חונים ובוכים: מבערים את נגע דוחות החנייה
אליק מרגלית בקריאה נרגשת לנהגים: עשו הכול כדי לא לוותר למחלקת החנייה בעירייה. שיסתפקו בארנונה שלנו. זה די והותר
45 דקות אנחנו מחפשים חנייה, אגלי זיעה מתחילים לבצבץ והדם החל לרתוח. לא ביקשנו הרבה, בסך הכול נדרשנו לרכוש כמה מוצרים משלימים לחג: חלב, מצות וקצת פיתות.
התייאשנו במהרה, חנינו על צבע אפור ליד הקונסוליה של אחת המדינות הפחות ידידותיות למדינתנו. חוקי? על הסף מה שנקרא, בערך כמו פרשת כרמיה של ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט.
12 דקות לקח לנו לשוב לעגלתנו. למען היעילות ומחשש פקח וקטניות התפצלנו, ובזמן שיא שטרם נצפה בשוק הסמוך למעוננו הצנוע חזרנו כאמור לרכבנו המרופט עם קניות החג. הם היו מהירים יותר. הספקנו רק לראות את הצל שלו. מה שכן, הוא השאיר לנו מזכרת לחג, מתנה לא צנועה בעליל.
500 שקלים טבין וטקילין הודבקו על החלון, 500 שקלים יותר מהתלושים שלא קיבלנו לחג. עוד לפני שצילו נמוג, הספקתי לצרוח "איך אתה לא מתבייש לדפוק דוח לסובארו שנת 89". הוא אפילו לא הסתובב. אני בטוח שהוא עיקם את פניו בחיוך זדוני.
אין אדם רכוב על ארבעה גלגלים שלא נתקל בהם מאז שסיים בהצלחה את מבחן הרישוי. אין כמעט אחד שלא איחל להם צרור ברכות הכוללות מיתה בייסורים, מחלות כאלו ואחרות או סתם שמישהו יחלוף ויפליא בהם את מכותיו.
זה נכון שלא קל להיות פקח חנייה ומדובר בעבודה מתסכלת, לא מתגמלת שכוללת התמודדות עם הישראלי המצוי. ותאמינו לי שלא קל עם אותו זן אלים של אדם. עם זאת, אם יש משהו שהייתי מבער בחג הפסח זה את גדודי הפקחים שנשלחו מראשי העיריות שלכם להעשיר את קופתם.
בחג פורים האחרון לדוגמה, עיריית ירושלים יצאה רובה ככולה לחופש. העובדות הסוציאליות, פעילי הרווחה, המוקדנים, עובדי התברואה, המהנדסים, הפועלים ומי לא. היו כמה שקיבלו צווי 8. הפקחים כמובן. הם המשיכו למצוץ את לשדם של תושבי העיר העניים, אותם אנשים שמתקשים לסגור את החודש ומחפשים את הדיל שיחסוך להם כמה שקלים עם קניית משלוח המנות.
חטאם היחיד, רחמנא לצלן, היה רצונם לצאת מביתם
אין בלב הפקחים ושולחיהם המדושנים חמלה. אין להם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין חניית פשע אמיתית על מקום השמור לנכים לבין חנייה תמימה במקום שאינו מפריע לאיש אלא סומן רק כדי לשמן את גלגלי הביורוקרטיה שצמאה להררי מזומנים.
הפקחים אינם אשמים כאמור אך הם מייצגים את הרוע, שליחי השטן, אם תרצו מעט פומפוזיות לטובת העניין. אלפי שקלים כבר תרמתי להם, כספים שבוודאי יכלתי לתרום לגופים קצת יותר נזקקים או אפילו לגופי שבוודאי תורם לי יותר מהעירייה שלי.
זה לא מאמר שקורא לתקוף פקחים באבנים או במקלות, אבל כדאי לעשות הכול כדי שאותה עירייה לא תקבל את המעשר שלה. תתייצבו למשפטים, תערערו על כל דוח, תסחררו את המערכת, תתלוננו, תצעקו ותתנגדו. נמאס לוותר לכחולי המדים, שיסתדרו עם הארנונה שלנו. זה די והותר.
הכותב הוא עורך זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
