קריאת כיוון: להתנתק מהמקצוע הלא נכון
בעקבות הלידה התחלתן להרהר בשינוי מקצוע? אולי הטור הזה של סאלי תדמור הוא בדיוק מה שהייתן צריכות כדי להתחיל להגיד את זה לעצמכן בפה מלא
אחרי ההריון, ישנה תחושה שמשהו השתנה בנו. אומרים לנו שזה הורמונים, שאנחנו בתקופת הסתגלות, או שפשוט לחזור לשוק העבודה זאת משימה קשה. אומרים לנו שכל מה שאנחנו צריכות זה להחזיק מעמד וזה יעבור. נסבול קצת ונתגבר.
אפשר "להחזיק מעמד", ואפשר גם לא. אפשר להגיד: רגע, אני עוצרת. מה שקורה לי הוא מעבר לסתם פינוק - הערכים שלי השתנו, סדרי העדיפויות: אם פעם אהבת עיצוב ויופי, היום כל זה נראה לך שטחי, אם פעם התעניינת מאוד בהשקעות וברווחים כספיים - היום העיסוק בכסף משעמם אותך, ויתכן שאת עדיין אוהבת את התחום שלך – אבל בשום פנים לא מוכנה להיות שכירה ולעבוד מבוקר עד ערב, כמו שעשית בעבר.
לפני מספר שנים מצאתי את עצמי במקום הזה. כבר בתקופת ההריון, התחיל העיסוק שלי במחשבים לעניין אותי כקליפת השום. למרות שעסקתי במקביל ללימודיי גם באימון, לא חשבתי על אימון כעל קריירה. ראיתי את עצמי בהייטק, ומיום ליום נעשה לי קשה יותר ויותר לסבול את זה.
אני זוכרת שישבתי וקראתי את הספר "עקרון 80/20" של ריצ'רד קוק, והוא שאל שאלה פרובוקטיבית: מה הייתם עושים אילו היתה לכם שנה אחת לחיות? באיזה עיסוק הייתם עוסקים? בום! קיבלתי אגרוף בחזה. הנחתי את הספר מהיד. ללא ספק ידעתי מה לא הייתי עושה בשנה האחרונה בחיי. לא הייתי נשארת בתחום המחשבים.
זוהי שאלה חשובה - מה אני לא מוכנה יותר לעשות. מה הגיע הזמן שיסתלק מחיי. זהו רגע מאוד לא נוח. להניח למשהו, לוותר. לומר לעצמי: די. אני לא רוצה את זה.
קשה
גם אם הבטחון שלך כיום מזויף – הוא בכל זאת מרגיע. כשאת אומרת לעצמך שאת לא רוצה משהו, את נמצאת במקום ריק. יודעת מה לא, ולא יודעת מה כן, או לא יודעת איך להשיג אותו.
הקושי מורכב גם ממוסכמות. יכול להיות שכל חייך שמעת ולמדת שאת צריכה להיות אחראית, שאת צריכה לעסוק בפרנסה מכובדת. אולי את באה ממשפחה של שכירים, שעבורם משרה בחברה גדולה ויציבה היא ה-דבר לעשות בחיים. אולי הצלחת מאוד בקריירה שלך, ולוותר על זה נראה מבחוץ מטורף.
אני הייתי צריכה להפנות עורף לכל העולם המוערך של הייטק – המנוע הכלכלי של ישראל, מקצוע חכם ומעניין (בערך), רווחי וממש "מושלם".
סבא שלי מספר סיפור שאני מאוד אוהבת. אישה יוצאת ממכונית, נושאת בזרועותיה ילד בן 8. עובר אורח רואה אותם, עוטה על פניו הבעת צער, ושואל: "אוי, הילד לא יכול ללכת?" והאישה עונה: "הוא יכול, אבל הוא לא חייב".
לסיפור זה יש עבורי כוח אדיר. כמה אומץ צריך כדי לומר על משהו: אני יכולה, אבל אני לא חייבת. אני יכולה להרוויח המון במשרה שוחקת – ואני לא חייבת. אני יכולה להצליח ולהתפרסם במקצוע ש(למשל) דורס אנשים – ואני לא חייבת.
באותם שנים הסתובבתי ומלמלתי לעצמי את המילים האלה. אז מה אם יש שם כסף. אז מה אם זה נחשב. אז מה אם החברים שלמדו איתי כבר פרופסורים או מנהלים בכירים - אני לא רוצה את זה.
הרעיון להתנתק רגשית ממקצוע לא מתאים, בלי שיש כוון אחר, מזעזע, לכן אני לא מצווה עלייך להתפטר מחר. אני רק מציעה לך לשאול את עצמך, האם את בתחום הנכון. ואם לא, להתחיל לומר זאת לעצמך בפה מלא: אני לא בתחום הנכון. ללא עבודה ריגשית, המוח שלך לא יתחיל לבנות את המסלול החדש שלך.
יכול להיות שיקח שנים לבנות את המסלול החדש שלך, יכול להיות שתגיעי לשם רק בגיל 50. אבל כמו שג'וליה קמרון אומרת ב"דרך האמן", את תהיי בת 50 בכל מקרה. השאלה היא, איפה תהיי אז.
זה הצעד הראשון. לומר לעצמך את האמת: המקצוע הזה לא מתאים. אז מה כן? לאן? על זה בפעם הבאה.
טיפ שבועי: שאלי את עצמך מה היית עושה לו היתה לך שנה לחיות. אם תשובתך היא "לא את מה שאני עושה היום", המשיכי לדמיין את עצמך לא עוסקת בעיסוק זה. אל תדמייני את עצמך עוסקת במקצוע אחר. נסי לחיות בסוג של ריק מחשבתי. הנה, את כבר לא שם.
סאלי תדמור, אימון אישי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם