אמא'לה חופשת לידה: הטור של עומר מלי הנגבי
בחופשת הלידה הראשונה שלה, עומר מלי הנגבי הקפידה להתרחק כמו אש ממעגלי נשים ושיחות על חיתולים וגרעפצים. בהריון הנוכחי היא כבר הרבה פחות נלחמת. וכן, תינוקות של אחרים יכולים להיות מאוד חמודים
מאז ומתמיד, כשחשבתי על המושג "חופשת לידה", דמיינתי תקופה קשה ובלתי אפשרית ומצד שני משעממת להחריד - עמדתי לפני לידת תאומים מאתגרת, ומכל הורי התאומים סביבי דאז שמעתי שזה פשוט סוג של סיוט שכולל התעסקות אין סופית ואינטנסיבית מסביב לשעון.
כאדם סופר פרקטי, בחרתי להתעלם מהאזהרות ומצאתי לעצמי תעסוקה אחרת: חשבתי על השעמום. אלוהים אדירים מה עושים עם תינוקות?! בעיקר בחודשים הראשונים, בעיקר מיד אחרי שהם נולדים. איזה מין דבר לא יעיל זה, גוש קטן וצורח שמגיע לאוויר העולם, משנה לך סדרי חיים, כל היום צריך ממך תשומת לב ובנוסף להכל - לא סופר אותך.
וואו איזה דבר לא מתגמל. כל היום מתעסקים בפליטות וחיתולים, אין דקה לנשום וגם אם הייתה דקה, איזה מחשבות כבר יכולות לעלות לך? המוח ריק מתוכן אמיתי, אין להן קיום בתוך כל האנדרלמוסיה הזו... הכל מתרכז לתוך בליל של אינפורמציה חדשה: מתי הוא אכל? מתי הוא עשה קקי? שהפכה למרכז עולמך. מרכז שבחרת לייצר לעצמך מבלי להבין בכלל איך הוא הולך להראות ומה הולך לקרות.
זה היה הפחד שלי, לא הפחד מאיבוד העצמאות, ילדים אף פעם לא נראו לי עול או משהו שמגביל את החופש שלי. ההורים גידלו אותי בכזאת זרימה ובכזאת קלילות, שהתחושה שאיתה אני מגיעה היא שהתינוק הוא חלק מהחיים, לאן שהולכים הוא איתנו.
אף פעם לא הייתה תחושה בבית שכשיש תינוק - צריך לעשות לכבודו תכניות מיוחדות, לתינוק היה ציצי וזהו, כל השאר נשאר כרגיל. איבוד העצמאות לא הייתה הדאגה שלי, הדאגה האמיתית הייתה איבוד המחשבה - האפשרות לא להצליח לקיים מחשבות אמיתיות, מלבד אלה הקשורות רק להישרדות.
הפחד מלשכוח לדבר על דברים מעניינים, מלמצוא את עצמי יושבת עם חברים ומדברת רק מתי הוא חייך ומה הוא עשה או הדגם האחרון של העגלה שיצאה. פחד מהרגע שבו לא אהיה מסוגלת למצוא נושא שיחה עם החברות הטובות שלי רק בגלל שהסטטוס שלהן שונה, פחד שהאמא שגדלה בתוכי לא תשאיר לי מקום לעצמי.
>>> ומה יהיה עם מחירי החיתולים?
כתוצאה מהפחד הזה, לקחתי החלטה שאני לא אפול לבור של האמהות ואת חופשת הלידה הקדשתי לבריחה של 180 מעלות מהעולם שחששתי ממנו. ייצרתי לעצמי עולם חלופי, כזה שכולו סביב הילדים, אבל בלי להגיד את זה בקול רם.
לא רציתי להתקרב לחוגי תינוקות או מעגלי נשים ובטח לא לאמהות אחרות בחופשת לידה. הדבר האחרון שרציתי לשמוע זה מה תינוקות של אחרים עושים או לשמוע בכי של תינוק נוסף. השתוקקתי למפגשים עם אנשים אמיתיים, שיספרו לי דברים חדשים, מעניינים, מרתקים, כאלה שהמילה "חיתול" לא תעלה בשיחה איתם אפילו פעם אחת. והכי טוב כשהם גם תורמים שתי ידיים פנויות כדי לעזור לי עם אחד מהילדים... מודה!
למזלי הרב, תמיד היה חבר פנוי בסביבה שיוכל לקחת אותי תחת חסותו, וככה מצאתי את עצמי יוצאת מהבית בבוקר ומבלה ימים שלמים ברחובות, בטיולים רגליים בתל אביב, בים ובעיקר בכל מקום בו הזמן עובר מהר יותר מאשר בבית.
כך העברתי לי את הימים. בכל יום שעבר הרגשתי מחוזקת ושהצלחתי לנצח את המערכת – את זאת שמסביב וגם את המערכת הקטנה שלי שכוללת שני גורים
ברגע שהרגשתי שאני עומדת על הרגלים (עם תינוק בכל יד) ושאני מצליחה, למרות כל האזהרות על סוף החיים עם תאומים, לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות והשם ישמור - אפילו ליהנות, יכולתי באמת לשחרר.
ברגע שהבנתי שזה לא אני או הם, ברגע שהבנתי שהחיים שלי לא התאיידו לטובת החיים שלי כאמא, יכולתי לזרום עם דברים שבהתחלה איימו על הזהות העצמית שבניתי במשך שלושים שנה.
פתאום גם אני מצאתי את עצמי בחוג שחיית תינוקות, בייבי יוגה, חוגי ליווי התפתחותי למיניהם וגיליתי שהשד לא כל כך נורא. שתינוקות של אחרים זה לא דבר מציק, שלשתף ולשמוע יכול להועיל גם למי שחושבת שהיא כבר יודעת הכל ושלא כל הבחורות שהפכו לפתע לאמהות, הפכו למשעממות.
בהריון הנוכחי אני כבר הרבה פחות נלחמת. אני כבר יודעת שגם הגור השלישי לא יטרוף אותי. מי יודע, אולי אפילו אמצא את עצמי בחופשת לידה עושה תנועות לצלילי מוזיקה באיזה חוג תנועה. כן, אנחנו מתבגרים. יש מקום להכל ודברים חדשים לא חייבים לבוא על חשבון הרגלים ישנים. כן, יש גם באמצע.
עומר מלי הנגבי היא מדריכת הנקה מוסמכת ומלווה הורים לאחר לידה. 052-3696015, omer.trip@gmail.com.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם