איך משקרים על עישון?
לפי גדי טאוב, התשובה פשוטה: בעזרת מניפולציות של מספרים "מוכיחים" שעישון פאסיבי מסוכן
הנה דוגמא. קחו למשל את הנתון המרעיש שמפיצה האגודה למלחמה בסרטן, ש"עישון פסיבי" מגביר את הסיכוי לחלות בסרטן הריאות ב 30% עד 35%. לאזרח התמים זה נשמע מאד מדאיג. אלא שאם האזרח התמים היה יודע מה שיודעים המומחים, תגובתו לנתון הזה היתה צריכה להיות הפוכה: זה נתון מרגיע. אם זה אכן מה שיש במחקרים (וזה לא בדיוק כך), פירושו בעצם שהם לא הצליחו להראות קשר משכנע בין "עישון פסיבי" לבין עליה בסיכון לסרטן ריאות.
נלך צעד צעד. שיעור מקרי סרטן הריאות באוכלוסיה הכללית הוא בערך בין 7 ל-10 מקרים על מאה אלף. בקרב מעשנים (מעשנים ממש, לא "מעשנים פסיביים") המספר הזה גדל באופן משמעותי, בשיעור של יותר מפי עשרים (כלומר גידול של למעלה מ 2000% בסיכון). עדיין, אחרי הגידול הזה – למעשנים אקטיביים – מדובר בסיכון מאד נמוך. בערך 200 מתוך מאה אלף, כלומר סיכוי של 0.2 אחוז אצל מעשנים אקטיביים לחלות בסרטן ריאות. מה אם כן שיעור הסיכון בקרב "מעשנים פסיביים" שנושמים מאות, אפילו אלפי מונים פחות מן העשן? אם הוא בכלל קיים, הוא כל כך נמוך שספק אם אפשר למדוד אותו. וזה בדיוק פשר ה 35%: אם יש סיכון, הוא קטן מלהיות מדיד.
הנה הסיבה: הגידול לכאורה של 35% בסיכון, פירושו בפועל שהנתונים שלכם לא היו מובהקים סטטיסטית. אם היה לכם, למשל, מדגם של 30,000 "מעשנים פאסיביים" אז 35% גידול בסיכון זה אומר שמצאתם במדגם המסוים הזה 4 מקרי סרטן ריאות במקום ה-3 שהייתם מצפים להם באוכלוסיה הכללית (ובאחוזים תוספת של 3 אלפיות אחוז בסיכוי לחלות מעל כמאית האחוז באוכלוסיה הרגילה – שזו אכן תוספת של 35% אחוז).
לא צריך דוקטורט בסטטיסטיקה כדי לומר מה אפשר לבנות ממספרים כאלה: כלום. זה עמוק בתוך תחום הטעות הסטטיסטית. לכן לומר למי שמתמצא במחקר שיש גידול של 30% עד 35% בסיכון לסרטן ריאות בין "מעשנים פסיביים" זה כמו לומר שלא מצאנו שום קשר. כמה מן המחקרים המקיפים ביותר, ביניהם מחקר ארוך שנים של ארגון הבריאות העולמי, הודו בדיוק בזה: שהנתונים אינם מצביעים על קשר סיבתי בין "עישון פסיבי" לסרטן ריאות. אבל אלה תוצאות לא תקינות פוליטית, והן נגנזו, כמובן.
עכשיו, הבה נדייק מעט יותר: באפידמיולוגיה
בכתבי עת מדעיים אחדים מחקר נחשב ראוי לפרסום רק אם הדגים לפחות RR של 2.0. במלים אחרות, הנתון שבו מנפנפת האגודה למלחמה בסרטן לא עובר את רף ההתקבלות של היפותזה שתהיה בכלל ראויה לדיון בכתב עת כזה, לא כל שכן של "הוכחה" לקשר סיבתי. כמובן שלמען מטרה שנחשבת מוסרית, כמו מניעת עישון או מודעות להתחממות כדור הארץ, גם כתבי עת עושים הנחות, והמחקרים עתירי התמיכה והממון האלה ממשכים להתפרסם.
אבל השורה התחתונה היא שה 35%, זה פשוט מעשה הטעיה. זה גם פרי של חובבנות ורישול, מפני שישנם מחקרים לכאן ולכאן: יש כאלה שהראו RR נמוך מ 1.0 (מגוחך לא פחות: יצא להם שעישון פסיבי מחסן מפני סרטן ריאות, ללמדכם על מידת הדיוק של כל העסק הזה) ויש כאלה שהראו RR גבוה יותר מ 1.35. כלומר אפשר היה למצוא נתונים מפחידים קצת יותר. אבל באגודה לא טרחו לחטט במחקרים האלה, כנראה.
אלא שגם המחקרים המראים, לכאורה, RR גבוה יותר, רחוקים מלהיות "הוכחה" לקשר בין עישון פסיבי לבין סרטן ריאות: התוצאות אינן עקביות, הן סובלות מהטיה חדה בבסיס הנתונים (בעיקר בסיסי הנתונים הגדולים של קליפורניה: CPS I ו CPS II), והן עומדות ברובן על שיטת הערכה של כמות העשן שהיא, בלשון המעטה, רעועה.
בדרך כלל בסיס הנתונים "מודד" את שיעור "העישון הפסיבי" על ידי שאלונים שבהם מתבקשים חולי סרטן ריאות להעריך, על פי מיטב זכרונם, למשל, כמה עשן היה בדירת הוריהם עשרים שנה קודם למחלתם (כמה סיגריות ההורים עישנו, כמה שעות היה החלון פתוח, מה היה גודל החדר, וכו'). אלה לא בדיוק נתונים שניתן לגזור מהם RR במידת דיוק של שתי ספרות אחרי הנקודה העשרונית. לכן סיכם מאמר בכתב העת British Medical Journal שסקר את המחקר, שאין כל עדות משכנעת, לא כל שכן, הוכחה, לכך ש"עישון פסיבי" גורם לסרטן ריאות.
אז בשביל מה היה צריך להוליך שולל את הציבור? הרי מספיק שמדובר באי-נעימות. די בזה שעשן הסיגריות שלי לא נעים למישהו, כדי להצדיק את הדרישה שלא אעשן בחברתו, ואין שום צורך להוסיף על זה גם את השקר שמעשנים רוצחים אזרחים בדם קר באמצעות סרטן ראות. התשובה היא שלולא התעמולה הזאת, חוקי מניעת העישון היו מכוונים להתחשבות הדדית לא להצקה למעשנים. החוק החדש הלך כידוע הרבה מעבר להתחשבות.
הוא בעצם אוסר על מעשנים להתאגד בפאב משלהם, שבו יוכלו לעשן זה על זה. הוא בעצם יוצר מצב שבו אחד שהעישון מפריע לו, יכול להכריח מאה מעשנים לצאת מהפאב, וגם למנוע מהם להסתופף בפאב אחר. וזה כבר דבר אחר לגמרי. אין לי שום רצון לעשן בחברתו של גלעד ארדן, יוזם החוק. אבל נראה לי סביר להציע, שלא רק הוא יהיה משוחרר מחברתי, אלא שגם אני אהיה משוחרר, לפחות באיזו פינה נידחת אחת, מחברתו. שיהיה פאב אחד, שבו אני אוכל לשתות בירה ולעשן סיגריה, לא בתוך כלוב, ובלי שהוא ידחף לשם כדי שהעשן יפריע לו.
החוק החדש בעצם לא מאפשר לי להימנע מחברתו של ארדן, וזה מצער בעיני מאד. מעולם לא ביקשתי לנשוף עשן על צדיקים, ביקשתי רק שהצדיקים לא יכפו עלי את חברתם בכל מקום ובכל זמן. מעכשיו אסור לי להיפרד מהם, כל כמה שעז רצוני בזה, עם או בלי קשר לעישון. ואין ספק שאיסור קיצוני כל כך, חדירה בוטה כל כך לתחום הפרטי הן של בעלי עסק והן של המעשנים עצמם, לא היו עוברים לולא נישאו על רוח ההיסטריה חסרת הפרופורציה, בחסות "המחקרים" ש"הוכיחו" ש"עישון פסיבי" רוצח המונים.
לבלוג של גדי טאוב
נא להמתין לטעינת התגובות
