הבל החן, שקר היופי: איך לאבא מכוער נולד ילד יפה?
על הנייר ילד יפה זו ברכה, אבל הבעיות מתעוררות כשפוגשים הורים שהילדים שלהם נראים כמו תאונה של הטבע. הצד החיובי הוא שזה ממש משפר את הדימוי העצמי. קריירת דוגמנות, הנה אני בא
עם השנים, למרות שהמראה החיצוני שלי לא השתפר בהרבה, התחלתי להחמיר עם עצמי קצת פחות. אחרי שנוכחתי לדעת שיש מישהי שלא נתקפת קבס כשהיא מביטה בי יותר משתי דקות ואף מוכנה להפיץ את הגנים שלי הלאה, הדימוי העצמי שלי התייצב באזור ה"אוקיי, אז אין לי בדיוק את הסקס אפיל של ג'ורג' קלוני, אבל אני לפחות נמצא בחברה טובה יחד עם שאר 99.9% גברי העולם שנראים ממוצעים לגמרי – לא מכוערים מדי, לא יפים מדי, פשוט גברים ממוצעים שמצליחים מדי פעם להעלות ברשתם בחורה, שגם היא לא מכוערת בצורה יוצאת דופן, ושניהם חיים להם יחד, במראה הממוצע לגמרי שלהם, באושר ועושר עד עצם היום הזה".
הכל היה טוב ולא בהכרח יפה, עד שנולד בני נדב. איכשהו, מתערובת גנים המכילה 50% רומניות, 25% פולניות ו-25% מרוקאיות, יצאה תערובת שובת עין במיוחד. או במילים אחרות: נולד לי ילד יפה. כבר בשעות חייו הראשונות, באותם רגעים בהם מרבית התינוקות נראים כמו יצור שהרגע הגיח מסרט אימה סוג ז', הוא היה יוצא דופן במראהו. אפילו האחות הקשוחה בתינוקייה, שלא נראית כמישהי שופעת מחמאות ברגיל, אמרה לי זמן קצר לאחר הלידה: "יש לך ילד ממש יפה". וככל שנקפו הימים, התברר שנדב אכן מתבלט מעל מרבית התינוקות מבחינת המראה החיצוני.
כדי שלא אוציא את עצמי כגאוותן ורהבתן חסר תקנה, או כעוד הורה טיפוסי שבעיניו המשוחדות הילד שלו הוא כליל השלמות, אציין שהמחמאות לא הגיעו רק מבני משפחה, אלא מכל מי שפגש בו, בין אם זו אחות טיפת חלב, רופאת הילדים או המוכר במכולת השכונתית. עיני כולם נאורו כשמבטם נח לראשונה על נדב, והוא בתורו חייך אליהם את חיוכו מלא הקסם. לרגעים זה הרגיש כמו ללכת ברחוב עם "בייבי ג'יזס": בכל מקום אליו הלכנו הוא הפיץ אור ושמחה; פתאום אנשים שיומם היה סגריר עליהם פגשו בנדב ונזכרו שיש טעם בחייהם, ופניהם העגמומיים התמלאו באחת ברינה, גילה, דיצה וחדווה (והם אפילו לא צריכים להתחתן בשביל זה!).
זה הגיע למצב בו לפני כחודש,
מנגד, המחשבות על הגאווה הגדולה בה אספר שהילד שלי השתתף בקמפיין פרסומי כלשהו מחקה כל זכר לאיזו תפישת עולם המנסה לשוות לעצמה עומק אינטלקטואלי. אחרי שצפיתי בתמונות של ילדים אחרים שמיוצגים על ידי הסוכנויות, הייתי משוכנע שלא יחלפו 20 שניות ואקבל טלפונים בהולים מסוכנים שרוצים להחתים אותנו על חוזי עתק. אני מחכה עד היום לטלפון. כנראה שלא הייתה לי קליטה בסלולרי כשהם התקשרו.
המראה החיצוני של נדב הכניס אותי לא אחת לסיטואציה לא נעימה, בה נתקלתי בהורים שהילד שלהם הוא, איך לומר זאת בעדינות, תיפלץ מכוער. בעוד על פניהם מרוח חיוך ענק והם שואלים את תינוקם "מי הילד היפה שלי?", אני הייתי עסוק בהסתרת תחושת הבחילה תחת מעטה עבה של חיוך מעושה והפטרת "הוא ממש חמוד". בסתר לבי אמרתי לעצמי: "ממה אתם מתלהבים, לעזאזל?! הילד שלכם נראה כמו הכלאה בין סוהא ערפאת למהטמה גנדי. הפרסומת היחידה שהוא יכול להשתתף בה היא לניתוחים קוסמטיים לפעוטות. במקומכם הייתי מוציא אותו מהבית רק בשעות הלילה, וגם זה כשהוא מכוסה בשמיכה עבה מכף רגל ועד ראש ונראה כמו אחת מאותן נשים שזכו לכינוי 'נשות הטליבאן'. בקיצור, הילד שלכם נראה כמו קוף".
אם המשטמה שלי לא הייתה מספיק ברורה, נדב מילא אותי באחת בביטחון עצמי שמעולם לא ניחנתי בו. פתאום כל סיבוב אתו ברחוב היה מלווה במחשבה "יש לי ילד יפה, אז בטח הגנים שלי שווים הרבה עכשיו. אף בחורה לא יכולה לעמוד בקסמה של האבולוציה ושל האפשרות להשביח את הגנים של הצאצאים שלה". אני יכול להישבע שבחורות ברחוב החלו פתאום להביט לעברי, לקרוץ מדי פעם ואף לשרבב שפתיים ולשחק בשיער. אם לא הייתי נשוי פלוס אחד, הייתי בוודאי יכול להשיג את כל אותן הנשים שבעבר הייתי כובש את מבטי בקרקע כשחלפתי על ידן.
רגע לפני שלבשתי את מיטב מחלצותיי ויצאתי לכבוש את שוק הלא פנויים-פנויות, שמתי לב שנדב משתנה. אחרי התספורת הראשונה שיערו כבר אינו שיער בלונדיני גולש, וגם עיניו הכחולות מכחול החלו לקבל גוון אפרפר. בוקר אחד הידיעה הנוראה מכל הכתה בי: הוא החל לדמות לי.
האם זה אומר שנדב עובר תהליך הפוך של תסמונת הברווזון המכוער? הרי תמיד הכנתי את עצמי לאפשרות שתהליך הגדילה יביא עמו שינויים פיזיים מפליגים, והוא יצטרף בעל כורחו לאותם 99.9% ממוצעים. ואולי, רק אולי, יש אופציה אחרת: שאני לא כל כך מכוער כמו שחשבתי. אם זה נכון, אני מחכה בקוצר רוח לטלפונים מסוכנויות הדוגמנות. דווקא מתאים לי איזה קמפיין עכשיו.
הילד סוחט מחמאות? שתפו אותנו בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם