ברוכים הבאים לחיידקייה: דנה הולכת לגן
עוד פרק בהרפתקאותיו של האב אלון קרניאל ובתו. והפעם: דנה הולכת בפעם הראשונה לגן ומסתגלת לחיים סוציאליסטיים. בדרך היא שוברת את לבו של אבא
אז חשבנו. וכמובן שטעינו. שני ימי ההסתגלות הראשונים בגן לא ממש העידו על העומד לקרות. באותם יומיים העבירה דנה רק שעות אחדות בגן, במשחק, בשירה ובאכילה כמובן. זאת, בלי להשמיע רבע תלונה בדבר מעמדה החדש כשווה בין שווים.
בתור ילדה שעד לאותו רגע חיה בדיקטטורה שבה היא שימשה יו"ר המפלגה השלטת, היה נדמה שהמעבר לסוציאליזם התקבל אצלה לגמרי בטבעיות. "את רואה"? אמרתי לאשתי בגאווה, "ידעתי שיצא משהו טוב מהביקור שעשינו איתה במאהל המחאה ברוטשילד."
כך, לאחר ההצלחה הכבירה ביומיים הראשונים, נפלה בלבנו החלטה - דנה שלנו ערוכה להעביר יום שלם בגן. קיראו לזה אינטואיציה נשית, קיראו לזה ראיית הנולדת מצדי.
כשהגענו בבוקר לגן, היה נדמה שדנה ידעה על ההחלטה של אמה ושלי ונתמלאה עצבות. מצד אחר, אולי היו אלו בעצם המבטים ששידרו אליה הזאטוטים שכבר הגיעו לפניה לגן, ששברו את רוחה. כנראה גם הם הבינו שהילדה החדשה הגיעה לכאן כדי להישאר. אפשר להוריד את המסכה שהם עטו על פניהם ביומיים הקודמים, רק כדי לשכנע אותה להצטרף אליהם. "יאללה חברים, אפשר להחזיר את מבטי הנטישה," אמר הזאטוט המבוגר. לרגע הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לבדוק שאני לא מצטלם לגרסה מחודשת של הסרט "אנני."
הנסיכה שלי, שלפתע החליטה שהסוציאליזם כבר לא כל כך אטרקטיבי בעיניה, נצמדה אל גופי בעוצמה. דמעות מילאו את עיניה ומגרונה החלו בוקעות זעקות שבר ותחנונים. "אבא! לא! אבא! לא."
הגננת, שנראתה כמו מי שמאומנת בלתלוש ילדים מזרועות הוריהם, אספה אליה את הילדה ושילחה אותי לדרכי הלום מהסיטואציה.
כך יצאתי אל יום עבודה בעודי מנסה להבין את עומק השריטה שחרטתי כרגע על לוח לבה של הילדה שלי. הדבר היחיד שהחזיק אותי באותו יום היה התקווה שכאשר אאסוף אותה מהגן, הכל ייראה לה טוב יותר. אלא שתקווה זה כנראה רק המנון. שעת האיסוף הגיעה והיה נראה כאילו מדובר בהמשך ישיר של הסרט מהבוקר.
המחזות שוברי הלב חזרו על עצמם מדי בוקר ואחר צהריים, ואף התווספו להם עוד כמה אלמנטים שעד לאותו רגע לא היו חלק מחיינו: שימוש מופרז במילה "לא," סוג חדש של התבכיינות, המעיד על חוסר סיפוק, והחשוב מכולם - חיידקים. אם שואלים אותי, על שערי כניסה לגני ילדים צריך בכלל לתלות שלט "ברוכים הבאים לחיידקייה! הכניסה על אחריות המבקר במקום."
זה התחיל לאט. בימים הראשונים זו הייתה רק נזלת. אלא שהיה ברור שזו לא נזלת שהכרנו קודם. הייתה זו "נזלת גנים." הורים לילדים יודעים לזהות אותה מרחוק. היא צמיגה. נשארת תלויה מהאף. ומתברר שלילדים בעלי פוני ארוך היא גם משמשת ליצירת ראסטות. מעט אחרי הנזלת הגיעו השיעולים. מעט אחריהם, ביום הרביעי לספירת הגנון הגיע החום.
הטלפון מהגננת לא איחר לבוא. "תראי מה זה," אמרתי לאשתי, "שילמנו כסף למקום שידביק את הילדה במחלות ואז, כשהטיפול נהיה
אף שהגיעה לטמפרטורת רתיחה, היה נראה שדנה הייתה די מרוצה מהחזרה לסדר הישן. כנקמה על הסבל שהעברנו אותה, דאגה הילדה להדביק את אשתי ואותי במחלה בזה אחר זה. כך מצאתי את עצמי שוכב בבית כל סוף השבוע קודח מחום, סובל מרעידות קור ובעיקר עטוף ברחמים עצמיים. מתברר שהגוף שלי כבר לא זוכר איך להתמודד עם מחלות ילדים.
מדי פעם ניגשה דנה לבקר אותי במיטתי, קצת כדי לבדוק מה שלומי ובעיקר כדי להיות בטוחה שלמדתי את הלקח שלי. אלא שכבר אמרתי שהילדה שלי סתגלנית, לא?
את השבוע השני לספירת הגנון פתחה דנה בקריאות שמחה - "גן. גן. גן." כנראה שגם היא הבינה שזהו, החיים השתנו לתמיד. הגננת עמדה פעורת פה מול השינוי המהיר. ביני ובין עצמי ידעתי מה הקטנה שלי חושבת - "אבא שלי משחק אותה כזה מסכן כשהוא חולה, אז כבר עדיף לי ללכת לגן מאשר להישאר ולטפל בו בבית."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם