א' - אוהל: כיצד נלמד את ילדנו צדק חברתי?
הפנינג ההפגנות הגדול של הקיץ שביקש להשיג עבור כולנו "צדק חברתי" חלף עבר. למרות זאת, שווה שנברר עם עצמנו: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לגדל את ילדינו להיות בוגרים בעלי רגישות חברתית ומחויבות לחברה שבתוכה הם חיים?
"תגידו", היא שואלת, "מה זה בעצם צדק חברתי?". תשובת בן ה- 5: "שאיתי לא ירביץ לי". תשובת בן ה-7: "שאורי יפסיק לעצבן אותי".
כיצד מעצב זכרון ההפגנה את התודעה? צילום: ראובן קסטרו
אין ספק, השיח הציבורי סביבנו מוליד מדי יום מטבעות לשון ומושגים הנישאים בפי כל: 'מדינת רווחה', 'הפרטה', 'טייקונים', 'אוליגרכים', 'סוציאליזם', 'ליברליזם', 'קפיטליזם' ועוד ועוד. המושגים האלה מטפטפים אל התודעה של ילדים בכל גיל ובהיעדר תיווך, הם עלולים להבין אותם בצורה מעורפלת או שגויה.
כששמעתי את תשובותיהם של אורי ואיתי, צפו ועלו בזכרוני תמונות מ"הפגנת המליון" שבה השתתפתי באותו מוצאי שבת בחודש אוגוסט האחרון.
השעה שעת לילה מאוחרת, הקהל מתחיל להתפזר וגם אני מתאמצת לפלס לי דרך בין המוני אדם, חלקם הגדול אבות חסונים שעל כתפיהם יושבים בהנאה רבה ילדים רכים. 'חינוך טוב', אני חושבת לעצמי כשאני משתלבת בתוך אחד מנחילי האדם העוזבים את הכיכר. 'חינוך למעורבות חברתית בדרך של דוגמה אישית. הילדים האלו בטח יהיו גאים יום אחד לומר שהשתתפו בהפגנות מגיל 0'.
בהדרגה, נחלש הזרם מעט, ההליכה נעשית נוחה יותר, פחות צפוף ואני מגבירה את הקצב ומוצאת את עצמי "מלווה סמויה" של אם וילד (כבן 11) הצועדים יחד בקצב מהיר. בידיה של האם דגל מקופל כבד משקל ובידיו של הילד חפיסה גדולה של סטיקרים. השניים מרוכזים בדרך וממעטים לדבר ביניהם. מדי פעם הם נעצרים והילד מתגייס להקל מעט את המעמסה על אימו, והם ממשיכים לצעוד עד לרכב הצנוע שעמד במרחק כעשרים דקות מהכיכר. מבטי ליווה אותם גם לאחר כשהמכונית קלטה אותם וזינקה אל החשיכה.
בדרך הביתה העסיקה אותי השאלה שאת התשובה עליה לא אדע לעולם: האם וכיצד יעצב אותו זיכרון מערב ההפגנה את התודעה החברתית של הנער הצעיר ואת עולם הערכים של הבוגר שיגדל להיות? האם זכרונו האישי יישמר כזיכרון מכונן? מה נקלט בתודעתו של ילד ששהה עם אימו הנרגשת שעה שסביבו שאגו המבוגרים בגרון ניחר: "העם דורש צדק חברתי"?
לספק לילדים סביבה שבה הרגישות החברתית שלהם מתחדדת.
שאטרסטוק
חברים יש רק באגד?
"צדק חברתי" אינו מידע אותו ניתן להנחיל לילדינו. מדובר בגיבוש תפיסת עולמם, בגיבוש תודעתם החברתית.
תודעה זו, ממש כמו תודעה לאומית, או תודעה דתית, קשורה בתהליך מתמשך שבמהלכו אנו מאמצים לעצמנו הנחות יסוד כבר בגיל צעיר מאוד (כאשר יכולת ההפשטה שלנו עדיין מוגבלת) סביב שורה של שאלות מופשטות כגון: מה זה העולם הזה? איך ראוי שיהיה? ואיזה סיכוי יש לי להשפיע עליו? בהיעדר יכולת חשיבה מופשטת יש חשיבות גדולה לעומק החוויה ובעיקר לדרך שבה היא מתווכת על ידי מבוגר שיכול להשיב על שאלות גדולות.
אם יהיה לי נוח על חשבון אחרים, לאף אחד מאיתנו לא יהיה נוח. גטי אימג'ס
אילו הייתי מתבקשת היום כאם למתבגר להשיב לשאלה מה זה צדק חברתי , ייתכן שתשובתי היתה:
ההרגשה שאני חשוב ובעל ערך דווקא בגלל שאני חלק משלם יותר גדול ממני, שלם שמורכב מאחרים שגם הם חשובים ובעלי ערך. אם יהיה לי נוח על חשבון אחרים שלא נוח להם, לאף אחד מאיתנו לא יהיה נוח.
הרעיון הזה, מופשט ככל שיהיה, הופך למוחשי בעמדות ההורים המושמעות בהיסח הדעת. לעמדות אלה עדים הילדים שמפנימים אותן. סיסמאות כגון: "אין צדק בעולם, אל תהיה נאיבי", "טוב, לא נשנה את העולם הרי...", "חברים יש רק באגד", "העיקר שיהיה לך כיף...", הורגות כל מאמץ לחנך לרגישות לזולת על ידי דיבורים והטפות.
לעומתן, התנהגות הנותנת ביטוי ל"אני ואתה נשנה את העולם" או החלצות להגן על קיפוח של נשים, או של בעלי צבע עור אחר בכניסה למועדון, נקיטת עמדה ויציאה למחאה מול עוולות המתקיימות כלפי מיעוט או מאבק נגד ניצול עובדים – יספקו לילדים סביבה שבה הרגישות החברתית שלהם מתחדדת.
השתתפות בהפגנת מחאה, חשובה ככל שתהיה, לא מספיקה. ילד שהצטרף להוריו כדי למחות על דיור יקר לצעירים במטרה לשפר את תנאיו, יגדל אמנם עם תחושה שיש לו סיכוי להשפיע על המציאות ולשנותה, אך הוא יישאר עם הבנה זהה לזו של האחים איתי ואורי מתחילת הכתבה, לפיה, צדק חברתי הוא משהו שאמור לשפר את תנאי החיים.
לעומת זאת, מי שתנאי מגוריו והכנסתו מניחים את הדעת ואפילו נוחים, אך מטריח את עצמו לכיכר כדי למחות כנגד הפער הבלתי נסבל בינו לבין רבים אחרים, מהווה דוגמה ומקור השראה למחויבות לצדק חברתי אמיתי.
כשנאמר לילד שלנו: "יפה עשית כשהתנגדת לקיום המסיבה בגלל שלחלק מהילדים לא היתה יכולת לשלם את סכום הכסף שהוחלט לאסוף מכל אחד" - ניתן לו דוגמה מוחשית לטיפוח תודעה של צדק חברתי.
איך יכולה תודעה של צדק חברתי להתקיים בחברה הישגית וחומרנית כשלנו? על כך בכתבה הבאה.
רחל דגן היא מרצה ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם