ילדים בחלל: קחו את הילדים לביקור בגלריה גבעון
מי מפחד מוידאו ארט? לא הילדים שלכם. יסמין וקשטיין לקחה את הבן הקטן לסיור גלריות בתל אביב וצפתה איתו בתערוכה של האמן רן סלוין. מול עבודות הוידאו המסקרנות הבן שלה ישב מוקסם
וידאו ארט הוא אחד המדיומים הצעירים, הבולטים והפופולריים ביותר באמנות החזותית. יש סוגים שונים של תצוגה, הקרנה וכמובן תוכן, וכמו כל שאר הטכנולוגיות שמקיפות אותנו, מדיום הוידאו ארט משתנה ומתעדכן והופך מורכב מיום ליום.
בהליכה עם ילדים לתערוכת וידאו ארט - בניגוד למה שקורה מול מדיות אמנותיות חזותיות אחרות – הם ממש עוצרים, מתבוננים בהרבה ריכוז, אפילו יושבים בהנאה (בספסל שמיועד לכך) ופשוט צופים. כי הם מול סרט. זאת בניגוד אולי לצופים בוגרים ומבינים יותר, שיודעים שאין המוצג לפניהם הוא בהכרח סרט נרטיבי, ושלא בטוח שיימצאו בו התחלה, אמצע או סוף, או סיפור בכלל. אבל הילדים, וזה מקסים - יושבים ומתעניינים.
הפעם נבקר בגלריה גבעון שממוקמת ברחוב גורדון בתל אביב, אחת הגלריות הותיקות והיציבות בעולם האמנות התל אביבית. גלריה שאליה משתייכים בכירי האמנים בקונצנזוס הישראלי (ביניהם משה גרשוני, רפי לביא, מיכה אולמן, נורית דויד ועוד) וגם אמנים בולטים מדור צעיר יותר (כמו גיל מרקו שני, אדם רבינוביץ והנידון: רן סלוין).
הגלריה נפתחה באמצע שנות ה-70, בשנים האחרונות יש שינוי מעניין לטובה, אולי בתגובה לגלריות חדשות וצעירות שמציגות אמנות ישראלית ואמנות עכשווית מורכבת יותר (שאינה 'ציור קלאסי'), ניתן לראות גם בגלריה גבעון יותר ויותר תערוכות שמשלבות מדיומים שונים, תערוכות של אמנים צעירים יותר ומוכרים קצת פחות.
התערוכה היא תערוכתו של רן סלוין. נולד ב-1976 בירושלים, כעת גר בתל אביב. אמן וידאו בולט, חדשני ומעניין.
כמו בעבודות וידאו רבות, הכניסה הקטנה לגלריה תחומה בוילון שחור ויוצרת את החלל הראשון אליו נכנסים שהוא הסרט המרכזי בתערוכה. הסרט מוקרן על הקיר ממול, ויש ספסל לשבת. קחו את הזמן. זה מקסים ושובה. מסקרן, ובאותה עת לא ברור.
אנסה להימנע מתיאור וניתוח הסרט עצמו כדי לשמור על חוויית הצפייה הראשונית, שלדעתי
שאלות יעלו באופן טבעי. אך גם נסו להתבונן יחד עם הילדים, ולחשוב יחד איתם מה בעצם רואים? את מי בעצם רואים? מה הוא עושה? איפה הוא? מה קורה?... תנו לשאלות ותשובות הילדים להוביל את הצפייה. רק תצאו נשכרים מכך.
אם יזדמן מזלכם, תקלעו לסרט בדיוק בכתוביות ואז תאבדו את המסתורין. אני מאחלת לכם שתכנסו באמצע. שתזכו לקצת אי וודאות, ואז רק בסוף תקבלו את הרקע ותסיימו בצפייה מושכלת. הסרט כולו נמשך 18:30 דקות (וממש לא חייבים לצפות בכולו). ניתן גם תוך כדי לקרוא מדף התערוכה שמספר את סיפור הרקע ולהיחשף אליו לאט לאט כקצב הקריאה.
הסרט מתאר מבנה משתנה שאינו מוגדר, מציאות? חלום? אולי חללית אולי מקדש, אולי בעבר אולי בעתיד, אולי מבנה מאוד טכנולוגי, אולי שולח אותנו בדמיון להגות דתית ואולי לתובנה מדעית, פעם נראה יותר כזה ופעם יותר כזה. ובתוך המרחב הזה ישנה דמות. שלעיתים מרכזית יותר ולעיתים שולית. דמות שאולי מחופשת לאסטרונאוט, אולי מלאך? נראית מקרוב אולי כילד או ילדה, מובילה את הנעשה בתוך אותו חלל קלידוסקופי. לא ברור מה הדמות עושה ומה תפקידה.
אחרי שהילדים ינסו להגדיר את תפקידה או זהותה, אפשר יהיה גם לשאול בכל קטע מחדש מה היא עושה עכשיו? (אין לזה תשובה). הבן שלי ואני ישבנו שם ארוכות, הוא היה כמהופנט; סירב לזוז ולהיפרד מהסרט, ועקב מוקסם אחרי מעלליו של האסטרונאוט.
בקומה העליונה, מוצגים דימויי סטילס מהסרט. כל צילום הופך שנייה עצמאית ותלושה מהוידאו לסיפור שלם. האסתטיקה מרשימה. פתאום נכנסים לתערוכה 'קלאסית' של ציורים על קירות. יש משהו דווקא נעים בניגוד החריף הזה, בין הוידאו לציור. שני מדיומים אפשריים וכה לגיטימיים באמנות העכשווית.
בחדרון הפנימי, סרטון קטן. אולי קטע מהסרט מלמטה. כמה שניות שחוזרות על עצמן שוב ושב. שינוי אופן הצפייה משמעותי מאוד. ולילדים בפרט – הם חייבים להיות בגובה מסוים ובזוית מסוימת כדי להצליח לצפות. הם ממש צריכים להתאמץ. ואז הסרטון, שלכאורה קשור מאוד לסרט שלמטה, בעצם נקטע וחוזר על עצמו, ושוב נקטע ושוב חוזר על עצמו. בעצם זו אותה הדמות שאינה מגיעה לשום מקום, היא לא באמת מתקדמת. ושוב אפשר לחשוב עם הילדים, למה הסרטון הזה נפרד? האם זה סיפור אחר? זה אותו הדמות? לאן היא הולכת? למה לדעתם החזרתיות? מה זה עושה להם להרגיש או לחשוב?
מה עושה להם ההבדל בחווית הצפייה? כדאי מאוד לעצור ולצפות בעבודת וידאו הזו, שהפעם מוצגת מקרוב מאוד ובקטן מאוד. אולי פתאום הסרט מלמטה הופך למשחק וידאו? הופך להצצה וכבר לא סרט?
מדיום הוידאו, כמו שכבר הזכרתי קודם, הוא עוצמתי וטוטלי. עבור הילדים וגם עבורנו. ויש משהו בחווייה שמציע כאן רן סלבין שעושה את העבודה. הסרט דומה לדברים שאנחנו מכירים ועל כן מעורר הקשרים ושאלות מציאותיות, אבל מצד שני מטושטש מספיק שלא נהיה מוטרדים מכך שהדברים לא מספיק 'אמיתיים' – ואותו תפר, אותו מקום (בין מזוהה אך לא מציאותי) הוא שמאפשר לנו לקבל ולחוות, להנות ולהתרגש, ולפתח את הדמיון הפרטי שלנו הלאה.
יסמין וקשטיין היא בעלת תואר שני במחקר תרבות ומלמדת אמנות בסטודיו פרטי בראשון לציון ובבית האמנים תל אביב. לפרטים: studio.wakstein@gmail.com.
כנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם