להוריד את המסך: התופעות שיש לבער מהקולנוע
כמה פעמים צלצל הטלפון במושב שלידכם בזמן שאתם כוססים ציפורניים בסצנה מותחת במיוחד, מתי לאחרונה ראיתם את דיאן קיטון בתפקיד לא מבזה ומה הסיפור של מנחם גולן? ניב שטנדל סוקר את הנגעים החולים של עולם הקולנוע
"ארץ נהדרת" יודעת לרוב כיצד להשתמש בסאטירה. כותביה יודעים להקצין את המציאות כדי גיחוך. אך באחד המערכונים המוצלחים בתוכנית – שעסק בחיסולם הפוטנציאלי של עברייני הצפייה באולמות הקולנוע, אלו המשוחחים בנייד בקולי קולות אגב "צפייה" – לא היה משום הקצנת המציאות. כך הם פני הדברים בדיוק.
הפיחות במעמד הצפייה היה מהזן הזוחל. בראשית, ניאותו הצופים להשתיק את המכשירים. אחר כך עברו לרטט (שלעתים הרעשים התזזיתיים שהוא משמיע בעודו מנסה לאותת למצוקה בתיק מרגיזים אף יותר מהצלצולים).
לאחר מכן הפכה קריאת המסרונים במהלך ההקרנה ללגיטימית, ובהמשך – גם ההתכתבות. ולבסוף, באופן בלתי
באחת מרשימותיו האחרונות קונן מבקר התיאטרון של "הארץ", מיכאל הנדלזלץ, על המנהג הקלוקל להתכתב במסרונים בעת צפייה בהצגות. לו נקלע לאחרונה הנדלזלץ לאולמות הקולנוע, היה מבין כמה שפר עליו גורלו כמבקר תיאטרון. את מעט הכבוד שעוד שומרים צופי התיאטרון לשחקנים שעל הבמה, כבר לא שומרים צופי הקולנוע לשחקנים שעל הבד, לא כל שכן לצופים שסביבם.
הדרגה השנייה בחומרתה של עברייני הצפייה היא אותם מאחרים, שאינם חשים כל צורך לשאת באחריותם על כך שאיחרו. שעת תחילת הסרט הנקובה על הכרטיס היא בגדר המלצה בלבד, אך המקומות הנקובים לצדה, לעומת זאת, הן תורת משה מסיני.
הם מוכנים לפספס דקה או עשר בהמתנה לפופקורן במזנון, ומוכנים לפספס חמש עשרה דקות נוספות כדי להשיג את מושביהם המקוריים בחזרה, ולהפריע בדרך לכל מי שטרח להקדים לצאת מביתו, להשלים את כל ההכנות הדרושות ולהתיישב במקומו בזמן. כמו מעשים חמורים בהרבה, גם איחור לסרט, מסתבר, אינו עניין שאחריות בצדו.
בסוף השבוע נתקלתי בעיתון במודעה שהזמינה אותי ל"בחורה בלעדית" של סרט חדש המציג ב"מוזיון תל אביב". המודעה הזו מצטרפת לכרזות נבחרות בגלריה מביכה למדי. בלטה לרעה זו של "בגוף השקרים", שכינה את ראסל קרואו "קראו" ואת לאונרדו דיקפריו "דה קפריו" (בסרטו של במאי "גלאדיאטור").
אך בעוד שגיאות האיות מביכות, הניסיונות האקראיים להונות את הצרכנים באמצעות מידע כוזב, חלקי או מפוקפק מכעיסים ממש. כך, למשל, כונה "קילשוט" "הפקה של קוונטין טרנטינו" (טרנטינו היה מעורב בסרט בראשית דרכו, ומשך ממנו את ידיו מאז); ולאחרונה מתהדר הפוסטר של "מה בדיוק קרה" בדיוקנותיהם של ברוס וויליס ושון פן, שכל צופה שיצא לשירותים במהלך הצפייה בסרט עלול לפספס את הופעותיהם. וזה כבר גובל בכניסה לגוף השקרים.
במאי הקרוב ימלאו שלוש שנים לחרם שהכריזו חברות פורום פילם וא.ד. מטלון על מבקרי הקולנוע. למעשה, את החרם הכריזו כל המפיצים, אך בחלוף חודשים אחדים הכירו מרבית המפיצים בטעותם, ורק שתי החברות הנ"ל המשיכו לדבוק בו.
על פי כללי החרם, מבקרים המבקשים לצפות בסרטי החברות בהקרנות מוקדמות מתחייבים לכתוב על הסרט רק לאחר סוף השבוע הראשון לצאתו. הנחת היסוד התמוהה היא שכך לא יוכלו לפגוע בהכנסותיו של הסרט – הנחה המבליעה הנחה אחרת, כאילו הסרט (באשר הוא) צפוי להיקטל ע"י הביקורת. יש לציין כי לעתים, כאשר המפיץ סבור כי סרט יזכה לבוז ביקורתי, הוא בוחר שלא להקרין אותו בהקרנה מוקדמת. יש בכך היגיון מסחרי, וכאשר נעשה בכלי הזה שימוש נקודתי ומושכל זה בהחלט מובן ומתקבל על הדעת.
הנפגע העיקרי מהמצב הנוכחי הוא הצופה המבקש להיעזר בביקורות הקולנוע בבואו לבחור סרט לצפות בו. כי סרט טוב – ואני רוצה להאמין כי מפיץ הבוחר להפיץ סרט מסוים בבתי הקולנוע אמנם מאמין כי מדובר בסרט טוב – יזכה גם בביקורות טובות, ואם לא, יתגבר גם עליהן.
המצב הקיים פוגע בכולם: המבקרים נאלצים לכתוב על סרטים מסוימים (ומדובר לא פעם בסרטים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה – ג'יימס בונד האחרון, למשל) באיחור לא אופנתי; הצופים המתעניינים בביקורות (אלו שאינם מתעניינים בלאו הכי לא מהווים כאן פקטור) מאבדים חלק ניכר ומשמעותי מהמגוון הביקורתי המוצע להם; והמפיצים – וזו הנקודה המוזרה ביותר – מפסידים את הכיסוי התקשורתי לו זוכה סרט בבכורתו הקולנועית, בימים הקריטיים ביותר להצלחתו. אם כך, מדוע החרם בעינו עומד? כנראה משום שכמו הרבה דברים אחרים במדינה הזו, פשוט התרגלנו.
בעידן הקומפלקסים המפוארים, המפנקים והעשירים בהיצע תוכני ומסחרי, אין עוד מקום לבתי קולנוע שלא עומדים בסטנדרטים הגבוהים ביותר של חוויית הצפייה. חלפו הימים בהם השתרענו על מושבים לא נוחים, הבטנו במסך קטן עם סאונד רע, ניסינו לחפש תנוחה בה לא יסתירו לנו את המסך, ובעטנו בדרך בכוס הקולה שעמדה על הרצפה באין מקום אחר להניח אותה. מי שקנה פעם אחת כרטיס לסרט במחלקה ראשונה, לא יסכים שוב לשלם את אותו המחיר כדי לחזור למחלקת תיירים.
כמו קודמותיה, גם 2009 הולכת להצטיין בכמות מדאיגה של רימייקים, סיקוולים, פריקוולים, ספין אופים ומה שלא תרצו. מהארי פוטר ועד האנה מונטנה, מקפטן קירק ועד אופטימוס פריים, משרלוק הולמס ועד אינספקטור קלוזו - הוליווד ממשיכה לשחק על בטוח, לחלוב את הפרות השמנות שלה עד אובדן הכרה, לסחוט את הלימונים עד הטיפה האחרונה, או כל מטאפורה אחרת שתבחרו.
ואריאציות על חומרים מוכרים אינן דבר רע בהכרח. הי – "האביר האפל" היה אולי הסרט הטוב ביותר של 2008. אבל אסור שהחיפוש האובססיבי אחר יצירות מן העבר והצלחות עכשוויות יפגע ביצירה המקורית, המרעננת, המחדשת והמטלטלת. האם העולם באמת זקוק לעוד מירוץ להר המכשפות? ל"מת לצעוק 7.5"? לשובו של ג'ון רמבו?
ואם כבר נגענו בדה נירו – מה בדיוק קרה לבובי די? לאן נעלמה פצצת הכישרון המהפנטת מ"נהג מונית"
ו"השור הזועם"? עד מתי ימשיך להתבזות ב"שואוטיים" ו"רוקי בולווינקל"? דה נירו החליט להפוך לעת זקנה לליצן מקשיש, וההפסד כולו שלנו.
וזה לא שלשותפו ל"רצח מוצדק" יש במה להתגאות. לצד תפקידים מוערכים ב"מלאכים באמריקה" ו"הסוחר מוונציה", נצפה פאצ'ינו בשנים האחרונות מתבזה בסרטים כ"88 דקות", "יחצ"ן במלכוד" ו"כוח הכסף".
היחידה שנראית כרגע במצב גרוע מהשניים היא דיאן קיטון, שהפכה מהשחקנית הכי מצחיקה בקולנוע (לפי ה"טיים מגזין" ב-1977) לאמא סדרתית בלתי נסבלת בשלל סרטים ("הרוס על אמא", "אמא כפייתית", "לא דופקות חשבון", "אמרתי לך").
הגיע הזמן שמישהו יראה לשלישיה המכובדת הזו את הדרך למשרדים של הסוכן של ג'ק ניקולסון, שמקפיד לשמור על הכוכב הוותיק בכושר שיא (לא כולל נפילה סנטימנטאלית מיותרת, אך נסלחת, ב"מתים על החיים"). מאז תחילת המילניום השתתף ניקולסון ב"השבועה", "אודות שמידט", "סדנה לעצבים", "באהבה אין חוקים" ו"השתולים". הנה גיבור אחד שזקנתו לא מביישת את נעוריו.
הנה חמישה סרטים שלא ראיתם השנה על מסכי הקולנוע (שאינם נמצאים בסינמטקים) בארץ: "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי המבריק צ'ארלי קאופמן; "רייצ'ל מתחתנת", שזיכה את אן האתאוויי במועמדות לאוסקר; "אננס אקספרס", קומדיית האינסטנט-קאלט של ג'אד אפאטו; "W", סרטו המדובר של אוליבר סטון אודות ג'ורג' בוש הבן; ו"הכניסו את האדם הנכון", סרט ערפדים שוודי פולחני שהיה המדורג נכון לעכשיו במקום ה-192 מבין 250 הסרטים האהובים ביותר באתר IMDB.
הנה חמישה סרטים שכן יכולתם לראות השנה על מסכי הקולנוע, אם ממש התעקשתם: "דיזסטר מובי", "חייו ומותו של בובי זי", "קלינר", "אמא כפייתית", "לעולם אל תיכנע". עכשיו תסבירו לי באיזה עולם מעוות "דיזסטר מובי" זוכה להקרנות סדירות, ו"אננס אקספרס" מקושש הקרנות סינמטקיות. אני יכול להבין איך סרט כ"רצח מוצדק" – סרט רע, אך כזה שמחבר בין רוברט דה נירו לאל פאצ'ינו – מוצא את דרכו למסכים, אבל איך זה קורה ל"הרוס על אמא", סרט שנמצא ראוי להפצה בשמונה מדינות בערך, כולל ישראל, לא כולל ארה"ב?
לא, באמת. איך אמרה יהודית רביץ על אריק איינשטיין? תודה על מה שהיה, והיה טוב (אוקיי, לא טוב, אבל לפחות מהנה ומבדר), אבל ככה אי אפשר להמשיך. טיים טו סיי גודביי.
נא להמתין לטעינת התגובות
