גלגל הצלה: סעו גם בדרכים חלופיות

"זו לא חכמה להיות רוחני ואמפטי כאשר אי ההסכמה נוגעת לאחר. עיקר הגדולה היא להבין מהו האינטרס האמיתי שלי כאשר אני שקוע עמוק בתוך הסיטואציה. תשאלו את הבת שלי, שהצילה אותי ואת הנהג שהחליט לחנך אותי"

יום שישי קצת אחרי שתיים בצהרים. החזאי הבטיח ממטרים מקומיים. אני לבוש בהתאם. חולצת טי, אימונית מחממת ומעל אלה מעיל אופנוענים שחור, כבד ומבודד.

הבוקר אכן בישר עוד יום קריר וגשום נוסף של נובמבר. אשתי ואנוכי כל אחת ואחד רכובים על קטנוע, יצאנו לעניינינו השונים.

החלטנו להיפגש לארוחת צהרים משותפת באחת ממסעדות שוק הכרמל. על הדרך הצעתי לבתי, אפרתי, להצטרף. אשתי תפסה שולחן. אני עברתי בבית, לקחתי קסדה נוספת אספתי את אפרת שגרה קרוב והצטרפנו. סעדנו יחד. היה כיף גדול ושלווה נעימה של יום שישי כשהחול מתחיל להתכונן ולפנות עצמו לערב השבת, שעוד כמה שעות יירד על העיר ללא הפסקה.

" אולי ניסע לבקר את סבתא?"-אשתי הציעה.

"בסדר", ענתה אפרת.

"מכונית או שני קטנועים?"- אשתי שואלת.

"שני קטנועים. אני אסע עם אבא"-ענתה אפרת.

יצאנו לדרכנו. בדרך בתי מבקשת שנעצור לקנות פרחים. משהו קטן, צבעוני, אוהבת , בשבילה, עושה לה נעים, הרגשה של בית.

אני משייט על קטנועי. מכיר כל סמטה, מכוון להגיע לחנות פרחים מסוימת שבה אני רגיל לקנות פרחים ליום הנישואים שלי ושל אשתי, ליום ההולדת של אשתי ובכלל כשאני רוצה לפייס אותה אחרי מריבה של אמש.

בקיצור אשתי מספקת להם לקוח נאמן. אנחנו מיודדים. מגיע לרחוב ראשי שבסיומו מחכים אותם הפרחים. בכניסות לרחוב מובן לנהג שזהו רחוב חד סיטרי. כשמגיעים אליו דרך סמטאות השוק אין שום תמרור שמצביע על כיוון נסיעה מיוחד.

אני נוסע במעלה הרחוב. עוד דקות מספר אנחנו מגיעים ליעד. העננים מסתלקים. שמש חזקה יוצאת. הבטן שלי מפוצצת. מתחיל להיות לי חם. אני מזיע. לא נוח לי. רוצה כבר להיות מחוץ לשוק, לצאת לרחובות בהם אוכל לנסוע ולהרגיש רוח זורמת ומרעננת.

אני מזדחל מול מכוניות בין המון אדם שפוסע על הכביש. מחפש ומוצא מרווחים שמאפשרים לי להתקדם בצעדי צב. בתי נהנית. אני מתחיל להרגיש לחוץ משהו. חם לי. מחניק לי.

מולי נעצרת מכונית. דרכי נחסמת. העצבים שלי מתחילים לנהל אותי.

"סע!" אני אומר , לא בטון הכי ידידותי.

"אתה נוסע באין כניסה!"

החום וקוצר הרוח שלי עושים את שלהם.

"בחיית! סע כבר!"

"אני לא יכול. יש פה בצד ארגזים ריקים!"

"אתה יכול לעבור! יש מקום!"

הוא לא נוסע. נועץ בי מבט ארוך וישיר. אני מתבונן בעיניו. אני יודע מה אומ? המבט.

"מצדי שנינו נקבל פה את השבת! אתה באין כניסה. אני יכול לשבור קצת שמאלה ולעבור אבל היום אתה תקבל שיעור. אני לא זז!"

אני מביט לאחור. המון אדם. אין לי לאן לזוז.

אני עומד. החום גומר אותי. מרגיש את הזיעה שוטפת אותי. רוצה להרוג אותו.

התנועה נעצרת. מה שזחל קודם בעצלתיים נעצר לחלוטין. מתחילות צפירות. מתחילות צעקות. נהגים יוצאים חסרי סבלנות והבנה שמתרחש כרגע קרב בין אגו לאגו. אחד לא מגולח במכונית מול אחד על קטנוע שמתחיל להיות רטוב מזיעה והטורים שלו מאיימים להגיע לנקודת רתיחה.

העולם עצר מלכת. שני אקדוחנים ברחוב לא כבוש. רוח מסלסלת אבק ועלים. מבט מול מבט. כפות הידיים על האקדחים. מי ממצמץ ראשון. מי שולף ראשון. תושבי העיירה מתבוננים בדממה. מי יחיה. מי ימות.

שנינו שכחנו שאנחנו לא בסרט. אנחנו בשוק הכרמל. שנינו בעצם רוצים להמשיך הלאה אבל שנינו בסרט. עדיין עומדים. הצופים כבר לא סובלניים. גם להם יש תכניות אחרות. מוצאים עצמם לכודים בסרט לא להם. 

 

לפתע אני שומע קול רך, נעים, לא מתלהם.

"אדוני !" , כך בתי מאחור, "שאזיז את הארגזים??"

הוא מתעורר. יוצא מהסרט. "בשמחה!"

היא זו שגידלתי למצוות ולמעשים טובים יורדת מהקטנוע. אוחזת בארגזים הריקים, גוררת אותם , מפנה מקום לאקדוחן שמוכן לשליפה. הוא בתחושת הקלה, מרגיש מנצח, שובר מעט ימינה, חולף על פני במבט שאומר "ניצחתי".

הוא ממשיך בדרכו. התנועה מתחילה לזרום. מכוניות מאפשרות לי לנסוע.

קונים זר קטן של נוריות, משלמים ויוצאים לדרך. הרוח מרגיעה אותי. אני מרגיש אבא גאה. הדו קרב בוטל. שני האקדוחנים פנו איש איש לדרכו.

נסענו לסבתא.  הרוח ציננה אותי. האדרנלין חזר לרמה נורמלית. הרגשתי גאווה. הבת שלי בסדר. הבינה את המצב ופתרה את העימות.

אוהב אותה.

אלמלי היא  אולי הייתי שטוף זיעה וקצר רוח עומד שעות ומחכה מול אותו נהג לראות מי ימצמץ ראשון. כמו שכתבתי, המציל לא יכול להציל את עצמו. בתי ברגע של שפיות והבנה פעלה מדויק.

עשתה מה שאני הייתי עושה אם לא הייתי שטוף זיעה, קצר רוח ומת כבר להגיע לסבתא.

זו לא חכמה להיות ה"ר?חני, אמפטי ומבין" כשאי ההסכמה נוגעת לאחר.

הבת שלי העניקה לי אחלה שעור. גם כשאני שותף לאירוע , עדיין החובה עלי ולטובתי להבין מה האינטרס האמיתי שלי.

מזל שיש לי בת שברגע של איבוד ההגיון שלי ידעה פשוט לרדת מהקטנוע, להזיז שני ארגזים ולאפשר לה ולי לנסוע לסבתא.

הדו קרב בוטל. אין הרוגים. התנועה חזרה לזרום. השבת עמדה בפתח. הגענו לסבתא. הדלקנו נרות שבת.

מישהי הצילה אותי ואת הנהג שהחליט לחנך אותי.

הבת שלי.

אני אוהב אותה.

מערכת סולחה, מאתר המגשר יניב שוורצמן, פירמת הגישור המובילה בישראל.

הכתבה מאת פורטל הגישור הישראלי סולחה >>> לכתבות נוספות לחצו כאן

גם אתם רוצים גלגל הצלה? לשיחה עם מגשר, השאירו פרטים ונחזור אליכם: