יומן מסע: כך עזרנו לילדים יפנים להתגבר על טראומת הצונאמי
שתי עובדות של מרכז שניידר לרפואת ילדים, בהן דרמה-תרפיסטית המטפלת בבובות פיתום, הוזמנו ליפן כחלק מהניסיון לטפל בפגיעות הנפשיות ולהחזיר את חייהם של התושבים הרבים שנפגעו בצונאמי לשגרה מסוימת. בין ההתרגשות הרבה והתמונות הקשות, גם הן קיבלו שיעור לחיים
במסגרת הניסיון לחזור לשגרה ולטפל בפגיעות הנפשיות, הוזמנו למדינה שתי נשים ישראליות מהמרכז החינוכי במרכז שניידר לרפואת ילדים הפועל מטעם משרד החינוך. הביקור מומן על ידי אגף קשתו"ם (קשרי תרבות ומדע במשרד החוץ) ומרכז שניידר. לכל סייעו באופן שוטף עובדי שגרירות ישראל בטוקיו.
השתיים, המתמחות בטיפולי התמודדות עם טראומה, יצאו למסע בן עשרה ימים ביפן. דניאלה הדסי, דרמה-תרפיסטית המטפלת בבובות פיתום, ומשכית שוחט, מנהלת המרכז החינוכי במרכז שניידר לרפואת ילדים, הוזמנו על ידי פרופ' מיצ'קו הרה, מקימת ארגון JPTA (שעוסק בטיפול רגשי בבובות ביפן), למסע שמטרתו סיוע לתושבים המקומיים - ילדים, הורים ואנשי חינוך - באזור האסון. המטפלות ביקשו לסייע לניצולי הצונאמי להבין שרגשות הם דבר טבעי, ושמותר, ואף רצוי, לבטא אותם כדי שיוכלו להתקדם ולהמשיך הלאה. זהו יומנן.
נחתנו בנמל התעופה בטוקיו, מלאות התרגשות מהמשימה שלפנינו. כבר עם בואנו למלון התחוללה רעידת אדמה שהזכירה לנו מדוע הגענו ליפן מלכתחילה. בתום יממה שלמה בדרכים, לאחר שעות בודדות של שינה, יצאנו להרצאה הראשונה בבית החולים האוניברסיטאי לנשים TWMU בטוקיו.
המארחת
פרופ' הרה הגיעה לאסוף אותנו בשעת בוקר מוקדמת לקראת המסע לסנדאיי, אזור האסון. כבר אז הבנו שעלינו להסתגל במהרה לדיוק הקפדני שמאפיין את היפנים. את הדרך לסנדאיי עברנו ברכבת שדהרה במהירות 300 קמ"ש - חוויה יוצאת דופן שמסמלת את הפערים הבלתי נתפסים בין העיר לכפר; מטוקיו הצפופה למרחבים החקלאיים המלאים שדות אורז ובתים קטנטנים עם גגות דמויי פגודה.
בתחנת הרכבת נשמעה הקריאה "פוקושימה". שתינו השתתקנו, הבטנו אחת בשנייה והדאגה ניכרה על פנינו. סנדאיי היא העיר הקרובה לפוקושימה, והאזור הכפרי סביבה נפגע קשות בצונאמי. המחשבות מתרוצצות לנו בראש: האם בטוח לנשום את האוויר באזור? האם אנחנו לא מסתכנות בבואנו למקום? פרט אלינו, איש מנוסעי הקרון לא נראה מודאג. האזור עצמו נראה משוקם בחלקו, אחרי שיפוץ וסידור משמעותי שעבר מאז הקיץ האחרון.
באותו ערב נפגשנו עם ד"ר צ'וניצ'י שיבה, רופא שיניים שמצא דרך לשלב את היכולות הרפואיות שלו עם ידע בהפעלת בובת פיתום, ועוד יעלה איתנו מופע משותף. החזרה התקיימה במרפאה שלו, שם הוא נעזר בבובות כדי להפחית את החרדה בקרב מטופלים. ד"ר שיבה בן ה-60 התגלה כאדם חיוני בעל חוש הומור נפלא וכישרון טבעי להפעלת בובות. דניאלה והוא השתטו יחד, הרקידו את הבובות, שרו ומצאו דרך נפלאה לתקשר.
הבובות, שנתפרו באופן אישי על ידי משכית וצוות המרכז החינוכי בשניידר, הגיעו בשלמותן, כולל הציוד הנלווה לקישוט שניתן לילדים. הצוות כולו נערך ליום המחרת, אך קודם לכן, באותו לילה, היה קשה להירדם מרוב התרגשות לקראת המפגש הראשון בבתי הספר היסודיים בדרום סנדאיי.
יצאנו לדרך בשתי מכוניות שארגן ד"ר שיבה. בדרך אספנו את שיהו, המתורגמנית. שיהו, בחורה צעירה דוברת אנגלית שהשלימה תואר בפסיכולוגיה בניו יורק, הייתה לפה ולאוזניים שלנו, ותרגמה עבורנו ברגישות ובאינטליגנציה מסרים מילוליים, תרבותיים ומנטליים. אל שיהו הגענו בזכות אפרת מצ'יקווה, ישראלית שחיה במשך 22 שנה ביפן וחזרה לארץ עם בעלה היפני. מלבד ההיכרות עם שיהו, אנו חבות לאפרת תודה גדולה, שכן בעזרת המלצותיה וקשריה נפתחו בפנינו דלתות רבות במדינה.
המורים בבית הספר הראשון שאליו הגענו, School Yamashita Daini Elementary, קיבלו את פנינו בהתרגשות והובילו אותנו לאולם הספורט, שם המתינו הילדים. בכניסה לאולם נדרשנו לחלוץ את נעלינו ולנעול כפכפים. באולם פגשנו 45 תלמידים בגילאי 10-12 שנראו צעירים בהרבה מגילם.
התלמידים הסקרנים בחנו אותנו בעיניים פעורות והתיישבו על ברכיהם בסדר מופתי.
ד"ר שיבה פתח בכמה הנחיות לשמירה על הסדר, ואז צ'יקו, הבובה, פצח בדיאלוג היכרות ביפנית עם דניאלה, שריתק לא רק את הילדים, אלא גם את אחרון המבוגרים באולם. צ'יקו: גנקי דה סקה? (איך אתה מרגיש?), דניאלה: גנקי דס (אני בסדר) צ'יקו: גנקי ג'נאינה (שלומי לא טוב).
צ'יקו בירך את הילדים ב"קוניצ'יווה" (צהריים טובים) ובברכות נוספות שלמדה דניאלה בביקורים הקודמים, כמו "אריגטו גוזאימס" (תודה רבה) ו"סיונרה" (להתראות).
צ'יקו סיפר לילדים שהגיע כל הדרך מישראל הרחוקה שליד הפירמידות במצרים, ושגם הוא עבר מלחמה קשה ופחד מאוד, כמו מה שחשו בוודאי בצונאמי שתקף את יפן. בשלב הבא הזמנו את הילדים להכין בובות משלהם, וההתרגשות באולם הגיעה לשיאה.
משהסתיימה הכנת הבובות, החלה שיחה בין צ'יקו ובין הבובות שרק נולדו; "אני קצת פוחד, אני דואג, אני שמח, קשה לי", היו רק חלק מהמשפטים שצ'יקו הזמין את הילדים לומר. את המפגש חתמנו בריקודי בובות לצלילי השירים "הבה נגילה" ו"שאבתם מים", ובהמשך גם לצלילי מוזיקה יפנית עממית.
רק בלילה הצלחנו לעכל את הסיטואציה; כשתי ישראליות הצלחנו לעזור לילדים שעברו חוויה כל כך טראומטית, ובעזרת הבובות יצרנו שפה משותפת של רגשות, של תחושת ביטחון ושל שמחת חיים.
באותו היום עברנו דבר דומה בבית הספר School Nakahama Elementary, שם פגשנו 65 ילדים צעירים. השיא היומי נרשם כשאחת הילדות ניגשה למיקרופון והכריזה בפני כל הנוכחים: "אני פחדתי מהצונאמי". הילדים, שחששו לחזור אחריה בפעם הראשונה, הכריזו כמוה בגאווה על רגשותיהם בפעם השנייה והשלישית. אפילו אנחנו, שמתורגלות במצבים כאלה, התרגשנו מעוצמת הרגע ורעדנו כשהילדה שיתפה אותנו. הפרידה מהילדים נערכה רק אחרי שכל אחד ואחת מהם זכו ללחוץ יד לבובות, וגם אנחנו התקשינו להיפרד.
במהלך הסיור שערכנו בבית הספר היפני התרשמנו מהסדר ומהארגון ששלטו בהתנהלות הבית-ספרית: מארגון הנעליים בארונות מיוחדים המיועדים לכך ועד הכיורים לשטיפת הידיים, והספרים והמחברות שאורגנו במדפים ייעודיים.
במחווה יוצאת דופן לקח אותנו המנהל לבקר בחלק של בית הספר שנפגע מהצונאמי. לפתע מצאנו את עצמנו שותפות לחוויה האישית והעוצמתית שלו, כשסיפר איך העלה את תלמידי בית הספר ואת הצוות לגג המוסד ובעזרת מסוק סייע להציל כל אחד מהם. לא יכולנו שלא לתהות: האם הוא מודע לעוצמת החוויה הטראומטית שעבר? מי שומע אותו? האם הוא מדבר על זה?
עיני כולנו נמלאו דמעות, וכל אחת מאיתנו הרגישה כה קטנה מול עוצמות הטבע, הפחד והכאב החד על החיים שאבדו. צמרמורת אחזה בגופנו. בית הספר, ששרידיו העידו עליו כי היה בנוי לתלפיות, עמד כעת על כרעי תרנגולת. מבחוץ מבחינים במעטפת של בניין עם חלונות מנופצים, ובפנים הכל הרוס ושבור.
באופן כמעט מחסיר פעימה, בצמוד לבניין ההרוס, נראו שרידי בית קברות לילדים שנשטף ונהרס מעוצמת הצונאמי. בפינה אחת עמד לו פסל בודהה שלם שהשקיף על ההרס וסימל אולי עתיד, אמונה וכוח עליון ששומר על ניצולי האסון, מרגש ומרעיד את הנימים. הדמעות הציפו את עיני כולנו; הייתה תחושה של אוניברסליות. כולנו בני אדם, ללא הבדל דת, גזע ולאום. התלמידים שפגשנו אמנם ניצלו מהאסון, אך ביניהם היו שאיבדו את בני משפחתם, את בתיהם ואת בתי הספר שלהם. כולם חוו אובדן.
באחר הצהריים של אותו יום עמוס העברנו הרצאה לצוות המקצועי בבית החולים Tohoku University בנושא הטיפול בילדים שעברו טראומה. כל אחת מאיתנו ניסתה להציג בהרצאה את עיקרי עבודתה במרכז החינוכי במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל. בלילה התקשינו מאוד להירדם, כל אחת בחדרה, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו יושבות יחד עד השעות הקטנות של הלילה ומעבדות את החוויות העוצמתיות של היום.
למחרת נשאנו דברים במרכז יום שאליו הגיעו משפחות שנפגעו באורח קשה בצונאמי, לצד אנשי חינוך וטיפול. בהנחיית פרופ' הרה החלטנו להעביר הרצאה חווייתית, והמפגש כלל מופע משותף של ד"ר שיבה ודניאלה, שריגשו את הנוכחים בהופעה כפיתומים, והרצאה על עיבוד טראומה. היפנים התעניינו במיוחד בהתמודדות שלנו, כישראלים, עם המצבים הקשים שחווינו במלחמה ובפיגועים. הרגע המכונן, ללא ספק, היה דברי הסיום, כשהנוכחים ציינו שלימדנו אותם משהו גדול לחיים. שתינו נחנקנו מדמעות וכל שנותר היה לחבק אותם.
ברכבת חזרה לטוקיו שקענו במחשבות על החוויה שעברנו, כשהיה ברור בדיוק למה היינו צריכות להגיע לסנדאיי. באוגוסט, בביקור הקודם של דניאלה ביפן, טוקיו הייתה עצובה יותר. הפעם היה נדמה שטוקיו מתאוששת ושהחיים חוזרים לאזורי האסון. אולי, באמצעות שיתוף פעולה, נצליח להיעזר בשנות הניסיון הרבות שצברנו בטיפול בטראומה בישראל ונסייע להקל על ניצולי האסון.
נסיעה זו לא הייתה מתקיימת ללא הזמנתה של פרופ' הרה, ידידה יקרה, שמאמינה בנו וביכולתנו, וללא מיכל טל, דוברת השגרירות בטוקיו, שדחפה, ארגנה ועודדה. תודה גדולה גם לעמיתינו לעבודה שנסחפו יחד איתנו ברצון להירתם לעזרה ונתנו בנו אמון.
משכית שוחט היא מנהלת המרכז החינוכי במרכז שניידר לרפואת ילדים. דניאלה הדסי היא דרמה-תרפיסטית המטפלת באמצעות בובות פיתום במרכז החינוכי בשניידר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם