ישראל: גן עדן לכתות
עשרות כתות ומנהיגים רוחניים נצלנים פועלים במדינה באין מפריע, הורסים משפחות ונהנים מרכושם ומגופם של חסידים. האם ניתן לעצור את התופעה? איילת קדם על המחדל המשפטי בישראל
עשרות כתות ומנהיגים רוחניים נצלנים פועלים במדינה באין מפריע, הורסים משפחות ונהנים מרכושם ומגופם של חסידים. האם ניתן לעצור את התופעה? איילת קדם על המחדל המשפטי בישראל
כמעט בכל יום עבודה שלי אני מקבלת לפחות שיחת טלפון נבוכה אחת.
"שלום, הגעתי למרכז הישראלי לנפגעי כתות?" שואל הקול המהוסס שמעבר לאפרכסת ומשאני מאשרת, הוא ממשיך: "את בטח מבינה למה אני לא רוצה להזדהות בשמי המלא, הילד שלי נמצא בכת".
בטח שאני מבינה. במדינת ישראל פגיעה מכת היא בגדר טאבו, בושה. אפילו יותר מפגיעה עקב תקיפה מינית, שנחשבה לטאבו במשך שנים ארוכות. ההורים מתביישים וסובלים מרגשות אשם. הם חוששים שילגלגו עליהם ועל החינוך שהעניקו, ושבגללם כביכול הגיע בנם לאן שהגיע. זו טעות, כמובן.
ה"ילד/ה" - בדרך כלל צעיר/ה בשנות ה-20 או ה-30 לחייו הוא חבר בכת. ההורים שלו, שמגלים את העובדה הזו בדרך כלל כשהוא כבר עמוק בפנים, לא יודעים את נפשם. בשלב די מוקדם של השיחה הטלפונית עולה שאלת מיליון הדולר: "אז איך מוציאים אותו משם"?
אני משיבה לשאלות הפונים בתמהיל של ייאוש ועייפות. לאחרונה נראה לי כי אני יכולה לשנן ולמלמל את רשימת התסמינים והסימפטומים שמונים
כמעט מדי שבוע אני שומעת על כת חדשה. בדרך כלל מייד אין ישראל. הראש היהודי מצמיח גורואים במהירות מעוררת השתאות: מורים רוחניים שלמדו איך עושים את זה באחת הכתות הבינלאומיות – פותחים לעצמם חדשות לבקרים כתות משל עצמם. בישראל של היום יש כתות מסוגים שונים: קבליות-משיחיות, בודהיסטיות, תרפויטיות וגם פסאודו-רציונאליות, העוסקות כביכול בפיתוח התודעה ומתואמות לאורבאניות של המאה העשרים ואחת.
הכתות אולי שונות זו מזו באידיאולוגיה שלהן, אך לא במידת השעבוד. שעבוד כספי, נפשי ולעתים אף מיני. בישראל פועלות כיום עשרות כתות המגייסות לשורותיהן עשרות אלפי מאמינים. הגדולה מכולן היא כת הסיינטולוגיה. שרכשה לאחרונה בניין גדול ביפו, המיועד לשיפוץ ולשימור.
כדי להבין כיצד הפכה ישראל לגן-עדן של כתות צריך לחזור 20 שנה אחורה. בשנת 87' פורסמו מסקנות דו"ח תעסה-גלזר - דו"ח וועדה בינמשרדית של הכנסת ברשות חברת הכנסת מרים תעסה-גלזר, שמונתה ע"י שר החינוך זבולון המר ז"ל, שבדקה במשך חמש שנים את תופעת הכתות בישראל ופרסמה את מסקנותיה.
בראש וועדת הכנסת ישבו מומחים מתחומים שונים שחתומים על מסקנותיו. כגון ד"ר מרדכי פרישטיק מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ד"ר מרדכי קאופמן מנהל התחנה לטיפול בילד ובמשפחה בתנועה הקיבוצית, עו"ד חיים קראון עוזרו הראשי ליועץ המשפטי לממשלה ועוד.
מי שעשתה את עיקר עבודת איסוף המידע והתחקיר ולמעשה עומדת מאחורי הכנת הדו"ח היא נורית רמון, שלא נכללה בין אלה שחתמו על הדו"ח.
רמון,
כשפגשתי בה בתחילת עבודתי במרכז הישראלי לנפגעי כתות וכדי ללמוד ממנה על פעילות העבר של כתות בישראל, טענה באזני כי העבודה על הדו"ח והחשיפה הממושכת לחומרים הקשים שבו הרסו את חייה, ושאיש לא רצה להעסיקה לאחר פרסומו.
רמון, דמות טראגית, היא אולי המומחית הגדולה ביותר לנושא הכתות. היא השקיעה בנושא לילות כימים, מבלי שקבלה על כך תמורה כספית כלשהי. היא העדיפה להיעלם כליל מהזירה הציבורית ושמה אינו ידוע כלל כמי שמתמחה בנושא.
לבדיקות וועדת הכנסת קדמו פניות רבות של הורים והן שהובילו להקמתה. בעיקר הורים שבניהם היו באותה עת חברים בכת של רינה שני. אחד מחבריה, בן קיבוץ, התאבד בעת שירותו הצבאי, מכיוון שלא יכול היה להכיל את הדיסוננס בין האידיאולוגיה של רינה שני שהטיפה נגד שירות צבאי, כנגד החלטתו להצטרף לצבא אחרי פרישתו מהכת. ההתאבדות ההיא, כמו גם מאסרה של שני עקב הטפה לשימוש בסמים-העלו את רמת המודעות הציבורית לנושא הכתות.
בדו"ח נכללו עשר כתות: סיינטולוגיה, אימן, אסט, מדיטציה טרנסדנטאלית, בהגואן ראג'ניש, אננדה מרגה, מוניס, הארה קרישנה, גורו מהראג'-ג'י והכת של שני. במהלך עבודת הוועדה הגישה האסט (גרסה מוקדמת של "הפורום של לנדמרק") עתירה לבג"ץ שלא לכלול אותה ברשימת הכתות. העתירה לא התקבלה. יומיים לפני פרסומו של הדו"ח ניסה עו"ד אהוד אולמרט, שייצג אז את כת האימן, למנוע את פרסומו, אך ללא הצלחה. אבל להורים, שסברו כי מעתה יחוקקו מעתה חוקים שימנעו או לפחות יצמצמו את פעילותן של כתות - נכונה אכזבה.
הוועדה לא מצאה לנכון כי יש לחוקק חוקים חדשים על מנת להילחם בתופעת הכתות. היא המליצה להשתמש בחוקים הקיימים בלבד ותו לא. כמו למשל לאכוף את חוקי הגנת הצרכן כאשר כתות מטעות את הציבור ואינן מצהירות בגלוי מי הן ולהסתייע בדין הפלילי באם יש עברות פליליות לכאורה.
החוקים הקיימים כלל לא ניתנים לאכיפה. מדוע, אם כן, הפיקה הוועדה דו"ח נטול שיניים ואנמי כל כך?
בפגישתי אתה העלתה רמון שתי סבות עיקריות לכך. הראשונה: יש מי שרצו להכליל את החזרה בתשובה בדו"ח על הכתות. הצעה זו לא התקבלה, אמנם, אחרי דיונים ארוכים, אך האימפקט שלה עשה את שלו.
הסיבה השנייה נבעה מפרישת אנשי האקדמיה, שסירבו לחתום על הדו"ח. בעיקר כי התקשו לתת גושפנקא אקדמית להלך הרוח של הוועדה. בשם חופש האמונה והדעה, סירבו אנשי אקדמיה להכיר בעובדה שכתות אולי פועלות כנגד חופש האמונה ובדעה.
מרים תעסה-גלזר: "לוועדה הגיעו עשרות עדויות של נפגעים ושל הורים. אבל לנו לא היו תקציבים לטפל בכל זה. המזכירה שלי הקלידה את הדו"ח בהתנדבות בערבים. בביתה. לא הועידו לו תקציבים, כי משרד החינוך לא רצה להזדהות אתו לחלוטין. לפני שעזבתי, אמרו לי: 'את רוצה שזה ילך? תקימי וועדה. לא הספקתי לעשות את זה. אני אמרתי בזמנו לאחד מחברי הוועדה: 'אם תראה מישהו שמנסה להתאבד - תימנע מלעצור אותו בשם חופש האמונה והדעה? בעיני, זה אותו הדבר. אבל לא הקשיבו לי. היו מי שהשתמשו נגדי במינוח מקארתיזם'.
חלפו עשרים שנה. הוועדה והדו"ח נשכחו מלב והניו-אייג' נכנס להילוך גבוה. מרבית הכתות ששמותיהן נזכרו בדו"ח (מלבד הסיינטולוגיה) הצטמקואת מקומן תפסו עשרות כתות הרסניות אחרות הפועלות באין מפריע.
יום לפני כתיבת שורות אלה, למשל, הגיעה למשרדי אישה בת ארבעים פלוס, שורדת כת ישראלית הרסנית במיוחד בת כ-40 חברים. היא מכרה את ביתה לטובת גורואית הדוניסטית שלה שילמה מדי חודש 8500 ₪, לא כולל מתנות מדי יום שישי וסיוע ברכישת הטירה המפוארת שלה בצרפת, דירה בפריס וווילה במרכז הארץ, המכותרת גן יפאני. האישה ניסתה להתאבד פעמיים. היום היא מלקקת את הפצעים ומנסה להמשיך הלאה. בתה-עדיין שם, מנותקת ממנה לחלוטין.
שבוע קודם לכן הגיע למשרדי גבר בשנות ה-30. אשתו משתייכת לאחת הכתות הכוללות, מלבד שעבוד טוטאלי לראש הכת וצייתנות עיוורת בכל הקשור לחיים הפרטיים, גם טקסי טאנטרה בין חברי הכת בלא להתחשב ברצון החברים בה. ואלה רק שתי דוגמאות.
נכון שאת מספרן הרב של כתות בישראל של היום, אי אפשר לתלות רק בהיעדר חקיקה. האקלים הפוליטי-חברתי-בטחוני הקשה, אבדן הערכים והמוסר, אימוץ המודל האמריקאי האנטי-סוציאלי, הנהירה אחר ממון ופסאודו-ערכים נטולי פנימיות - כל אלה יוצרים ואקום גדול ותחושת כאוס פנימית וחיצונית, במיוחד אצל מי המיועדים להיתפס לכתות: צעירים בני 20-30, רגישים ואינטליגנטיים ובעלי חסכים רגשיים.
באזור הדמדומים של הניו-אייג' פועלים כיום עשרות מנהיגי כתות. חקיקה מתאימה הייתה מקשה עליהם לפעול, גם אם לא מונעת לחלוטין את פעילותם. למשל, בישראל קיים חוק איסור השימוש בהיפנוזה מבלי לקבל הרשאה מתאימה. בכתות נעשה שימוש לא מבוקר בהיפנוזה, אך אין כל דרך לאכוף על גורואים את החוק, מכיוון שניתן להרשיע - לפי החוק היבש - רק מי שמצהיר בפירוש שהוא עושה היפנוזה.
בישראל גם קיים, במסגרת חוקי הגנת הצרכן, חוק האוסר הטעיה וניצול מצוקה של צרכנים. בישראל פועלות כיום חברות ייעוץ של כת הסיינטולוגיה, השולחות הזמנות במייל למנהלים להרצאת מבוא חינם בנושא הייעוץ העסקי. רק במהלך ההרצאה מגלים המנהלים כי מדובר בסיינטולוגיה. אלא שאי אפשר לאכוף את חוקי הגנת הצרכן על החברות העסקיות, היות שהצרכנים - במקרה זה המנהלים שהוטעו - אינם נחשבים לצרכנים פרטיים.
בצרפת נושא הכתות מעניין מאוד את הפרלמנט, שחבריה חוקקו לא מזמן את חוק אבו-פיקאר, לפיו ניתן לפרק "ישות חוקית השואפת לפעילויות אשר מטרתן או תוצאתן היא ליצור, לקיים או לנצל שעבוד נפשי או גופני של בני אדם". כאשר פסקי דין פליליים, אחד או יותר, נפסקו נגד אותה ישות חוקית בתחומים הבאים: עברות עם כוונות נזק במזיד או בשוגג נגד חייו, שלמותו הגופנית של אדם, כוונת נזק לכבוד האדם, כוונת נזק לאישיות, סיכון קטינים, עבירות שימוש רפואי או תרופתי ועבירות של פרסום מטעה, תרמית וזיוף.
תהליך פירוקה של הכת מוגש לבימ"ש בהליך מהיר מאוד. גבול הזמן לערעור מצד הכת הוא 15 יום בלבד. גם בבלגיה התחיל הפרלמנט בהליכי חקיקה בהשראת החוק הזה.
ובחזרה לישראל.
הסיכויים כי תיווצר כאן חקיקה נרחבת כמו בצרפת, או לפחות ניסיונות לאסור את פעילותן של כתות ולהחמיר עליהן את המיסוי כמו בגרמניה - קלושים. תעסה-גלזר: "נושא הכתות לא מעניין אף אחד. עד שזה לא מגיע למישהו לתוך הבית, זה לא מעניין אותו. אחרי שפרשתי מהכנסת, יצא לי לשבת כמה וכמה פעמים בסלון עם הורים שבניהם בכתות והרגשתי שאין לי בעצם מה להגיד להם וכל מה שאני יכולה לעשות זה לשמוע. המצב בישראל ממש נורא".
במקביל, מעידים כל מי שעוסקים ועסקו בנושא הכתות, כי הם הופכים מושא לאיומים והטרדות, על פי רוב אנונימיים. על תעסה-גלזר איים מטלפן אלמוני כי גורלה יהיה רע ומר אם תמשיך לטפל בדו"ח. נורית רמון מספרת כי חיבלו במכוניתה וטרפדו הרצאות שהעבירה. הפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט ספרה בתוכנית הרדיו שלה שעסקה בנושא הכתות, בה נכחתי, על איומים אנונימיים שהגיעו לרשות השידור כשטיפלה בעבר בנושא זה.
אני עצמי זכיתי לכמה הטרדות שניתן לכנותן 'מעקבים גלויים'. משהי שהתחזתה לעובדת במשרד המשפטים, טענה שטרם שילמתי דו"ח ישן ובקשה לדעת את כתובתי. למחרת הגיע 'שליח' לביתי. הפיצו עליי מיילים בתפוצת ספאם, המעלים תמיהות ביחס למהימנותי והגינותי, כמו גם ביחס לעבודת העבר העיתונאית שלי. מישהו אסף מהפח שבכניסה לביתי קבלות ישנות שלי ושלח אלי למשרד, במעטפה אנונימית. מישהו גם טרח ועקב אחרי בתל אביב. וגם טרח להראות את עצמו יותר מפעם, למען אראה ואירא. וזה מבלי להכליל טלפונים יומיים, תמימים לכאורה.
משחקים מניפולטיביים אלה יסתיימו רק כאשר נפגעי הכתות ובני משפחותיהם יתגברו על הטאבו והפחד ויופיעו בתקשורת ובבתי המשפט כשהם מגולי פנים. רק אז, כשיתבעו הנפגעים את הצדק המגיע להם בגלוי - יפסיקו נציגי הכתות לתעתע וייאלצו להתמודד עם ההאשמות המופנות נגדם. אך כל עוד זה לא קורה, והקרבנות מסתירים את שמותיהם ופניהם, לא יתרחש שינוי אמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
