התקפי חרדה: רבע מהאוכלוסייה סובלים, השאר פשוט לא מודעים
דפיקות לב, קוצר נשימה, חשש שעומדים להשתגע: אלה הם רק חלק מהתסמינים של התקף חרדה. כ-25% מכלל האוכלוסייה סובלים מהתקפי חרדה, וישנם רבים שלא אובחנו. יסמין (שם בדוי) מספרת על החיים בצל ההפרעה וגם על מה שעוזר לה להתגבר
יסמין (שם בדוי), חוותה את התקף החרדה הראשון שלה בגיל 28. עד אז שתקה. היא לא חשבה שהמטען הנפשי שהיא נושאת כל חייה יפגע באיכות החיים שלה בצורה משמעותית כל כך. רק אז, אחרי ההתקף הראשון, הזיכרונות התחילו לצוף מעל פני השטח ואיתם עלו גם השאלות.
לפני זה, על אף שאף פעם לא היה לה קל, היא לא חשדה שמשהו לא בסדר. "בגיל 20 עוד לא מרגישים כלום, כי עוד לא מבינים את החיים לעומק בגיל הזה", היא אומרת, "רק כשרמת הקושי בחיים עולה - כמו בשלבים של משחק מחשב - מתחילים להבין. בערך בגיל 28 מתחילים להפנים: ככה נראית שגרה, לטוב ולרע".
יסמין מספרת שבהתחלה היא לא השכילה להבין שהתקפי החרדה שמגיעים לעתים קרובות קשורים בעברה. "תהליך ההבנה הוא מאד אטי. זה לא שיום אחד את קמה בבוקר ואומרת: 'הנה, קרה לי דבר כזה או אחר'. זה יותר כמו שמיכת טלאים. מחשבות עולות, את מנסה להבין את החיים שלך, למה היום אני סובלת? מה הבעיה שלי? כשאת מתחילה לענות, את גם מבינה".
מה הייתה השאלה הראשונה ששאלת את עצמך?
"חיפשתי תשובה לשאלה למה אני מדוכאת. למה אני עצובה. יש לי הכל ולא בא לי לצאת מהבית, להיות עם אנשים. אני בחורה בת 28, יפה , מצחיקה, נחמדה. לא הבנתי מה העניין. לא הייתי ביישנית, הסתובב סביבי קהל מעריצים, הייתי במרכז כל החיים. ופתאום היה מהפך. למרות שההידרדרות התחילה בגיל 25, רק אחרי שלוש שנים התחלתי לשאול שאלות".
החרדה של יסמין באה לידי ביטוי במצבים שונים ביומיום: היא תעדיף למשל ללכת ברגל במקום להזמין לבדה מונית, היא לא תבלה במקומות סגורים בלי חלון, ולא תקבע עם גבר שיאסוף אותה מהבית לפגישה.
קשה להעריך את מספרם המדויק של הסובלים מהפרעת החרדה: ישנם אנשים שמסתובבים עם התסמינים, אבל לא מודעים לקיומה של ההפרעה, וישנם גם כאלה שחושבים שהם סובלים מקושי גופני כלשהו, או מניחים שלא מספיק חשוב לטפל בבעיה.
על פי ההערכות, כ-25% מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה, אך כיוון שהמספר מתייחס רק לאלה שאובחנו, ייתכן שהנתונים האמיתיים גבוהים בהרבה. "כל בעיה נפשית נובעת מסיבות ביו-פסיכו-סוציאליות", מסביר ד"ר משה סטולר, פסיכיאטר בכיר בשירותי בריאות כללית.
"הביו מסמל את הגורמים הביולוגיים, כשהבולט שבהם הוא מרכיב התורשה. בדנ"א של אדם מצויה עוצמת החרדה שאיתה יחיה. הגורם השני הוא הפסיכולוגי, מבנה האישיות של האדם. יש אנשים שהשקפת העולם שלהם תוביל אותם לייצר חרדה. הסיבות הסוציאליות הן מה שקורה בין
על פי ד"ר סטולר, ישנם סוגים שונים של חרדות, וכתוצאה מכך התסמינים שמופיעים הם גם שונים. "הצורה הבולטת ביותר של התקף חרדה כוללת תחושה של דפיקות לב, קוצר נשימה; חשש שעומדים להשתגע, שהמוות קרוב, מחשבות על אירוע נורא שעומד לקרות לקרובים אלינו". אבל ישנם גם סימפטומים דרמטיים פחות.
"יש לשים לב גם לתסמינים כגון עצירות, שלשולים, דחיפות במתן שתן וכאבים בכל הגוף", אומר ד"ר סטולר ומזהיר: "חרדה גם יכולה להחמיר מחלות גופניות אמיתיות: לחץ דם, מחלות לב, מעיים". ישנם שסובלים מהתקף חרדה אחד במשך כל חייהם, אבל במצבים אחרים התקפי חרדה עלולים גם לגרום להתפתחות מצב חרדה קבוע. במצבים כאלה הופך הסובל את ציפיותיו לפחד וחשש ממה שעלול לקרות בעתיד.
למרבה המזל, ישנן כמה דרכים שבהן אפשר לטפל בהפרעה: "ישנם טיפולים אפשריים לחרדה עם סיכוי גבוה להצלחה. טיפול תרופתי שיכול להינתן על ידי רופא משפחה אפשרי, אך במקרים מסוימים לא עוזרות תרופות, והמרכיב האישיותי בעייתי. במקרים כאלה כדאי לפנות לקבל ייעוץ בשיחות", מסביר ד"ר סטולר.
היום, כשהיא בת 30, יסמין גרה לבדה במרכז הארץ ועובדת במקום שהיא מגדירה כפחות מרמתה המקצועית. למה? כי ככה "עדיף וקל יותר" להתמודד עם המתח ולהרהר בילדותה, אז החזיקה את הבית, לדבריה.
"הייתי הכותל המערבי של אמא שלי ואחי. אבא שלי עזב לאוסטרליה כשהייתי מאד צעירה ומאז הכל נשען עליי. גדלתי בבית ילדותי, עם אבא עדין נפש ואמא פזיזה, יהירה והרסנית כלפי עצמה והסביבה. מגיל צעיר הגנתי עליה, ולפעמים אפילו הרגשתי שאני מתפקדת בתור הגבר בבית.
"אחרי שאבא שלי עזב, אמא שלי הכניסה הביתה גבר אלים. טרוריסט שהשליט 20 שנות טרור בבית. אלימות, צעקות. אני הייתי שם בשביל להתמודד עם זה. הרגעתי אותו בשיחות כשהוא היה שיכור. לילה אחד של שקט לא היה לי".
כשהתבגרה קצת ניסתה יסמין להקל את מצבה והתרחקה מהבית. "עזבתי את הבית בפעם הראשונה בתקופת הצבא, ומיד אחר כך התחלתי ללמוד. אבל כשחזרתי הביתה בגיל 25 התחילה ההידרדרות. נכנסתי לדיכאון, אבל היה לי תפקיד שלא נוטשים".
יסמין לא ויתרה, ובגיל 26 החליטה לעזוב הכל ולנסוע. הרצון להתרחק הביא אותה עד לדרום ספרד. הכוונה הייתה לשנות אווירה, להתרענן, רק לשלושה חודשים - שבסוף הפכו לשנה. היא חזרה כשהבינה שהיא בורחת.
"באותה התקופה התחלתי להשתמש בתרופת הציפרלקס. החלטתי לחיות חיים קטנים ונחמדים, בלי הרבה שינויים, בלי מתח. עכשיו אני בנתק מוחלט מהמשפחה שלי".
המצב הנפשי שלך עכשיו טוב יותר לעומת העבר?
"לא הכל נפתר. זאת לא תרופת פלא, אבל יש פרופורציה. אני לא נכנסת יותר למרה שחורה. יש ימים שאני כועסת, בדיכאון, ומרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם המחנק באוטובוס. אבל אני הולכת לעבוד, והציפרלקס, התרופה שאני לוקחת, מספקת את האיזון הכימי הדרוש".
בנוסף לטיפול פסיכולוגי ותרופתי, מוזמנים הסובלים מהפרעות חרדה לפנות לעזרת הרפואה המשלימה. "קיימות כמה שיטות טיפול", אומר ד"ר מוטי לוי, רופא ראשי במרפאות כללית רפואה משלימה, "בדרך כלל נהוג לבחון את קצב הנשימות של המטופל וגם את רמת החרדה.
"בשלב הבא נהוג לעבוד על תרגילי הרפיה ובדרך כלל השיפור הוא מיידי. ישנה גם הרפלקסולוגיה, שבמסגרתה עובדים על כפות הרגליים. בדרך כלל נושא החרדה וההשפעות קשורים למערכת העצבים הלא-רצונית, וזאת דרך אחת שבה אפשר להגיע לאיזון.
"ההומיאופתיה היא עוד פתרון אפשרי. אבל כאן חשוב לשים לב, כיוון שתרופה שמכניסה אדם אחד למצב של דיכאון עשויה להביא לריפוי ההפרעה אצל האחר. במקרים כאלה מנסים לאתר את התרופה המתאימה למטופל לפי הבניית החרדה שהוא מביא איתו. התרופה יכולה לנטרל חרדה לחלוטין או להוריד את עוצמתה. ישנם גם צמחי מרפא, עיסוי ואפילו היפנוזה".
יש נטייה של מטופלים לפנות ישר לטיפול הקונבנציונלי ולהזניח את הרפואה המשלימה?
"במידה מסוימת כן. זה עניין של חינוך ומודעות. גם אם היום המצב טוב הרבה יותר מהעבר. היום יודעים יותר, אם כי לא מספיק. אבל במקרים קשים אין מנוס, וצריך עזרה תרופתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם