אחד נגד מאה (או שלושה): למה אני לא מעוניין בילד נוסף
עד שהוא התחיל לישון כמו בן אדם, אשתו התחילה לנדנד שהיא רוצה ילד נוסף. ליאור גלציאנו לא מבין: למה לא להסתפק באחד? טור חדש
מסתפקים בילד אחד? שתפו אותנו בפייסבוק
אפס, כי רבע שנייה ותועפות מחשבות זימה אחר כך, התברר לי שההודעה נשלחה מאשתי. האמת, הייתי צריך לחשוב על זה כבר מהרגע הראשון. היא הרי התחילה לנדנד לי בנושא לפני כחודש, בעודה מתכננת את חיינו, שלב אחר שלב: "אני אתחיל עכשיו לקחת חומצה פולית במשך ארבעה חודשים, אחר כך נכנס להריון, אני אלד, אצא לחופשת לידה ונעבור דירה, צעד שאנחנו מתכננים לעשות במשך שנים - זה ייצא מושלם גם מבחינת פער הגילים בין הילדים, כי נדב יהיה כמעט בן שלוש. מה אתה אומר?".
לא. זה מה שאני אומר. או ליתר דיוק: לא עכשיו. כי עד שסוף סוף הצלחנו להגיע לסדר יום שפוי עם הילד הראשון שלנו – שזה אומר שלרוב לא צריך לקום באמצע הלילה (אלא אם כן הוא חולה, סובל מיציאת שיניים או סתם חולם חלום רע); לא צריך להשגיח עליו בכל שנייה נתונה (למרות שאם משאירים אותו לבד יותר מחמש דקות מגלים אחת משתי אפשרויות: או שהכלבות שלנו צבועות מראש ועד זנב בטוש ורוד, או שהמטבח נראה כאילו האיראנים ביצעו בו ניסוי גרעיני מוצלח); והוא פחות או יותר עושה מה שאומרים לו (גם אם החלק של הפחות, עולה עשרות מונים על החלק של היותר) – לא בא לי לחזור לכל אותם לילות טרופי שינה וימים טרופי דאגות.
אלא שלאחר שאני שוטח את טיעוניי לא משוללי ההיגיון, נשלף לו כלי הנשק הראשון בדמות השאלה "אתה לא רוצה שפער הגילים ביניהם יהיה כזה שיאפשר להם להיות חברים טובים?". ובכן, עד כמה שידוע לי חברים זו סדרה קומית מצליחה משנות ה-90, שהיו צריכים להפסיק אי שם בעונה החמישית. ואם הילד יחוש בצורך הנואל הזה לקיים יחסי תן-קח עם מישהו בן גילו, תמיד אפשר לשחד את אחד הילדים בשכונה לבוא אלינו הביתה ולשחק עמו. לא מדובר בשום דבר שקונסולת משחקי וידיאו משוכללת לא יכולה לפתור.
חוץ מזה, יש לי תמונה אידיאלית בראש: חורף אירופי. אב ואם שלווים למראה ישובים אל מול האח המבוערת. האב, בעל משקפי קרן אפנתיים ומקטרת לא דלוקה בפיו, קורא בספר עב כרס. האם, לעומתו, מעלעלת בעיתון. בצד החדר יושב לו ילד יחיד ומשחק בקוביות. איזה שקט.
אלא שאז, כשאני בטוח שהניצחון מונח בידיי, מגיע נשק היום הדין: השעון הביולוגי. "אני רוצה שלושה ילדים עד גיל 35, ולא שנייה אחת מאוחר יותר. אני מכירה את הגוף שלי הכי טוב, ואני יודעת מתי צריך להיכנס להריון – וזה עכשיו".
אז גם אני מכיר את הגוף שלי הכי טוב, ויודע שהוא מעדיף שנת לילה רצופה. ושהשעון הביולוגי שלי מעדיף לכוון לעצמו את השעון המעורר לשעה שמונה בבוקר. ושמרדף אחר ילד אחד מעייף את הגוף שלי די מהר, לא כל שכן מרדף אחרי שני זאטוטים ששמו להם למטרה להחריב כל דבר העומד בדרכם.
זה השלב שבו אתם אמורים להגיד: איזה סוציומט. חושב רק על עצמו ועל שעות השינה שלו. ואני אשיב לכם: בוודאי שאני סוציומט, אבל לא פחות מכם, ולו במיליגרם אחד. כי להביא ילדים לעולם רחוק מלהיות אקט אלטרואיסטי טהור, למרות שזה מה שאנחנו מנסים למכור לעצמנו.
הבאת ילדים לעולם היא אקט אגואיסטי לחלוטין – אנחנו מתהדרים בכך שביכולתנו להעמיד צאצאים ולהפיץ את בשורתנו הגנטית, ובכך אנחנו למעשה מבטיחים את המשך קיומנו וזוכים בגרסה הקרובה ביותר שיש לחיי נצח.
אז למה הבאתי כבר ילד אחד לעולם? כי נכנעתי ללחצים. חשבתי לפני שנתיים וחצי שלא מדובר בתזמון הנכון מבחינתו להיכנס להריון (כי לא הסתדרנו בעבודה עדיין, כי לא עברנו דירה וכו'), אבל לא עמדתי בפרץ ההפצרות, אז הבטחתי לעצמי גם מעט חיי נצח. מה, לא מגיע לי? אבל מרגע שחיי הנצח הובטחו, אני לא מוצא צורך מהותי לשכפל אותם. הרי נצח הוא נצח הוא נצח, בין אם מדובר ביחידה אחת שלו או בשלוש.
בינתיים אני מצליח להפגין זקיפות קומה ובכך לדחות את הקץ (לא מדובר בעוד ביטוי – זה אכן יהיה קץ לשארית החיים הנורמליים שעוד שאפתי אליהם). אבל בדיוק כמו במקרה של תכנית הגרעין האיראנית, אין לי ספק שחלון ההזדמנויות שלי הולך ונסגר, ושבסוף ייכפה עליי לצאת למתקפה, שתוצאותיה - אזעקות בדמות בכי בלתי פוסק, טילים בדמות צעצועים מתעופפים ועייפות שמאפיינת רק לוחמים מותשים – אאלץ להתמודד בגבורה. מה לא עושים בשביל עם ישראל ובשביל שלום בית?
והערה קטנה לסיום: בר, אם את קוראת את הטור הזה, אל תביני אותי לא נכון. אני תמיד אחכה לך בזרועות פתוחות, מוכן לקבלך לחיקי החמים.
והרשי לי להרגיע אותך מראש: שלושת הילדים שיהיו כרוכים אחריי לא מהווים כל טרחה, והם בעצם מטפלים האחד בשני. ככה זה כשהפרשי הגילאים קטנים – הילדים הופכים לחברים ממש טובים.
מסכימים עם כל מילה? שתפו אותנו בפיסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם