עניין של זמן: ביקור בגלריה חזי כהן בתל אביב
יסמין וקשטיין קפצה עם הילד לדרום תל אביב כדי לבקר בשתי תערוכות מסקרנות המוצגות בימים אלו בגלריה חזי כהן. היה שווה את המאמץ
גלריה חזי כהן היא אחת הגלריות החדשות (יחסית) בעיר, ממוקמת בלב ליבו של הדרום העסוק ומנותקת מגלריות שכנות. חסרונה הגדולה הוא ריחוקה היחסי מגלריות אחרות מה שמקשה על 'סיבוב גלריות', בטח ובטח כשמלווים בילדים.
למרות זאת, בסוף השבוע, כשאפשר לגמוע יותר מרחק, עם אופניים למשל – הביקור בהחלט שווה את המאמץ. באותו סיבוב כדאי גם לטרוח ולבקר גם בגלריות נוספות בדרום, רק זכרו לבדוק היטב מהן שעות הפעילות של הגלריות ביום בו אתם מתכוונים לבקר.
הגלריה בולטת בנופו של רחוב וולפסון, היא חולשת על שטח גדול של בניין וחזיתה משופצת באופן יוצא דופן. הגלריה גדולה מאוד ומטופחת מאוד. מרגע שעוברים את מפתן הדלת מרגישים קצת בחו"ל.
התערוכות לרוב מדויקות, מורכבות ומעניינות והעבודות מוצגות בקפידה. בגלריה שני חללי תצוגה, האחד בקומת הכניסה והשני בקומה העליונה. חלל הכניסה גדול ומרשים, ולשני עולים במדרגות ומגלים חלל אינטימי יותר. לעיתים יש תערוכה אחת בשני החללים, ולעיתים, כמו במקרה הזה, שתי תערוכות נפרדות.
בחלל הכניסה מציג האמן אביב נווה צילומי נוף גדולים שעברו עיבוד דיגיטלי. הצילומים יפים ומושכים, ומעוררים סקרנות והתבוננות בפרטים. צילומי טבע, שבהם, כפי שכתוב בטקסט התערוכה, "הפראי והמעובד נוכחים זה לצד זה".
השתלטות האדם או כיבוש האדם את הטבע הוא הנושא שמעלה נווה אך יחד עם זאת בני האדם עצמם נעדרים מהצילומים. מעניין יהיה להוביל את הילדים למחשבות אלו, לשאול מה רואים (הר מושלג, כביש סלול), מה בעצם לא רואים (אנשי הכפר), ולחשוב איתם מה תפקיד האדם בעולם, מה השפעתנו על הטבע. אפשר גם להעלות סוגיות אקולוגיות נוספות.
אפשר גם לא להתעכב בחלל זה ולעלות
תערוכתם של נעמה בן יוסף ודני יהב בראון נקראת "by the pricking of my thumbs", כפי שנכתב בדף התערוכה זהו ציטוט מתוך סיפור של אגתה כריסטי בו 'נלקח בחשבון ממד חלוף הזמן'. בתערוכה מגוון אובייקטים פיסוליים מעוררי עניין ואפילו הנאה, וסרט וידאו מרכזי שפשוט מהפנט את הצופים. זוהי תערוכה פשוט מקסימה לילדים, שלבטח תעלה מחשבות על גבולות האמנות.
סוגיית הזמן החולף היא כחוט המחבר בין העבודות בתערוכה. ניתן יחד עם הילדים לנסות לזהות איזו משמעות יש לזמן בכל אחת מהעבודות.
מול עבודות שהחומר בהם משתנה, כמו פסל ארנב שהצבע השחור נוזל ממנו - והנזילה נשארת קפואה אפשר לשאול: מה נוזל /נמס שם? מה קרה שם בעצם?
מול עבודות שהזמן 'יהרוס' את טיבם כמו קופסת הצ'יריוס (האמיתית) שנשפכה אפשר לשוחח על הפיכתו של חפץ יומיומי ליצירת אמנות. כיצד הקופסה הופכת לפסל? לשאול - מהו הגבול? איך מזהים אותו? (בני שלי, בן השלוש, עמד לרגע מבולבל מול הצ'ריוס שהוא מכיר, ואז התחיל להתגלגל מצחוק).
בנוסף לפסלים הדוממים, יוצרת האמנית נעמה בן יוסף אובייקטים פיסוליים מכניים בהם מתרחש משהו בזמן אמת - משהו זז ומשתנה מול עיני הצופה. בעבודות אלו, ממד הזמן הופך ממשי יותר, היצירה האמנותית ממשיכה להתהוות בזמן ההתבוננות שלנו בה.
מעניין יהיה עם הילדים להבין מה קורה, ואפילו לחשוב יחד איתם על המכניקה של הדבר – איך ומה נוצר בעקבות הפעולה של האובייקט? בזמן הביקור שלנו, לצערנו, לא פעלו הפסלים המכניים, אבל דווקא התקלה עוררה אצלנו סקרנות רבה יותר, כי נאלצנו לנחש מה הפסל אמור לעשות.
סרט הוידאו המהפנט הוא עבודתו של דני יהב בראון. הסרט, שעוסק גם הוא בשאלת הזמן, מבוסס למעשה על עבודת וידאו אחרת של פישלי וויס (fischli and weiss). יהב בראון משתמש בה כחומר גלם לעבודתו – ומקרין את הסרט מהסוף להתחלה. מעניין יהיה עם הילדים לצפות בסרט, לזהות את אותם רגעי אי הגיון (דברים נופלים מלמטה למעלה, למשל) ולחשוב יחד איתם על מושגים כמו זמן, התחלה וסוף. מה מנסה האמן לומר בכך שהוא מקרין סרט מהסוף להתחלה?
זוהי ללא ספק תערוכה שמעוררת עניין ותהיות על עולם האמנות ועולם הדמיון ועל מקומנו ותרומתנו שלנו כצופים לשני עולמות אלו. כל עבודה מעלה שאלות, כאלו שאין להן תשובה. כל עבודה דורשת מבט מכמה כיוונים. שאלות ומחשבות של ילדים בכל גיל בהחלט יעשירו את נקודת המבט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם