אולי הפעם: ורד פלדמן נולדת מחדש
במשך חודשים ורד פלדמן הסתובבה בבתי חולים עם אמה בלהה שחלתה, צרחה על אחיות וקיללה רופאים. לפני שנה היא מתה, והבת החליטה להתחתן ולהיות אמא בעצמה. לא מן הנמנע שעד שתסיימו לקרוא את הראיון איתה, היא תחזור לבית החולים. אבל בקטע אחר יעני
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הסיבה הראשית לכך נמצאת עדיין בתוך בטנה של פלדמן, מתהפכת ובועטת ללא הרף. אבל תחזיות הרופאים אומרות שעד שהכתבה תתפרסם היא כבר תהיה בחוץ ותאיר את סביבתה אף היא. ובינתיים: הורמונים של חודש תשיעי. המון. רובם לא צפויים ולא קשורים לכלום. "זה קצת כמו להתאהב", מסבירה פלדמן, "אתה מאבד את הצפון מרוב אושר, ועם זה אתה גם פגיע מאוד.
לפני כמה ימים ישבתי בקולנוע ופתאום פרצתי בבכי היסטרי, משהו קיצוני, למרות שזה בכלל היה סרט קומי, מצחיק בטירוף. בקיצור, אין ספק שאני קצת פחות בשליטה בזמן האחרון - שלא לדבר על הקרייבינג המוזר שמשום מה יש לי כל הזמן לתפוח אדמה בלי רוטב - אבל זה עדיין טוב יותר מהמצב שהייתי בו בתחילת ההיריון".
מה היה?
"הקאתי כמו מניאקית. ממש. זה היה נורא. העניין הוא שברגע שנכנסתי להיריון התחלתי הצגה חדשה ('כי בנו בחרת', הבימה), ומאז אני משחקת בה כל ערב. אני משחקת שם אישה בהיריון וזה מסתדר לא רע עם המצב שלי, אבל בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד שאני באמת בהיריון כדי לא לעשות לעצמי עין הרע, אז הייתי מקיאה בסתר.
"במשך כל ההצגה הייתי מחכה בקוצר
ועכשיו הכל טוב? את מוכנה לרגע האמת?
"האמת היא שעד לא מזמן חשבתי שכן, אבל עכשיו זה כבר לא בדיוק ככה. מהלידה עצמה אני לא כל כך פוחדת. לא יודעת, משום מה יש לי איזו פנטזיה כזאת שזה הולך להיות כיף. אבל אני כן חושבת הרבה על המשך החיים שלי מאותו רגע והלאה".
ומה את רואה שם, בהמשך?
"אני בעיקר פוחדת על החופש שלי. אמנם ההיגיון הבריא אומר שהחיים לא נגמרים ושדברים טובים עוד יקרו לי, אבל עדיין, כל דבר שאני עושה עכשיו נראה לי כמו הדבר האחרון שאני אעשה בחיים. פתאום אני גם רוצה לעשות כל מיני דברים שאף פעם לא חשבתי שארצה לעשות. נורא בא לי לצאת, לבלות, לעשות את כל מה שאסור, כביכול. זה לא שאני חלילה מתחרטת על ההחלטה להיכנס להיריון, אבל אתה יודע, קשה לעמוד מאחורי כל החלטה שלוקחים בחיים במאה אחוז. הרי החלטתי גם להיות שחקנית, ואני עדיין נורא מפחדת להיות שחקנית. מה שכן, פתאום התחלתי לחלום על התינוקת הזאת, וזה ממש מוזר. ליתר דיוק, אני חולמת שאיזה קווצ' וץ' מעוות עם עיניים מסתכל עליי. משהו מפחיד".
האמת היא שגם אני קצת פוחד עכשיו. את יודעת, שפתאום יתחילו לך צירים וזה.
"אל תדאג, אני בחורה חזקה. גם אם יתחילו לי צירים עכשיו, נמשיך את הראיון. חוץ מזה, אני פה איתך, זה בסדר, אתה יכול להיות רגוע. בכלל, אני מעדיפה שלא יתייחסו לעובדה שאני בהיריון. אתמול, לדוגמה, עמדתי בצד הכביש, אפילו לא ליד מעבר חצייה, ומכוניות בכל זאת עצרו וסימנו לי לעבור. אתה קולט? זה לא חוקי לראשונה בחיי הרגשתי איך מרגישים זקנים - ולא, זה לא היה כיף. גם נורא מעצבן אותי כשאומרים לי 'יו, את נראית מעולה'. כאילו , הסאבטקסט של זה ברור: עד עכשיו לא נראיתי מעולה. זה גם לא הגיוני, כמובן, שאני נראית מעולה. אני לא במיטיבי. כולי נפוחה. למה לשקר? זה לא יפה".
בסדר, אבל היריון זה סקסי, לא?
"סקסי? נראה לך? נו, באמת. אתה יכול לדמיין את זה (מצביעה על בטנה המעוגלת) בתור משהו סקסי?
כאילו, באמת היית רוצה להפשיט דבר כזה?".
האור בעיניה של פלדמן, בת 30 וחצי, נשואה לסזר בירגר, תאורן במקצועו, זה שנה וקצת, בוהק במיוחד על רקע התקופה החשוכה שקדמה לנוכחית. אמה, הבמאית והמורה למשחק בלהה פלדמן, שגידלה אותה כאם חד-הורית, הלכה לעולמה לפני כשנה בעקבות מחלה קשה וממושכת. פלדמן, שסיפרה בעבר לא פעם שאמה היא גם חברתה הטובה ביותר, נותרה יתומה ואחוזת טראומה, אבל במובנים רבים גם בוגרת וחזקה יותר. היום, בפרספקטיבה של שנה ומשהו אחרי, היא מספרת שהמוות ההוא חולל בה מהפך נפשי ותודעתי של ממש - בעיקר בכל הנוגע להערכתה העצמית.
האמת שעוד לפני כן, במהלך החודשים הארוכים שהעבירה לצד אמה בבתי חולים, גילתה פלדמן כמה וכמה דברים חשובים על עצמה. גם בנוגע למשחק. בין השאר, היא הבינה מדוע כמעט כל המלהקים והבמאים בארץ מדביקים לה טייפקאסט של בחורה טובה, חמודה ועדינה (ע"ע "אולי הפעם", "האלופה", "מסכים" ו"הצרות שלי עם נשים"), אף שמאז ומתמיד היא חלמה לגלם ביץ' מהגיהינום והיתה משוכנעת שתעשה זאת היטב. "ולא רק במשחק, אגב", לטענתה , "גם בחיים".
"לקח לי המון זמן עד שהבנתי למה אנשים אומרים לי באודישנים שאני לא יכולה לשחק את המופרעת והשרוטה. בהתחלה נורא התבאסתי מזה, אבל עם הזמן חוויתי דברים והבנתי שהמקום הנקי הזה, של הילדה הטובה, הוא בסך הכל מנגנון הגנה, משהו שאני עוטה על עצמי", היא מסבירה, "הרי זה לא שגדלתי במקום מאוד מרופד, מוגן. בתור ילדה לאם חד-הורית אכלתי הרבה חרא מילדים שגדלו בבתים רגילים. בסופו של דבר, כן, יש בי מפלצת, לצערי. בעצם, לא לצערי - לשמחתי. אני מפלצת.
"כשמנגנוני ההגנה שלי נפרצים-וזה בדרך כלל קורה ליד האנשים הקרובים אליי - אני אומרת לעצמי 'אללה איסתור', אבל אני גם אומרת'הנה, הוכחתי לעצמי שאני לא בדיוק וואט יו סי איז וואט יו גט'. אני יכולה להיכנס להתקפי חרדה עמוקים מאוד וגם להתקפי זעם. באמת, הגעתי למצבים קיצוניים. היתה לי שנה אינטנסיבית מאוד. בוא נגיד שיש היום מקומות בארץ שבהם ממש לא חושבים שאני ילדה טובה".
איפה למשל?
"אני לא יודעת אם יצא לך אי פעם להתמודד עם המערכת הרפואית בארץ, אבל בוא נגיד שמאוד קל לאבד שם את העשתונות. בבתי החולים בארץ ממש לא חושבים שאני ילדה לטובה. ההתמודדויות שהיו לי שם במשך שנים, כשאמא שלי היתה חולה, הן, בוא נגיד, מגוונות מאוד. צרחות, קללות, דברים כאלה. ממש כעסתי שם על אנשים. נלחמתי בכל הכוח שלי כדי לקבל מהם תשומת לב. דפקתי על דלתות, התפרעתי, צרחתי על אחיות, על רופאים, על מי לא. אגב, אני גם יודעת לזרוק דברים על אנשים, כשצריך".
לזרוק דברים על אנשים?
"כן. זה נורא כיף. בפעם הראשונה אתה לא מאמין שעשית את זה, אבל אחר כך זה מתחיל להיות ממש מהנה. זרקתי פעם כד על הבן זוג הקודם שלי, הכד התנפץ לרסיסים לידו, וזה היה כיף גדול".
מה הוא עשה לך?
"תאמין לי שכשאני זורקת ואזה, יש לי סיבות טובות מאוד לעשות את זה. במקרה הזה הוא פשוט ניסה להוציא אותי משוגעת. אתה יודע, הוא שם אותי במקום של קוקו כזאת. אני כבר לא זוכרת מה עשיתי, אבל אני זוכרת שהוא אמר לי 'תירגעי'. וכשאומרים לבנאדם 'תירגע' זה כבר דורש ואזה לפנים. זה דבר נורא להגיד, הכי גרוע שיכול להיות".
גם על סזר, בעלך, את זורקת דברים כשהוא מעצבן אותך?
"ברור, מה זאת אומרת, אבל הוא מקבל את זה באהבה. זרקתי עליו מפתחות, שלטים, כל מיני דברים חדים. אה, כן, גם כיסא זרקתי עליו פעם, אבל לא שברתי אותו או משהו. תראה, אני לא אפגע ברהיטים בעלי ערך או משהו, אבל חשוב לי מאוד האפקט של הזריקה".
שהוא?
"שכמה שיותר רסיסים יתפזרו בחדר".
שנת האבל על מות אמה היתה קשה, אבל העובדה שבעלה השיב אהבה על החפצים החדים סייעה לא מעט. "הכאב היה חזק", היא אומרת, "מאוד מאוד חזק. בייחוד מאז שנכנסתי להיריון. זה חיבר אותי מחדש לאמא שלי. פתאום נזכרתי בכל מיני דברים שקשורים לאימהות שלה, והיא גם התחילה להופיע לי בחלומות. הרבה פעמים היא נמצאת שם בלי להגיד כלום, רק עומדת לידי ונותנת לי אומץ לעשות דברים בחלום. לפעמים היא גם מעבירה לי כל מיני מסרים. שמע, היינו הכי קרובות שאפשר. ממש בלתי נפרדות. זה לא פשוט, הסיפור הזה. מיד אחרי השבעה הייתי צריכה הפסקה מהכל, אז נסעתי עם סזר לתאילנד, ושם בעצם קיבלתי החלטה הפוכה: לקבל את כל הצעות העבודה שנותנים לי, גם כאלה שהייתי מסרבת להן בנסיבות אחרות, בשביל הסחת הדעת והתרפיה".
וחוץ מזה גם נכנסת להיריון.
"נכון. האמת היא שמעולם לא האמנתי שזה יקרה לי בצורה הזאת; שאמצא את הבחור הנכון, אתחתן איתו ואעשה איתו ילד, כמו שצריך, כמו שכתוב בספר. האמונה שלי בזוגיות היתה מאוד קטנה בעבר, אולי בגלל שגדלתי עם אמא חד-הורית. זה פשוט נראה לי טבעי לעשות את זה כמו אמא שלי (היריון כתוצאה מרומן חולף), וכל כך האמנתי שככה אהיה, שאפילו לא העזתי לדבר על שום דבר אחר בקול רם. עד עכשיו אני מופתעת שהדברים האלה הסתדרו לי בסוף די מגניב. מאוד מופתעת".
מה באמת שינה את דעתך בנושא הזה?
"סזר, כמובן. עברתי די הרבה מערכות יחסים לא טובות בחיים שלי בגלל איזשהו מכניזם של הרס עצמי שהיה בי, ויום אחד ראיתי אותו בסט של איזשהו סרט סטודנטים - וזהו, באותו רגע נדלקתי עליו. אפשר להגיד שאני התחלתי איתו - כאילו, בעיניים, במבטים. החיוך שלו תפס אותי. יש לו שלושת רבעי פנים חיוך. הוא אוכל את החיוך שלי בלי מלח".
אז מה היה שונה איתו?
"הוא נותן לי הרגשה של בית, לא הרגשתי ככה אף פעם. הוא ממש ריפד את הקרקע מתחתיי. דווקא ברגע שהבנתי שאני רוצה ילד, כל הפחדים שלי התחילו לצוף. זה ממש לא הגיע אצלי ממקום של בשלות. היתה לי שנה של בהלה מעצם העובדה שאני בכלל רוצה ילד. אצלו זה היה הרבה יותר טבעי".
המעבר מהחיים החדשים והטובים של פלדמן לאירוע שלשמו התכנסנו - השתתפותה במיני סדרה החדשה והמצוינת "שביתה" (ימי ג' ביס דרמה HD), שיצרו רני בלייר (כתיבה ובימוי) וענת אסולין (הפקה) - לא יהיה מעבר חלק, שכן מדובר בסדרה רצינית וכבדת ראש, ברוח צו השעה החברתי. הסדרה מספרת, בתמצית, על שבעה פועלים במפעל שמנים ירושלמי (בהם שלום מיכאלשווילי, עמוס תמם וזוהר ליבה (שמחליטים לפתוח בשביתה לנוכח היחס המחפיר שהם מקבלים מהבוסים) בהם אלון אבוטבול ותנאי העבודה הבלתי הגיוניים שלהם.
פלדמן, ששיחקה לאחרונה בדרמה "יחפים" אבל פרט לכך בקושי עשתה טלוויזיה והתמקדה בעיקר בתיאטרון, מגלמת שם את דמותה של נציגת ההסתדרות מירה חדד. אכן, קשה לחשוב על שם שפחות מתאים לה. "אני מסכימה איתך שזה מצחיק ושזה סוג של פאק באמינות", היא אומרת, "אבל מה לעשות, רני בלייר כנראה חש הזדהות בעיקר עם החצי המרוקאי שלי. בסדר, שיהיה. מה שחשוב זה שהסדרה הזאת ממש טובה, לדעתי, ושמעבר לכך שאסור להחמיץ הזדמנות לעבוד עם רני, הנושא שלה מאוד מדבר אליי, כשחקנית שעובדת בתיאטרון הבימה".
יש שם בעיות די רציניות לאחרונה. נכון לעכשיו טרם פורסמה התוכנייה לעונה הבאה.
"נכון. בכלל, תחום המשחק נמצא בהאטה רצינית. למזלי אני עובדת בסדר, אבל אני נמצאת פחות בטלוויזיה. פעם הייתי רגילה לקבל המון תגובות אוהדות ברחוב, ופתאום זה כבר לא ממש קורה. אני משתדלת לשים את זה בצד, אבל כשגם המצב בתיאטרון לא טוב, זה לא כל כך מצליח לי. אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי הלאה, ואני גם לא יכולה לבוא בטענות לגוף שמעסיק אותי, כי הוא עצמו במצוקה".
נשמע מלחיץ.
"ברור. אני חוששת לעתיד שלי. מאוד. אני מודעת לכך שבגלל הלידה איאלץ לקחת חופש - בעצם, אפשר להגיד שיצאתי ממעגל האודישנים מאז שהבלון הזה התחיל להתנפח לי - אבל אני גם יודעת שכשאני לא משחקת הרבה זמן אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, וזה מבהיל אותי. ההתמודדות שלי עם הפחד הזה כבר התחילה. לגמרי. אני מרגישה שאני חווה עכשיו, לקראת הלידה, דיסוננס קטלני בין התרגשות לחרדה".
עוד בטלוויזיה:
>> הלם באולפן: על סיקור משפט אולמרט בערוצים המרכזיים
>> מה עשתה סכנין: הערוץ הערבי החדש מחפש את השייכות
>> סיפורים מהקופסה: האם מיילי הולכת בעקבות בריטני?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם