טור דה פראנס: הטור של רינה ויסגלס
הנסיעה שלנו נולדה בשביל בתי האמצעית - הרי ילדות סנדוויץ' זקוקות לפעמים לקצת חופש. רינה ויסגלס לוקחת את הילדה לפריז כדי לספוג קולטורה
היה לי ברור שיידרשו שניות אחדות בלבד להפעלת מנגנון ה"גם אני" אצל בתי בת השש, שיותר מאהבתה לקרואסונים, היא אוהבת אהבה גדולה את שתי בנות דודותיה, בנות עשר ו-12. הילדונת לא ציפתה שניעתר כל כך מהר לבקשה. בפרץ ספונטניות החלטנו, אמהות ובנות, לנסוע ליורודיסני.
"את יודעת שיורודיסני זה סיוט?", החלו להגיע ההתרעות המוקדמות מחברים ובני משפחה. "תורים אינסופיים, חום אימים ואין הרבה מתקנים המיועדים לילדה בת שש". הקשבתי, הפנמתי ונסענו. תנו לאם בישראל חמישה ימי חופשה במרחק אוקיינוס מהמדיח, ממכונת הכביסה והחוגים, והיא תהיה מוכנה לעמוד בתור אינסופי למתקן שעשועים. תוסיפו לזה זמן איכות של אם ובת, אחוות נשים עם גיסתי ובנותיה (או במילים אחרות, יהיה גם שופינג!), ואני מתחייבת להזיע בשביל מיקי.
נתנו לשלוש ילדות מאושרות ללמד את אמהותיהן שיעור בהורדת הילוך. התענגנו על אכילת בגט בלי לזרז אותן במילים "נו, מהר, תיכף יגיע הצלצול", ניהלנו שיחות רציפות שלא נקטעו במשפט "רגע, אחותך בוכה" והסתובבנו מחוברות זו לזו בלי להיות מחוברות לנייד.
"תגידי, את חושבת שהבנות ייהנו לראות את המונה ליזה?" שאלה אותי גיסתי בסופו של עוד יום טיול מוצלח. "שווה לנסות", עניתי לה, "קצת קולטורה לא תהרוג אותן".
בארוחת הבוקר התחלנו את הקמפיין. "בנות, היום אנחנו הולכות לראות מישהי מאוד מפורסמת בצרפת," אמרה גיסתי בהתלהבות, "קוראים לה 'מונה ליזה'".
"היא מפורסמת כמו רינת גבאי?" תהתה הידענית שלי. "היא מפורסמת בזכות המבט שלה", ניסיתי לעורר את סקרנות בתי. "לא משנה היכן תעמדי, המבט שלה יעקוב אחרייך!".
למחרת בלובר, הילדות, זריזות ועקשניות, פילסו לעצמן דרך בהמון עם האייפון ורצו מצד לצד כדי לבדוק את החיוך והמבט של הגבירה. "הסעודה האחרונה" כבר פחות הרשימה אותן, בטח ובטח לעומת סעודת הפיצה שהובטחה להן עם תום הסיור. "מחר הולכים ליורודיסני!!!" הן צהלו בקולי קולות בסופו של היום הזה, והאדרנלין היה גבוה מתמיד.
אחרי ארבעים דקות נסיעה ועשרים משחקי ארץ עיר, הגענו לארץ החלומות. מוזיקה קסומה, דמויות ענק וחנויות מנצנצות קיבלו את פנינו עם כניסתנו לגן העדן הנכסף. "תראי, ארמון
"אמא, בואי לכוסות המסתובבות", היא משכה אותי בלהט לעבר נחיל הממתינים האדישים. אז עמדתי בתור כמו גדולה עם בתי הקטנה במשך כמעט שעה, שאחריה חטפתי מיגרנה מכוס תה שנעה במעגלים. הילדה כמובן צרחה מאושר, וחיוכה היה הרבה יותר ברור מזה של מונה.
זה היה יום ארוך, אבל היא הרוויחה אותו ביושר. הנסיעה שלנו הרי נולדה בשבילה - ילדות סנדוויץ' בעולם מתועש זקוקות לפעמים לקצת חופש.
"על מה תחלמי בלילה?", שאלתי אותה בליל חזרתנו לארץ, אחרי חמישה ימים מהנים בפריז. "הממממ," היא התענגה על רשימת זיכרונות, "על הפיצה בצורת דוב, על האמבטיה שעשינו יחד ועל זה שניצחתי אותך באיקס עיגול".
"את יודעת על מה אני אחלום בלילה?", שאלתי, צוחקת בתוכי על כך ששום דבר מחוויותיה אינו קשור לפריז. "המממ..." היא ענתה, "אני מכירה אותך אמא, את בטח תחלמי על החיוך והעיניים של האישה הזו, ה'מוזה לינה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם