דנה בממלכת הילדודס: סוף שבוע מפתיע באילת
כאנטיפת ידוע לא הייתי אמור ליהנות מפסטיבל ילדים באילת אבל החיוך הענקי של דנה טרף לי את כל הקלפים. הטור של אלון קרניאל
"יכול להיות שהעורכת לא ממש קוראת את הטור שלי"? חשבתי לעצמי. אלא שלאחר מחשבה שנייה, וההבנה שעלות שהותנו בפסטיבל שווה קצת יותר מהמשכורת השנתית שלי בעיתון, החלטתי להיענות לאתגר. "כמה נורא זה כבר יכול להיות"? תהיתי בנאיביות. הפסטיבל נערך בסוף ינואר. אין ולו שמץ של חג ברדיוס התאריכים הקרוב. סביר להניח שכמעט לא יגיעו אנשים. עם קצת מזל אוכל להעביר את זמני בכיף עם דנה ועם אשתי שהצטרפה לנסיעה.
כל מה שקונה ילדים. צילום ארכיון.
יום הפסטיבל הגיע. בתוך ארבעים וחמש דקות של טיסה השארנו מאחרינו את החורף של המרכז ונחתנו בממלכת השמש הקרויה אילת. רק התזכורת לכך שעדיין יש מקומות חמים בעולם, בחורף המקפיא שנחת עלינו, העלתה חיוך על פני. אלא שהחיוך נהפך לבהלה עם ההגעה למלון, כשהבנתי שנגוזו כל תקוותיי לסוף שבוע רגוע. לובי עמוס משפחות כבר הכין אותי לרע מכל.
בעוד תקוותי נגוזות, בזווית העין ראיתי את עיניה של דנה נפערות בתדהמה. אנשי צוות מחופשים בצבעים בוהקים, עשרות בלונים בצורות וגדלים שונים וים של ממתקים הקיפו אותנו מכל עבר. בקיצור, כל מה שקונה ילדים.
דנה, שלא הבינה מה עשתה שמגיע לה כל הטוב הזה, החליפה את התדהמה בחיוך, שלא נמחק מפניה במשך כל הסוף שבוע. ואני, למרות היותי אנטיפת (לפחות לטענת אשתי), יש לי פינה חמה בלב לדברים שמרגשים את הבת שלי. ככה זה. בשיא הפשטות. כשהילדה שלי מחייכת, גם אני מחייך. ולאור העובדה שעם כל שעה שעברה, התרחב החיוך של דנה, בניגוד לכל הציפיות המוקדמות מצאתי את עצמי מסתובב סוף שבוע שלם עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים. ולא, זה לא משום שיצא לי לחלוק מעלית וכמה מעברי לובי עם דנה פרידר ורוני דואני
(שלפי השמועות הן הגיעו לפסטיבל בשביל הילדים ולא בשביל האבות), אף על פי שזה בטח לא הפריע לעניין.
פתאום הבנתי. ממש בלי להתכוון. הסבל שלי הוא לא העניין פה. כל העניין בפסטיבל הוא האושר של הילדים - ומזה היה במנות גדושות. אפילו אם האושר הזה בא לעתים בצורה ההזויה של טוביה צפיר עושה קולות של אריק שרון ומתרוצץ בתוך תחפושת של אריה. כמובן שבהיותי אשכנזי פולני, קצת קשה לי להתמודד עם גילוי כזה בגיל שלושים וארבע.
בתום שלושה ימים שבהם נחשפתי לעובדה שמשה דץ החליף את החיים עם דצה בחיים עם כבשה ונראה שטוב לו עם זה, שיובל המבולבל נוסע מדי הופעה לאפריקה רק כדי לגלות שהמוצא שלו הוא מהקוף (הוא היה יכול לשאול אותי והייתי חוסך לו כרטיס) ושהבת שלי הספיקה להתמכר לשניהם כבר אחרי ההיכרות הראשונה - פסטיבל ילדודס הגיע אל קצו. נגמרו הבלונים, נגמרו הריקודים, נגמרו הממתקים ונגמרה השמש.
הנחיתה במרכז שטוף הגשם והאפור הנחיתה אותנו בעוצמה במציאות שהיא רחוקה מסוף שבוע מהאגדות. תגידו שאני מגזים קצת עם התיאור, ואולי אתם צודקים. אבל כמו שמישהו חכם אמר פעם - כגודל חוסר הציפיות, כך גודל ההפתעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם