ביעור חמץ: לשכוח את מכסיקו 70'
אחת לארבע שנים יוצאת העיתונות מגדרה וחוזרת אחורה לאותה הופעה בודדת של ישראל במונדיאל, ברגע של הספד או געגוע. רון עמיקם יוצא נגד המיתוס ומציע שנבדוק למה אנחנו עדיין תקועים בסוף הסיקסטיז גם אחרי 40 שנה. מנטרה שהבאישה את עצמה

ראשית, מדובר כבר בחבר'ה די מבוגרים. השחקן הכי צעיר במכסיקו 70' כבר חגג 60. יש כאלו שכבר חצו את ה-70. חלק מהשחקנים לא אומרים דבר לדור הצעיר. הם אלמונים, בערך כמו שהיו אז שחקני נבחרת אוסטרליה, שפינו לנו את הדרך למונדיאל. עצם ההתעסקות במכסיקו 70' הופכת את ההשתתפות באותו מונדיאל היסטורי, שיש לציין שהיה די מקרי בתולדות הכדורגל הישראלי, למיתוס שלא נשבר.
נכון, אי אפשר להתעלם מכך שהיה כאן שילוב של דור מוכשר מאוד של שחקני הגנה בצירוף שני גאוני כדורגל, כמו המהנדס גיורא שפיגל והמוציא לפועל מוטל'ה שפיגלר, אבל לא בטוח שהנבחרת המצויינת של גיולה מאנדי, עשור קודם לכן, או הנבחרת של ברקוביץ' ורביבו, לא היו מגיעות אז למונדיאל.

צפון קוריאה, הפתעת מונדיאל 66' פרשה מהמוקדמות כי שובצה לבית הישראלי, ניו-זילנד הגיעה לשחק את שני המשחקים נגד ישראל בר"ג, אוסטרליה נאלצה לעבור את דרום קוריאה ויפן, ולהתמודד שלוש פעמים נגד רודזיה, האחרון שבהם היה חמישה משחקים לפני המפגש הראשון שלה עם ישראל בר"ג. אין ספק, הדרך היתה הכי קלה שניתן היה לתאר.
מעבר לכך, מיתוס מכסיקו 70' טשטש את ההופעה הישראלית במונדיאל עצמו, שהיתה תשלובת של משחק הגנתי ומאוד אגרסיבי. זאת למרות שההישג (שני תיקו והפסד), בבית ממנו עלו שתי המנצחות לחצי הגמר ואחת גם לגמר, היה בדיעבד די מרשים.
ישראל של ש.ג עשתה בדיוק את אותו דבר, רק שבמקום לעלות למונדיאל, חיכתה לה קולומביה
שחקנים, שפספסו אז את ההופעה במונדיאל, מודים היום שבאותו הזמן זה לא היה "ביג דיל", ורק עצם אי ההגעה שנים לאחר מכן למונדיאל, גרמה להם לחוש פספוס.
ברגע שדרום קוריאה מצליחה להעפיל לכל מונדיאל, וכמוה גם קוסטה ריקה או פרגוואי, המקריות בה הגענו למכסיקו 70' מקבלת משנה תוקף. לא בטוח שגם הנבחרת המהוללת של היום, שלא ניצחה יריבה אירופית ראויה לשמה כבר 16 שנה ועדיין "מתחרה" על מקום במונדיאל, היתה מעפילה מאסיה של היום למונדיאל.

אנחנו נתפסים באירוע המכונן הזה, כיוון שלא היו כמותו. אבל לא רק שהדרך לאולימפיאדת מונטריאול 76' היתה מרשימה יותר, אין ספק שגם הניצחונות על צרפת ועל אוסטריה היו יפים יותר. הגיע הזמן שלא נתבונן בערגה אל תקופה, שאפילו אנשים בגילי אינם זוכרים, או שנבדוק מדוע אנחנו תקועים עדיין בסוף הסיקטיז. בהחלט יתכן שאם כל זה לא היה קורה, מצבנו היום היה טוב יותר.