76 מלאו לנער: ישראל גוריון מביים את הברווזון המכוער
דבר אחד משותף לישראל גוריון ולילדים שיצפו ב"הברווזון המכוער" בבימויו בחנוכה הקרוב: גם אותו מניעה האינפנטיליות
בדיוק 48 שנה לאחר מכן, ישראל גוריון כבר לא צריך סוגריים. אין צורך להציג את האיש שעלה על הבמה ומאז לא ירד ממנה. זו לא פגישה נוסטלגית עם מי שהיה שם ומביט אחורה בגעגוע, כי אם מפגש עם אדם שחגג החודש 76 אך לא מפסיק לרוץ: לחזרות עם אסף אמדורסקי למופע "הדודאים", למופע היחיד "ערב טוב ישראל", ל "חברים של בני" (עם הפרברים וחנן יובל) ולעוד שני פרויקטים סודיים בעבודה. מה מניע אותו? "אני שואל את עצמי אותה שאלה. העבודה שלי זה גם ההובי שלי. זה לא פייר כי אדם צריך גם טיפה לסבול בחיים, אחרת הוא לא מעריך כלום".
אתה לא סובל בכלל?
"בואי לא נגזים. לא תמיד זה הולך בקלות. אני ממשיך וממשיך לעשות. הבנתי שאם אתה חי מספיק זמן, בסוף זה נהיה גם טוב".
מאיפה האנרגיות?
"זה הכל בראש. זו אינפנטיליות. אני לא שבע אף פעם. לפעמים היצירתיות הזאת היא יותר מדי. זה מכלה את הבנאדם. יש אמנים שמתו נורא צעירים בגלל זה, כמו מוצרט למשל. לא שאני משווה את עצמי, חלילה. אני מניח שאם הייתי יוצר בכישרון ובכמויות כמו שלו, גם אני לא הייתי נשאר הרבה שנים על פני האדמה. אני מרגיש ברוב המקרים שהיצירתיות גורמת לגוף להישמר טוב יותר. כשאני לא עובד אני מרגיש כאילו אני לא קיים בכלל".
אלא שגוריון כמעט תמיד עובד: במשך 35 שנה היווה מחצית מצמד הדודאים, עד פטירתו של בני אמדורסקי בשנת 1994. הוא היה חלק מהגלגול השני של שלישיית גשר הירקון עם אמדורסקי ואריק איינשטיין והיה שותף ל"טוב הרע והנערה". גם בטלוויזיה רשם נוכחות ב"שלוש ארבע חמש וחצי", דובב את כרובי בעונה הראשונה של רחוב סומסום והופיע בקלטות ילדים. הוא שיחק בסרטים והופיע על במות התיאטרון ב"עולמו של ז'אק ברל", ב"מלכת אמבטיה", ב"פונדק הרוחות", ב"שלמה המלך והדבורה" ועוד.
קרה שלא עבדת?
"לא ממש. לפעמים אני קץ בכל העבודות. נמאס, אבל אני לא יכול לנוח ולא יודע לנוח. יש תקופה של יום-יומיים של דאון, ואז פתאום אני על הפסנתר או על הגיטרה ויוצא משהו. זה כל הזמן מבעבע. אני באמת לא יודע מתי זה ייגמר לי".
אולי זה עניין כלכלי?
"אני לא חושב. כשהייתי בדודאים עם כל ההצלחה הגדולה בארץ ובחו"ל אמרתי הרבה פעמים: 'אני רוצה תיאטרון'. בני לא האמין. הרי אז לא היו משכורות של סטארים. הלכתי לתיאטרון פרינג'. אחר כך חזרתי. הבנתי שאפשר לעשות גם את זה וגם את זה. כסף זה חשוב אבל זה לא מה שדחף אותי.
היו תקופות לא קלות וירדתי ברמת החיים, אבל בסופו של דבר הרווחתי מזה. אני מביים, שר, משחק, כותב אלבומים,
כשהייתי בן 22 סיימתי בהצטיינות את הלימודים אצל מרסל מרסו בפריז, הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות פנטומימאי. אמרתי שאני לא יודע, כי בינתיים אני זמר. הוא אמר לי: 'אתה צריך להיזהר, כי בסוף גורלך יהיה רע'. לקחתי את זה ללב. אמרתי לו: 'אגיע לגיל 40 ואחליט'. הנה , הגעתי כבר ל-76 ועוד לא החלטתי ואני חי עם זה בסדר".
איך לא נעלמת?
"למזלי הופעתי גם הרבה בטלוויזיה הלימודית. הקהל המבוגר זוכר אותי מהדודאים, והצעירים זוכרים מהטלוויזיה ומסרטי הבורקס שעשיתי עם זאביק רווח ועם מנחם גולן. בסופו של דבר ההצלחה במקצוע היא זה שאתה מגלה בעצמך עוד רובד. הסקרנות היא מה שמחזיק אותי. אני לא מפסיק להתעניין, לעשות, לראות".
אומרים שלשמור על רוטינה קבועה זה בריא. אצל גוריון, לעומת זאת, הלו"ז מנהל את החיים ביד רמה.
"אם יש לי זמן בבוקר אני קופץ לגורדון לשחות. אני מכור לזה. אין שלאף שטונדה כמו פעם. אני מסתגל למצבים החדשים. אם צריך לקום בחמש בבוקר ולנסוע להצגת ילדים בטיז אל נבי, אני קם".
גם בחנוכה הקרוב ישכים גוריון קום כדי להגיע להצגות "הברווזון המכוער" בבימויו - עיבוד של יאקי מחרז לסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן בהפקת תיאטרון אורנה פורת ובשיתוף סטודיו למשחק ניסן נתיב.
המסר של "הברווזון המכוער", שלפיו אסור להיות שונה מהשאר, לא מפריע לך?
"ההצגה הזאת מדברת על היופי הפנימי. ברגע שאתה מגלה את היופי הפנימי שלך אתה נעשה יפה מבחוץ. אם אדם יכול לקבל את החולשות שלו, אפילו את זה שהוא טמבל, יש בו משהו שלם שמקרין ביטחון ואנשים מרגישים נוח איתו. אי אפשר שילדים לא יכירו גם את הצדדים האלה. שיראו את העולם נופת צופים ויום אחד יתעוררו ויראו שביבי בשלטון?".
גם אתה מהאמנים שמתלוננים על המצב?
"כן. בואי נדבר על המצב. המצב קטסטרופלי. אין מנהיגות. יש לי חבר שאומר שבסוף הכל יסתדר, אבל האמת היא שאני לא יודע. פעמיים חירבנו את בית המקדש, היינו גולים, ועכשיו זה גם מה שקורה בפעם השלישית. אנשים בוחרים בעיוורון מוחלט, חוזרים בתשובה כמו חבריי הטובים וחיים באידיליה דמיונית כי הם חושבים שזה יחזיק אותם".
ואתה?
"אני חי בהכחשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם