מתנתקים מהמשפחה: הטראומה של ילדי ההתנתקות
ספרה החדש של תמר ורטה-זהבי עוסק בהתמודדות המשפחתית עם ההתנתקות מגוש קטיף. כאחת שמנהלת אורח חיים דתי ונעה בין הסיפורים של המציאות הישראלית, היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ההורים שבשם האידאולוגיה פוגעים בקרובים להם
לתדהמתו, גילה נריה שלא ההפגזות הבלתי פוסקות הן שהפחידו את המבוגרים. "תוכנית ההתנתקות" היא שמאיימת עליהם.
אמו של נריה נשאבת למאבק ואף עוזבת את הבית כדי לתמוך בתושבי הגוש. אביו הרופא פונה לצד השני של המפה הפוליטית, ומחליט להצטרף לארגון "רופאים לזכויות אדם". הוא עובר דרך מחסומים עד לכפרים מבודדים ונהיה רגיש יותר ויותר למציאות הקשה של הפלסטינים. ככל שהמאבק נגד ההתנתקות הולך ומחריף, כך מעמיק הקרע בין הוריו וסיר הלחץ המשפחתי עומד בפני פיצוץ. נריה נותר קרוע בין שניהם.
העלילה הזאת לקוחה מספרה החדש של תמר ורטה-זהבי "לפחד יש ריח" (הוצאת "עם עובד"). מדובר בספר עלילתי ראשון מסוגו לילדים, העוסק בהתנתקות ומציב מראה ברורה וחדה על המשמעות של אידאולוגיה וההשלכות ההרסניות שהיא יכולה ליצור. כשהאידאולוגיה נכנסת הביתה הקרע בין ההורים לבין עצמם ובינם לבין הילדים הולך ומחמיר.
ההתנתקות, עבור מי שלא חווה אותה, היא במידה רבה עוד דיווח חדשותי על מהלכים שביצעה ממשלת ישראל בדרך לשלום, אבל המלחמה הפנימית נמשכת. יום-יום, שעה שעה, נאבקים מפוני גוש קטיף הארעיים על חייהם. בספר ישנה ביקורת ברורה ובקשה לעצור רגע ולהקשיב.
"הארץ שלנו מאוד קטנה בקילומטרים מרובעים, אבל מספקת אירועים דרמטיים כמו כל העולם: כשאני נוסעת עשר דקות מביתי בירושלים אני פוגשת פלסטינים, כבשים, חמורים וחומת הפרדה", מסבירה ורטה-זהבי. "במרחק של שעת נסיעה דרומה אני עלולה להיקלע למתקפת גראדים או קסאמים, ובתקופה שבה מתרחשת עלילת ספרי-הפצצות בלתי פוסקות על גוש קטיף ועל עזה. אם אסע מערבה לדרום תל אביב, איחשף למצבם המזעזע של הפליטים האפריקאים. אנחנו חיים במרחב מצומצם המכיל המון ארצות קטנטנות, ועל ההוויה האינטנסיבית הזאת אני כותבת. אני מאמינה שהפריזמה הספרותית מאפשרת לקוראים הצעירים להרהר בהוויה הטעונה הזאת, ואולי לחשוב כיצד ניתן לשנות או לפחות למתן אותה".
ד"ר תמר ורטה-זהבי, דוקטור לחינוך, חיה עם משפחתה בירושלים ומנהלת אורח חיים דתי. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך על שם דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים. את לימודיה האקדמיים עשתה בפריז, שם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים ואוריינות פוליטית. עד כמה שזה מפתיע, ספרות הילדים לא עסקה עד כה בהשפעת ההתנתקות על המשפחות.
איך נולד הרעיון?
"נורא קשה לי לשים את האצבע על נביטת הרעיון. לפעמים רק כשהספר כתוב בשלמותו אני מאתרת את הנבט, ולעתים קרובות יותר אני מגלה שבעצם אחראים לו כמה נבטים שונים. בחורה בשם חנה היא אחד הנבטים של הספר: בחורה צנועה וחסודה ממשפחה דתיתלאומית שהכרתי לפני כמה שנים. יום אחד חנה החליטה להקים ארגון יהודי-פלסטיני לקידום השלום בין העמים. חייה של חנה, שנשארה בחורה דתייה, עברו שינוי קיצוני. הארגון שהקימה עלה ופרח ואילו יחסיה עם הקהילה הדתית שאליה השתייכה התערערו מאוד. דמותה של חנה שימשה לי השראה לבניית דמות אביו של גיבור הספר - רופא דתי-לאומי שמחליט להצטרף לארגון'רופאים לזכויות אדם' בתקופה הסוערת של ההתנתקות מגוש קטיף".
ספרה של ורטה-זהבי מפנה אצבע מאשימה כלפי ההורים שבשם האידאולוגיה פוגעים בילדיהם. "אני פוגשת הרבה הורים שמזניחים וחונקים את ילדיהם, ונתחיל בי", היא מתוודה. "בוקר אחד התכוננתי לנסוע עם ידידים לביקור בגן ילדים פלסטיני בדרום הר חברון. ידעתי שבגן אין צעצועים, חשמל ומים, ולכן החלטתי לבחור כמה בובות מהאוסף האינסופי של בתי. היא כבר יצאה לבית הספר כך שלא יכולתי לשתף אותה בבחירה.
הספר הוא מראה המשקפת את ההוויה הישראלית. כיצד נשמרים מפני נקיטת עמדה ברורה?
"מה שחשוב בעיניי זה ליצור באמצעים ספרותיים חוויה שתטלטל את הדעות הקדומות ואת הסטראוטיפים הקשורים ב'אחר'. אני חושבת שאחד התפקידים של הספרות הוא לאפשר בדיקה מחדש של כל מיני הבניות שמערכות החינוך המשפחתיות, הבית-ספריות, התקשורתיות ודומות להן שוקדות לבנות עבורנו. ההבניות האלו מקשות עלינו להרגיש ולחשוב באופן מקורי ויצירתי. לכן בספריי אני בונה את כל הדמויות בהמון אמפטיה, אהדה וחמלה. אין חלוקה חדה לטובים ורעים, אויבים ובעלי ברית, צודקים וטועים. אני פונה לקוראים ולקוראות: בואו ותפגשו במרחב הספרותי אנשים שהיומיום המובנה שלכם מונע מכם לפגוש ולהכיר אותם".
ורטה-זהבי בחרה לעסוק בנושא שנשאר בעיקר במסגרת מחקרים אקדמיים או בארכיון גוש קטיף, אבל ההתעלמות ממנו לא מעלימה את הבעיות. מחקר שערכה ד"ר דינה בן עזרא מהאוניברסיטה העברית במסגרת "הבית הבטוח", קבוצת מחקר משותפת של סטודנטים פלסטינים ויהודים, בהנחיית פרופ' דורית רואר סטריאר ופרופ' נאדירה שלהוב קבורקיאן, בדק את השפעתן של הריסת בתים על משפחות. הנחת היסוד במחקר מתייחסת לסוגיית הריסת יישובים יהודיים כאל מעוררת מחלוקת עזה בקרב הציבור הישראלי, בייחוד לאור האתוס הציוני החלוצי וסיפורי גבורה על הקמת יישובים, שעליהם גדלו והתחנכו דורות של יהודים בישראל ובגולה.
אבל אף שעקירה והריסת יישובים נחשבת אירוע קשה במיוחד, השיח החברתי שהתפתח סביב העומדים לעקירה לא גילה וגם לא מגלה היום רחמים. "הספרות בחלקה מעידה על תהליך הדרה הולך ומחמיר של ציבור המתנחלים אל שולי החברה הישראלית", מציינת בן עזרא. "הדבר בלט במיוחד בהתייחסות לתוכנית ההתנתקות, שם ניתן לזהות הרעה ביחס כלפי ציבור המתנחלים ככל שמועד העקירה התקרב. ראשית נרשמה נטייה בשיח הציבורי-תקשורתי באותה תקופה לתמוך בעמדה הרואה במתנחלים אנשים אלימים, הנוקטים צעדים קיצוניים כדי למנוע את הנסיגה".
הממצאים קשים: כשני שלישים מהמרואיינים במחקר דיווחו על פגיעה בחיי המשפחה ועל קשיים עם הילדים, ובייחוד עם הבוגרים שבהם. הפגיעה לא דילגה על דבר: הקשר בין ההורים לילדים, תחושת אובדן הסמכות ההורית, הצורך לשקם את תדמית ההורה בעיני הילד ואפילו תגובות דיכאוניות, פחדים וחרדות, תחושת ריקנות, הסתגרות וקשיים לימודיים. כל אלה לוו בנשירה מבתי ספר, באובדן אמון במערכות, בבריחה לסמים ולהתמכרויות אחרות, בהתמוטטויות נפשיות ובניסיונות אובדניים.
היו נשים שדיווחו על בעלים שנכנסו לדיכאון לאחר הגירוש, והן מצאו את עצמן מתמודדות לבדן עם ההשלכות על הילדים, הקמת בית חדש, שאלות כלכליות ותעסוקתיות והצורך לתמוך בבן הזוג שחדל לתפקד.
"כשמדברים על המשפחות העקורות האירועים מסופרים לרוב באמצעות מה שעברו הילדים", מסבירה בן עזרא. "בעבודת המחקר, לדוגמה, אחת המרואיינות בחרה לפתוח את סיפור הגירוש שלה בתיאור מעורבותם של ילדיה במאבק נגד יישום תוכנית ההתנתקות, במעצרו של אחד מהם ובשני סיפורים דרמטיים המתארים את התחושות אל מול איום הגירוש. אצל מרואיינת נוספת, חנה, החוויות של ילדיה הן המעצבות את חוויית הגירוש שלה. חנה לא נכחה בגירוש. היא עברה אותו דרך הטלפון כיוון ששהתה באותו זמן בבית חולים עם בתה שהתמוטטה נפשית כחודש קודם לכן. לא זו בלבד, אלא שחנה, אם שכולה, ראתה את הגירוש מבעד לעדשת השכול. היא מתארת את התהליך כ'שכול שמשפחתה עוברת בשנית'".
ההצצה לחייה יכולה להבהיר במעט את מה שעברו תושבי גוש קטיף. חנה לא ארזה ולא לקחה דבר מביתה, פרט לחדרו של הבן ששכלה. חדר זה הועבר ושוחזר בביתה החדש ומהווה תזכורת להרס שנותר מאחור.
"כשפגשתי את חנה מצאתי אותה עסוקה מאוד בשאלות הנוגעות בילדיה. היא פתחה את הראיון בבקשה לדעת דרכי 'אם אצל כולם זה קשה עם בני הנוער כמו אצלי'" מציינת בן עזרא. "כמו חנה, הורים אחרים לילדים מתבגרים או בוגרים נמצאו עסוקים ומודאגים מתגובותיהם של בני הנוער". תושב נוסף מגוש קטיף, אברהם, סבור כי חוויית הגירוש, הכוללת את השפלת ההורים ואת אי תפקוד הרשויות בשיקום העקורים, היא חומר נפץ אשר עלול להוביל את בני הנוער להתנהגויות קיצוניות.
גם אבטלה של אחד מבני הזוג או שניהם נמצאה כגורם המשפיע לרעה לא רק על יכולת המשפחה להתמודד כלכלית עם האובדן, אלא גם על התא המשפחתי.
חגית ירון, אם לחמישה ילדים, יו"ר קהילת נווה דקלים בניצן, שימשה בזמן ההתנתקות כיו"ר צוות החירום היישובי. ירון זוכרת אינספור מפגשים עם בני משפחות שנעקרו לא רק מבתיהם, אלא גם זה מזה.
"בשיחות עם הזוגות הסברתי שכל אחד מהם משמיע לשני את הפחדים הפנימיים, וכדי לשרוד את היחד הם מוכרחים לתת אישור לפחד של השני. אני יכולה לספר על סיפור האריזה הפרטי שלנו: מבחינה אמונית האמנתי, ועדיין מאמינה, שכל המהלך מונהג על ידי ריבונו של עולם, ולכן מבחינתי לארוז היה ביטוי לחוסר אמונה. ילדיי אמרו: 'אם ריבונו של עולם יהפוך את הקערה על פיה, נפתח את האריזות'. אצלנו ידעו לדבר על הדברים, אבל בבתים שלא ידעו לדבר נכנס המתח המאוד גדול - לארוז או לא לארוז? אצלי בבית היה קשה מאוד ביום שהתחילו לארוז. התברר לי אחרי הרבה חודשים שכאשר חזרתי מהעבודה באותו יום כעסתי על בתי, שהיתה אז בת 23 וניהלה את האריזה באותו בוקר עם אחיה. כל אחד הגיב אחרת. לה היה קשה מאוד, ולי היה קושי להבין את הקושי שלה. היו לי רק טענות וכעסים".
פגשת זוגות שלא שרדו את ההתנתקות על רקע אידאולוגי?
"אני יודעת על מתחים גדולים מאוד. קשה לי להגיד אם היה זה רק המתח שהוביל לפרידה. אני יכולה לומר שהיו מתחים בין הורים לילדים על דרך המאבק והיציאה מהגוש. פגשתי אימהות שלא הצליחו להכיל את הכעס של הילדים, גם שנים לאחר מכן. הילדים כעסו ושאלו 'למה חתמתם למינהלת מוקדם על עזיבה, למה פעלתם כך ולא אחרת'. בדרך כלל זה נשאר בתוך הבית, אבל ראינו את זה בתגובות של המשפחות ביציאה לבנייה של משכן קבע חדש. המשפחה צריכה לעבור תהליך פנימי לפני שהיא מצליחה לצאת לבניית הבית. בנצרים, בכפר דרום ובעצמונה ראיתי נוער כועס מאוד על הפרידה. הוא שאל איך לא הצלחנו לשמור על יישוב אחד, ואנחנו נשארנו בלי תשובה".
תמר , האם העברת מסרים אלה היא תפקיד הספרות או שאולי מערכת החינוך היתה צריכה לקחת על עצמה את הטיפול בנושא?
"את צודקת בהצמדת שתי המילים'תפקיד' ו'ספרות'. באיזשהו שלב בחיים אמרתי לעצמי שהאקטיביזם שלי יתרכז בכתיבה לילדים ולנוער על הכאן ועכשיו. אני פועלת בשני ערוצי כתיבה: האחד, הרומנים לנוער שבין דפיהם אני מפגישה בין יהודים, פלסטינים, חילונים, דתיים, שמאלנים וימנים. בקיצור, מזווגת בין מי שחי באזור שלנו ובדרך כלל לא מתחבר זה עם זה; הערוץ השני הוא כתיבת ביוגרפיות על דמויות מופת ונותנות השראה שנאבקו למען צדק ושוויון כמו מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, שבימים אלו אני מתחילה לכתוב את סיפור חייו. בתדירות גבוהה למדי אני מוזמנת לבתי ספר לשוחח עם התלמידים על ספריי. המפגשים האלה מרגשים מאוד ומפרים אותי, והאמת, אני מרגישה שגם את התלמידים. אז הנה, עצם הזמנתי לבתי הספר מראה שמערכת החינוך מכניסה בין כותליה את הנושאים ה'חמים' הללו בדרכים פחות פורמליות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם