נדנודי שינה: מהי אינסומניה ולמה אנשים לא יכולים להירדם?
במהלך היום הם מסתובבים בינינו במשרד באפיסת כוחות ובעיניים טרוטות. כשיורד הלילה, מתחילות השעות הקשות: בהייה חסרת תכלית בטלוויזיה, הסתערות על המקרר, תסכול שלא עובר. שישה ישראלים (מתוך 20 אחוז שמתקשים להירדם) מדברים על הסיוט
בעשר השנים האחרונות סבל אידלסון, 64, מהפרעת שינה כרונית. הוא היה דומה יותר לזומבי מהלך מאשר לאיש המשפחה האוהב והשמח שקרוביו התרגלו להכיר. "הייתי ישן חצי שעה, שעה, מתעורר, ואז הייתי ער עד הבוקר. כך במשך עשר שנים.
"זה גרם לי לעצבנות מטורפת. הרגל קופצת כל הזמן, היד רועדת לי. חוסר שקט נפשי. את הלילה הייתי מעביר במחשבות. המוח לא מפסיק לעבוד. אתה פותר את הבעיות של כל העולם. שטויות בלתי חשובות אתה מתעמק בהן, חוקר אותן, כותש אותן עד דק. למה הדתיים לא הולכים לצבא? למה יש מחר שביתה?
"כמה זה עולה לי עם מע"מ? בלי מע"מ? מה העירייה תעשה עם הרחוב הזה כבר? דברים כאלה. כל הבעיות של העולם אצלי במיטה. הייתי מנהל דיאלוגים עם כל העולם ואחותו".
והוא ממש לא לבד. נדודי שינה, אינסומניה בעגה הרפואית, הם תופעה מסתורית שהטרידה פילוסופים, אנשי דת, מדענים, רופאים ומתבגרים מיוסרים מקדמת דנא. כבר בראשית ימיה העסיקה עצמה החברה האנושית בשאלה הטורדנית של תפקיד השינה בחיינו, והסיבות שגורמות להיעדרה.
בספרות קיימים אינספור אזכורים לאנשים ששנתם נדדה בלילות. דוד, למשל, ניגן בכינור כדי לנסות להרדים את שאול שהתקשה ללכת לישון; וארקה, האומנת בת ה-13, גיבורת סיפורו הקצר של צ'כוב משנת 1906 "רוצה לישון", חנקה בלי משים את התינוק שהיה באחריותה לאחר שצרחותיו הדירו שינה מעיניה במשך לילות ארוכים.
"האויב הזה - התינוק. תעתוע אוחז בוארקה. היא קמה מהשרפרף ובחיוך רחב,
"אחרי שהיא חונקת אותו, היא ממהרת לשכב על הרצפה, צוחקת משמחה על כך שהיא יכולה לישון, רגע חולף והיא כבר שקועה בשינה עמוקה, כמו מתה".
התחושות העזות שמבטא צ'כוב אינן זרות לאנשים רבים שסובלים באופן כרוני מנדודי שינה. וגם כאן, בישראל 2009, לא ישנים טוב בלילות. חלקנו לא ישנים כלל. סקר חדש שנערך לאחרונה עבור חברת טבע מגלה כי 1 מתוך 10 ישראלים סובל מנדודי שינה (20 אחוז, אחד מתוך חמישה, מדווחים על בעיות שינה שונות).
בנוסף מתברר כי 40 אחוז מאוכלוסיית המבוגרים בגילאי 50 סובלים מנדודי שינה, כאשר נשים סובלות פי 1.5 מגברים. נתון מעניין אחר הוא העובדה שמרבית האנשים בארץ אפילו לא מודים בכך שיש להם בעיה.
דבר אחר כן ברור לחלוטין: השינה היא תנאי חובה להישרדותנו. היום כבר מסכימים הרופאים שצריך להתייחס לנדודי שינה כאל מחלה של ממש - מחלה שגורמת לתחלואה ולמוות, לערעור המצב הנפשי, לעלייה בתאונות הדרכים ואף לאלימות במשפחה. על רקע אורח החיים התזזיתי שאנחנו מקיימים, אין שום הפתעה בכך שממדי הקבוצה הסובלת מנדודי שינה רק הולכים וגדלים מדי שנה.
בשעה 3:52 בלילה, צמודה לסרט חייל אוניברסלי של ז'אן קלוד ואן דאם, הבנתי שזה לא כל כך מרשים להפוך לפתע לנתון סטטיסטי. להיות אחת מתוך עשרה. למעשה זה מצב די עגום. "עליי לציית להוראות", מכריז ואן דאם בפאתוס ואני מתהפכת בחזרה אל הקיר הלבן שנראה כרגע יותר ידידותי מהשרירן הבלגי המזדקן.
שנים של לילות טרופים על בסיס שלוש שעות וחצי שינה, במקרה הטוב, מתנקזות עתה למחשבה בהירה אחת: יש לי בעיה. כי רק מי שמבלה את לילותיו בהלקאה עצמית נוסח שידורים חוזרים של סרטי ואן דאם וסטיבן סיגל - או בכל דרך נלוזה אחרת להעברת הזמן הזוחל - יודע מהי תחושה של לילה ללא שינה. אנשים שישנים היטב לא יבינו זאת לעולם. וגם אל תנסו.
אולי בשל כך נוצרת כזו אחוות פיהוקים בין הסובלים מנדודי שינה. הם מכירים את כל הטקסים הקטנים: הטריקים שלא באמת עובדים, הנחת הראש על הכר בזווית מיוחדת, הזפזופ האינסופי והמייאש, ההצצות התכופות לשעון, התגנבות היחידים למקרר.
הם מכירים גם את עומס המחשבות המטרידות, השוטטות ברחבי הבית, סידור ארון הבגדים, העצבנות, העייפות שמכבידה על העיניים וכוסות הקפה שנערמות בכיור.
"אני מסוגל לזהות אנשים שלא ישנים מקילומטרים", אומר אמנון אידלסון. "יש לי רדאר מיוחד. לפעמים אני רוצה לסמן להם עם העיניים סימן כזה של 'אני מבין אותך. גם אני כזה'". בעוד רבים ממשיכים לזלזל בהפרעות השינה, קוראים להם הרופאים להתעורר.
"אנשים יבחינו בכך רק כשהם בנקודת הקצה", אומר פרופסור גיורא פילר, מנהל המרפאה להפרעות שינה בבית חולים רמב"ם ובקופת חולים כללית. "מדובר בבעיה שמעלה באופן ניכר את האחוזים לתחלואה ולמקרי מוות. מחקרים אחרונים אף מוצאים קשר ישיר בין חוסר שינה למחלת הסוכרת ולהתקפי לב. אני מוצא שיותר ויותר אנשים מדווחים על נדודי שינה, אסור להקל בזה ראש".
פרופ' פילר רואה אותם מדי יום בקליניקה שלו. וזה לא ממש מראה נעים. "אנשים שחולים באינסומניה לא מטופחים, אין להם ברק בעיניים. הם מותשים, מבולבלים, יש להם בעיה של שיווי משקל ובקרת טמפרטורה.
"כל הזמן קר להם. הידיים רועדות. אתה רואה אנשים מדוכאים. יש אנשים שמדווחים על הזיות. הם לא חדים. לא יודעים מה הם רוצים. הזיכרון שלהם נפגע, הם עצבנים כל הזמן. אלימות במשפחה מתרחשת יותר בקרב משפחות בהן אנשים לא ישנים", הוא אומר ומונה במהירות עוד ועוד תופעות קשות, כולן נלוות להפרעות שינה.
נדודי שינה הם הפרעת השינה השכיחה ביותר והיא נובעת ממספר גורמים פיזיולוגיים ונפשיים כמו מחלות דיכאון או כאבים ודלקות. חלק מההפרעות האלו הוא תוצאה של שיבוש מנגנון השינה הביולוגי, ובמיוחד היעדרו של הורמון השינה (מלטונין) המשתחרר בגוף בעת חשכה.
תרופה חדשה בשם סירקדין שפותחה על ידי חוקרים ישראלים מחברת נעורים פרמצבטיות ומשווקת על ידי חברת טבע ברחבי העולם, מציעה פתרון חדשני ויעיל לאנשים הסובלים מהמחסור בהורמון. אלא שהמנגנון הביולוגי הוא רק חלק מהסיפור. חלק אחר, לא פחות חשוב, הוא הצורה שבה אנחנו חיים.
"באופן אסוציאטיבי אני קושר הפרעות שינה, כמו הפרעות אכילה, להפרעות שרואים יותר בעולם המודרני העירוני האינטנסיבי. הפרעות שקוראות תיגר על סדר היום המאורגן והנינוח שלנו", אומר הפסיכיאטר, ד"ר אמיר מנדל.
"אנשים רצים ולחוצים, נדרשים לעבוד וחיים באזורי זמן שונים. זה לא ליקוי פנימי אלא משהו נסיבתי מהחברה. השינה חשובהה כי היא מייצרת מצב של מנוחה וניקיון. סוג של ריסטרט אקטיבי של המוח. כשהמנגנון הזה משתבש, אז נוצר עומס ולכלוך.
"שינה היא כמו נשימה, היא הכרחית להישרדות. אבל מה שנדמה לי שקורה עכשיו זה הרחבה של מעגל החוסר השינה מהפרעות סביבתיות של התרבות שלנו. הכל מהיר, הכל לחוץ, הכל כאן ועכשיו. יש לנו הרבה יותר דאגות. הרבה יותר פיתויים שמתחרים על זמן השינה שלנו.
"גם רופאים לא תמיד מודעים לבעיה ולא תמיד יודעים לשאול את השאלות הנכונות. הרבה מהם לא יבצעו בירור מקיף לעומקה של הפרעת השינה. או שהם פוטרים את המתלונן בלא כלום או שייתנו מרשם לתרופות שינה. אני לא יודע מה יותר גרוע. גם בקרב הציבור, שכבר מודע לשאלה איך אני אוכל ומרגיש אשמה על אכילה לא טובה, יש פחות מודעות לסוגיית איך אני ישן. ניקח למשל את הנושא של תרבות שינה, היגיינת שינה".
היגיינת שינה?
"כן. היגיינת השינה פרושה הדרך בה אנחנו נכנסים למיטה. לא ללכת לישון עם ספר, או טלוויזיה דלוקה. לא להיכנס למיטה עם אוכל, סיגריה, צלחת פירות וטלפון. צריך להפריד בין ממלכת השינה לבין ממלכת הערות.
"למה צריך לבוא למיטה עם כל העולם תקוע לך במיטה? את הטלפון מניחים בצד, את האוכל משאירים במקרר. עושים שיהיה חשוך. אתה מתכסה בשמיכה ואומר לעצמך 'או-קיי עכשיו ישנים'. זה נראה כל כך טריוויאלי ועדיין כל כך הרבה אנשים לא עושים זאת. אם אתה ישן עם כל הרעל הזה במיטה איך אתה מצפה להירדם?".
הסיבות לנדודי שינה הן מגוונות, אולם דפוסי ההתנהגות הלילית של האינסומנים דומים למדי. לפעמים מדובר בחיים סודיים שלמים. מנהגים וטקסים שהם נוטים לקיים בזמן שכל בני הבית ישנים. אמנון אידלסון, אב לשלושה שנשוי ליעל ועוסק בנדל"ן, ישן רוב חייו ללא שום הפרעה. לפני עשר שנים זה נגמר. התחיל הסיוט.
"פתאום ראיתי שאני עייף נורא אבל לא נרדם. היו לילות שהייתי ישן אולי חצי שעה, שעה, ואז מתעורר. הייתי מתהפך במיטה. עבדתי בלהמציא בעיות. לא הייתי מקבל החלטות חשובות, רק מבלבל לכולם את המוח.
"אתה מדבר לעצמך נון סטופ. המוח שלך לא מפסיק לעבוד ולחרוש תלי תלים של דאגות ובעיות. בלילה הרי הכל נראה נורא דרמטי".
המחשבות הטריפו אותו והריטואל היה קבוע. "אתה הולך למחשב, לוקח אוכל, חוזר למחשב, אחר כך עוד קצת אוכל. ככה עד חמש בבוקר", משחזר אידלסון. "בלילה מה עושים? יושבים ורואים שידורים חוזרים. חברות הכבלים לא ממש משקיעות באלו שסובלים מנדודי שינה. הייתי יושב וקורא חדשות באינטרנט. משחק קלפים במחשב. היום היה קצר אבל הלילות ארוכים ארוכים".
כמו אחרים, גם אידלסון מספר שלאוכל היה תפקיד מרכזי בחיי הלילה שלו. "בגלל שאתה משתגע אתה הולך למקרר. השמנתי הרבה. היית אוכל הרבה שוקולד. השילוב של במבה ושוקולד? זה אני המצאתי באישון לילה. אני יודע שכולם אוכלים את זה עכשיו אבל תאמיני לי, אני חשבתי על זה קודם. בקיץ במבה עם אבטיח, בחורף במבה עם שוקולד".
אחרי הזלילות הוא היה מצליח לפעמים לעצום עיניים בסלון לשעה-שעתיים, אבל אי אפשר באמת לתפקד עם שינה כה מועטה. "הפכתי לבן אדם אחר. הייתי עצבני, רבתי עם כולם. גם עם אשתי. כל היום שלי השתבש. איך לך כח לכלום, אתה כועס על כולם, כל הזמן.
"אתה משתגע. הפרעתי לאנשים אחרים לישון. אשתי לא הייתה יכולה לצייר כי הייתי מטריד אותה. ממש מציק לה. זה היה מגיע לפיצוצים אמיתיים". המצב לא השתפר בנסיעות לחו"ל או בחופשות משפחתיות. בחדרי מלון אין מחשב, וגם אין במבה, ולכן לפני שהיה נכנס למיטה נהג אידלסון לסדר לעצמו על השידה נשנושים קטנים להעברת הלילה.
הוא ניסה לטפל בהפרעת השינה שלו בכל דרך אפשרית. פסיכולוגים ורופאים רשמו לו מרשמים לכדורי שינה, אך אלו רק הפכו אותו ליותר ערני. "יש אנשים שמקבלים תגובה הפוכה. כדורי שינה חרפנו אותי. הייתי על ספידים. דיברתי שטויות, ג'יבריש. אז הפסקתי לקחת אותם. ניסיתי הומאופתיה. דיקור, תרפיה. שום דבר לא עזר לי.
"זה היה כל כך מתסכל. הכל ניסיתי. לא מצאתי פתרון. תראי לי בן אדם אחד שלא רוצה לישון. אנשים שלא סובלים מנדודי שינה לא מסוגלים להבין אותך. הם לא מבינים למה הבן אדם כועס. למה הוא מדבר בקול רם. רק עם חברים קרובים הרגשתי נוח לדבר על זה. מסתבר שיש הרבה כמוני. הגעתי למצב שהבנתי שזה לא אפשרי יותר".
יעל לא ידעה איך לעזור לבעלה המתייסר. "זה הטריד אותי", היא אומרת, "בהתחלה הייתי מתעוררת כשהוא היה קם להסתובב, רציתי לארח לו חברה. אבל אחר כך כבר התרגלתי. הפסקתי לשמוע. הוא לא היה איש נעים. הוא היה מתוח ועצבני. ידעתי מה מטריד אותו ומה מכאיב לו, אבל עדיין היה מאוד קשה לחיות עם זה".
"זה מאוד מפריע ומציק ומתיש. בשביל לצייר צריך להיות בסטודיו ושיהיה שקט מסביבך והוא היה פשוט משגע אותי. כשלא שקטים אז משהו לא שקט בבית. זה מדביק אותך. את לא מרגישה נינוחה להיות כאן. רציתי לעזור לו אבל לא יכלתי לישון בשבילו. אי אפשר לנשום בשביל מישהו אחר". לסיוט הזה יש סוף טוב.
בשבועות האחרונים השתפר פלאים מצבו של אידלסון, הודות לכדור הסירקדין שהחל ליטול בקביעות בעצת אחד מקרובי משפחתו. מתברר שגם הוא סבל ממחסור בהורמון השינה מלטונין. עכשיו הוא כבר מסוגל לישון שינה עמוקה ורציפה. "הכדור הזה עזר לי ושינה את חיי. חד משמעית", הוא מחייך.
"שבוע אחרי שנטלתי אותו התחלתי לישון. אני זוכר עד עכשיו את ההרגשה איך שנפלו לי העיניים, הלכתי למיטה, ופקחתי עיניים בבוקר. היה אור. הרגשתי נהדר. קמתי נורא מופתע. זה ממלא לך את המצברים. עכשיו כבר אין לי זמן להתעסק בשטויות".
גם שאול (שם בדוי), עובד בחברת היי-טק בתל אביב, מתאר חיים חשוכים בחמש השנים האחרונות. "אני עוד מחכה לאור בקצה המנהרה, אבל לא רואה אותו", הוא אומר בייאוש במשרדו וסוגר את הדלת.
שאול, אשר רוב חבריו לעבודה אינם יודעים דבר על הפרעות השינה שלו, מבקש לא לחשוף את זהותו. חושש שזה יתנקם בו. העיניים שלו טרוטות, הציפורניים אכולות. כבר בתחילת השיחה ניכר עליו כי הוא טרוד ובעיקר עייף. עייף מאוד.
"אני לא מדבר על זה עם אנשים. לא צריך שיידעו. אף אחד לא מסוגל להבין אותי גם ככה. הייתי אצל כל המומחים בארץ. אני, התמזל מזלי להיות בין עשרת האחוזים שלא יודעים מה יש להם", מסביר שאול בסרקסטיות. "ניסו עליי את כל הכדורים, דור ישן של כדורים, דור חדש. ישבתי אצל הפסיכולוג ודיברתי על אמא שלי.
"הלכתי למישהו שמטפל בהלם קרב. זה לא עובד, אני לא נרדם. משערים שזה בגלל חרדות, אבל אני לא חושב ככה. כשנותנים לי לעשות תרגילי הרפיה זה כמו לתת כוסות רוח למת. זה מעצבן אותי יותר מהכל, אין לי סבלנות לזה".
הפתרון של שאול, מסוכן ומאוד לא מומלץ, הוא נטילת מינון גבוה מהמותר של כדורי שינה. פעמים רבות גם זה לא מסייע. "זה קורה לך ללא איתותים", הוא אומר ומספר שעד לפני חמש שנים עוד ישן כמו תינוק. "זה יכול לקרות לכל אחד. לא טראומה, לא פוסט טראומה ולא בטיח. לא קרה לי שום דבר מיוחד.
"פשוט הפסקתי לישון. זאת תחושה נוראית, של עינוי ממש, כשאני הולך לישון הרוג מעייפות ונשאר ער כל הלילה. העיניים שלי צורבות מרוב כאב. אני מרגיש בחילה. בשלב מסוים הפסקתי להתהפך במיטה, כי זה באמת הכי נורא".
עם אובדן השינה איבד שאול גם את החשק לבלות או לצאת למסיבות. גרוע מכך, הוא ואשתו ישנים כעת בחדרים נפרדים. "אני לא רוצה להעיר אותה וזה בלתי אפשרי כי אני ער כל הזמן. כשאני מתעורר באמצע הלילה אני חושב על היום הדפוק שיהיה לי מחר.
"כבר בשנייה שאני מגיע למיטה אני יודע שמחכה לי לילה קשה מאוד. אני חושב על עבודה, חושב על כדורגל, כדורסל. אני לא מאמין שאני בדיכאון אבל אני יודע שמאז שהפסקתי לישון אין לי פשוט חשק לעשות יותר שום דבר. קשה לי מאוד ליהנות".
כשטליה קליין פותחת את הדלת, היא נראית נמרצת וקופצנית למדי. אתמול היה "לילה טוב" היא אומרת בחיוך, אחד כזה שהמתינה לו כבר הרבה זמן. קליין, המתגוררת עם בן זוגה בהוד השרון, מנהלת מוצר אינטרנט. במקביל היא מתחזקת את הבלוג daughter of cancer, שבו מתוארת התקופה הקשה שחוותה בשנתיים האחרונות מאז התגלה גידול סרטני במוחה של אמה, רחל.
"גם כשהייתי בתיכון לא הייתי ישנה טוב, היו לילות שלמים שלא ישנתי. הייתי מחליפה לפיג'מה אבל בכלל לא הייתי מבקרת במיטה. בבוקר הייתי מתלבשת לבית ספר. אחרי כמה ימים הייתי קורסת ונרדמת. וככה חוזר חלילה".
קליין מספרת כי במשך שנים המליצו לה הרופאים על כדורי שינה, אך היא סירבה בתוקף משום שלא רצתה לפתח בהם תלות - ועד היום לא גילתה מה הסיבה להפרעת השינה שלה. עם השנים התרגלה קליין לכמות בלתי מספקת של פחות מארבע שעות שינה בלילה, אולם המצב החמיר במיוחד לאחר קבלת הבשורה על מחלת אמה.
"היא היתה במצב מאוד קשה. בסוף היא בכלל לא זיהתה אותנו", היא נזכרת. "כל לילה היתה קופצת לי התמונה שלה לראש והייתי בוכה. שנה וחצי לפני שזה קרה, הידיעה שהיא הולכת למות השאירה אותי ערה. והיום, המחשבה שהיא כבר לא איתי יותר משאירה אותי ערה".
מדי פעם היא דווקא מצליחה להירדם, אבל רק כדי להתעורר שמונה פעמים במהלך הלילה. "אני לא סופרת כבשים. לפעמים אני מריצה ריקודים שלמים שאני רוקדת בחוג ג'ז. זה מרגיע אותי. אבל בדרך כלל אני אתיישב באמצע הלילה ואכתוב בבלוג שלי על אמא.
"מה שאני זוכרת בעיקר מהמחלה שלה זה לילות שלמים של חוסר שינה ומחשבות מטורפות שרצות לי בראש. אובססיביות ממש. 'איך אני אגיד לאנשים שאמא שלי מתה? באס-אם-אס? אני אכתוב הודעה בפייסבוק? איך אנשים ימצאו את הוד השרון כדי לבוא ללוויה? איזה קורנפלקס אמא שלי הכי אהבה?'. כשאת בלי שינה את חושבת על הדברים הכי הזויים".
שקלת לקבל טיפול מקצועי?
"יש בעיה. אני לא מתביישת בזה או משהו, אבל אני לא מרגישה צורך ללכת למעבדת שינה כדי שיגידו לי את מה שאני יודעת. בינתיים אני אדבק בטריקים הקטנים שלי. מי יודע? נקווה לטוב".
גם טלי, שם בדוי, מורה בבית ספר יסודי ואם לשלישיית תאומים בני 18 שמשרתים כרגע בצה"ל, מקווה לטוב. אבל כנראה שעד שילדיה ישתחררו מן הצבא היא לא תוכל לישון שנת לילה רצופה. וגם אז, בכלל לא בטוח שזה יקרה.
כשמדובר בחרדות ולחצים של אמא, הפז"מ תמיד ממשיך לדפוק. "מהרגע שהילדים שלי הוציאו רישיון - זהו, זה נגמר. הכל השתנה. כשהייתי נכנסת למיטה, אז החלו לי כל הדאגות. הלב דופק מהר ואין לי שליטה. אני פשוט לא נרדמת. מריצה בראש את כל התסריטים.
"דאגתי איך הם נוהגים, מתי הם חוזרים, שותים, לא שותים. אני כל הזמן חסרת שקט וחסרת מנוחה. גם כשאני מצליחה לעצום עיניים, כל שעה אני מתעוררת. הדבר הראשון שאני עושה זה טלפון לילדים. לשלושתם. גם כשהם צועקים עליי 'אמא די, את חופרת, את עושה לי פדיחות', אני לא יכולה להפסיק. זה חזק ממני".
פעמים רבות היא מחכה להם בסלון. "למרות שיש להם מפתח, אני צריכה לראות אותם בעיניים שלי. בעלי ישן יותר טוב אבל אני מעירה גם אותו. הוא לא אוהב את זה. בימים אני הפוכה לגמרי. אני מרגישה כאילו אני מסטולית. אני ממש היפראקטיבית: מבשלת ומנקה ומלמדת ועושה הליכות.
"ובלילה אני סמרטוט. סחוטה לגמרי אבל לא ישנה. בזמן האחרון התחלתי לקחת רסקיו (תמציות פרחי באך לאנשים הסובלים ממתח נפשי ודיכאון) על דעת עצמי. אבל זה לא באמת מרגיע אותי. גם התחלתי לדבר עם איש מקצוע. אני מקשיבה לו אבל בתכל'ס עושה מה שאני רוצה".
כמו שאול, גם טלי מבקשת לשמור על זהות חסויה, כי היא מפחדת "ממה שאנשים אחרים יחשבו. יש לי בעיה אבל בסדר, לא משהו ביג דיל, לא?".
כשרפאל אדנייב הולך לישון, הוא לוקח עמו למיטה את שני הטלפונים שלו (אחד מהם משמש כמחשב), את היומן, את הפנקס, ואת מחברת הרשימות שלו. רק כדי להיות בטוח. "קשה לי להרפות. בלילה באים לי רעיונות ואני חייב לרשום את הכל", אומר אדנייב שמתגורר בלב תל אביב, מפיק ומנהל את "להקת צבעי מחול" - קבוצת הלהקות היצוגיות של חדרה. "אני עובד בלילה ואני חי בלילה ואני לא מכיר דרך אחרת", הוא אומר.
בעיות השינה שלו התעוררו כאשר החל לצאת לבילויים בתל אביב והתרגל ללילות לבנים, מה שהוביל לשיבוש מוחלט של שעונו הביולוגי. "היום מה שקורה זה שהמחשבות והמטלות שלי מדירות שינה מעיניי. לפני ארבע לפנות בוקר אני לא מתקרב למיטה.
"כשיש לי הפקה גדולה אני עושה משטר של'נו סליפינג'. כמובן שזה לא יכול להימשך הרבה זמן, אז אני קורס איפשהו לכמה שעות. ואז שוב עושה את זה מההתחלה".
אדנייב מתאר סדר יום לחוץ במיוחד. רק במהלך השיחה שלנו הוא קיבל למעלה מעשרה טלפונים. "אני כזה פרפקציוניסט ויש לי אמביציה מטורפת ששינה נראית לי כמו בזבוז זמן. אני לא רוצה ליפול בקטנות אז כשאני כן נכנס למיטה אני אעבור על הכל בראש, עד שבסוף אני לא אוכל להירדם והלך הלילה".
במצבים כאלה, מספר אדנייב, הוא פשוט מתחיל לצפות באיזה סרט, לבשל ארוחה לילית או לסדר מחדש את הארון שנמצא תמיד בארגון מופתי. "אני כל הזמן עייף אבל לא חושב על זה. לפעמים, אחרי הרבה לילות כאלה, אני נהיה ממש חולה.
"חום וכדורים וכל מה שכרוך בזה. הגוף שלי לא עומד בזה. הלוואי והייתי ישן יותר כדי שהמוח שלי יוכל קצת לנוח מכל זה, אבל האמת היא שאני לא רואה את זה קורה. אפילו ללכת למעבדת שינה אין לי זמן".
אתה לא חושב שיש לך בעיה?
"בעיה? מה פתאום, למה את אומרת את זה ככה. אני מנצל את החיים שלי עד תום, ככה אני לפחות מעדיף לחשוב על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
