סדרות בית החולים בטלוויזיה: דיוק רפואי הוא לא שם המשחק
נתקלתם באדם בהתקף פרכוסים ובלי היסוס מיהרתם להגיש לו עזרה, בהסתמך על צפייה בסדרת בית החולים האהובה עליכם כמו האוס והאנטומיה של גריי? חבל, כי רוב הסיכויים שרק החמרתם את מצבו של החולה. הרווח בין חדר המיון למסך הקטן
מחקר חדש מצא כי בסדרות טלוויזיה רפואיות-בדיוניות, הטיפול בפרכוסים, למשל, מוצג באופן שגוי בכמחצית מהמקרים, כאשר פרכוסים מתרחשים כמעט בכל פרק. חוקרים מאוניברסיטת Dalhousie הקנדית בחנו את האופן שבו הוצג הטיפול בפרכוסים בכל פרקי הסדרות האנטומיה של גריי וסדרת הבת שלה מרפאה פרטית, בסדרה האוס ובחמש העונות האחרונות של .ER
ב-46% מהמקרים הדמויות בתוכנית טיפלו בפרכוסים באופן בלתי ראוי, כמו ריתוק האדם המפרכס לרצפה, ניסיון לעצור תנועות בלתי-רצוניות והכנסת עצם כלשהו לפיו. התוכניות הציגו טיפול ראוי רק ב-29% מהמקרים. ב-25% מהמקרים לא ניתן היה לקבוע את מידת הדיוק בטיפול.
"הנזק ברור", אומר ד"ר פיני הלפרן, מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי תל אביב. "אנשים עם אפילפסיה יכולים להתחיל לפרכס בכל רגע ובכל מקום, ולכן סביר להניח שמי שיראה אותם ראשון ויטפל בהם הוא אדם ללא רקע והשכלה רפואית, אבל אדם שראה את הסדרות הללו".
"כשחולה מפרכס בסדרות האלה, ישר קופצים עליו ארבעה רופאים, יושבים עליו ומחזיקים בו בחוזקה כדי שיפסיק לזוז, ואז דוחפים לו משהו לפה", אומר ד"ר גל איפרגן, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי סורוקה. "הדברים האלה יכולים לסכן את החולה, ולפעמים את מי שמטפל בו".
המומחים מסבירים כי בניגוד למה שרואים בסדרות, הטיפול הראוי באדם מפרכס הוא להזיז מסביבתו חפצים מסוכנים כדי למנוע פגיעה; להשכיב את החולה בתנוחה נוחה על הצד, כדי שאם יקיא או ידמם ההפרשות לא ייכנסו לקנה הנשימה ולריאות שלו; ולהניח ריפוד מתחת לראשו כדי שלא יחבוט אותו ברצפה.
חשוב
אחד מעורכי המחקר ציין בריאיון לאתר האינטרנט של חברת החדשות האמריקאית CNN כי עזרה ראשונה לפרכוסים בוצעה על ידי "אחיות" או "רופאים", כמעט בכל המקרים שהוצגו על המסך. לדבריו, יש יותר סיכוי שהצופים יאמינו שהאופן בו בוצע הטיפול שהם רואים הוא אמיתי, אם הוא מבוצע על ידי רופא, מאשר על ידי דמויות אחרות.
"האמינות של אותן סדרות מתחזקת גם לנוכח העובדה שתמיד יש ציון בקרדיט של ייעוץ רפואי", אומר ד"ר הלפרן, "האדם הרגיל שרואה את זה לא יודע שמאחורי הקלעים הרופא האמיתי מייעץ לבמאי, שבסוף עושה מה שהוא רוצה".
אחת מהסדרות הרפואיות הפופולריות היום היא האוס, סדרה המלווה רופא מבריק אך ציני להחריד, המכור למשככי כאבים ולהתעללות נפשית בחולים ובצוות הרופאים שלו. בכל פרק הוא מבצע אבחון מורכב לחולה שאף רופא אחר לא הצליח להבין מה גורם לתסמיניו.
לרוב האוס והצוות יחשבו על הסבר, ינסו, יטעו וחוזר חלילה, עד שימצאו את הגורם הנדיר למחלה בסוף הפרק. ד"ר ליסה סנדרס מאוניברסיטת ייל לרפואה, יועצת טכנית לסדרה האוס, שטורה במגזין New York Times, "אבחנה רפואית", היווה את אחת ההשראות לתוכנית, לא הופתעה מתוצאות המחקרים.
"זה ברור לכל אחד שצופה בסדרה האוס ושהיה פעם בבית חולים, שהיא לא ייצוג קרוב לאמת בשום רמה שהיא", אמרה בריאיון ל.CNN- "יחד עם זאת, הדיוק של הטיפול הרפואי בסדרה השתפר במהלך הזמן".
ד"ר סנדרס מספרת כי בילתה כמעט עונה שלמה בניסיונות לשכנע את צוות ההפקה של התוכנית לדאוג שלא יכניסו דברים לפיהם של החולים בזמן שהם מפרכסים. לבסוף זה צלח, כאשר בפרק אחד "רופא" נזף בדמות בתוכנית שהכניסה משהו לפיו של אדם מפרכס, כשהוא מסביר שזה עלול לגרום לחולה להיחנק. אבל עדיין, כל רופא יתחלחל מהמראה של ד"ר האוס מנתח חולים ללא מסכה או כובע מנתחים, מראה שחזר על עצמו כבר כמה פעמים בסדרה.
סנדרס קוראת את רוב תסריטי התוכנית, ומתריעה על טעויות מנקודת מבט רפואית. לפעמים עצתה מתקבלת, ולפעמים הטעות נותרת בשידור הסופי. "הפקת התוכנית מעוניינת בייצוג הרעיון של חוסר הוודאות של אבחון רפואי ושל הסבירות לטעויות בדרך לאבחון נכון. כל דבר אחר משתעבד לצורכי הדרמה", היא מספרת.
הבעיה לא מסתכמת בחיקוי של פעולות רפואיות שגויות על ידי הצופים. לדברי ד"ר הלפרן, חובב של הסדרות ER והאוס, יש לסדרות הללו השלכות שליליות נוספות. "מבחינה אנושית, הסדרה האוס מרתקת: הדמות המעונה של הרופא, ההתמכרות לסמים, הכאבים, ההתלבטויות. אז אני צופה, והשלמתי עם הייצוג השגוי מתוך הבנה שזו תוכנית טלוויזיה.
"כשמשהו מיוצג לא נכון, זה גורם לי תחושת אי נוחות קלה וזהו. אבל אנשים אחרים לומדים דברים לא נכונים על עולם הרפואה". "האוס היא אחת הסדרות הלא-ריאליסטיות ביותר שיש היום", אומר ד"ר איפרגן. "היא מציגה רופאים שעושים הכול בעצמם - החל מבדיקות דם עד ללקיחת ביופסיות, ניתוחים שונים, אפילו את הנתיחה לאחר המוות, וכל זה בקצב שיא - בזמן של פרק אחד.
"בהאוס תמיד יש לצוות של ארבעה-חמישה רופאים פציינט אחד. כולם מרוכזים בחולה שמולם ואין להם עוד חולים מסביב. במציאות, באותו זמן רופא מטפל ב40- או 50 חולים. בנוסף, כולם שם יפים ורעננים, כאילו הרגע יצאו ממקלחת אחרי שישנו שנת לילה טובה. זה לא קיים במציאות, והסדרות האלה יוצרות ציפייה לא ריאלית מהמערכת הרפואית ותחושה אצל הפציינטים שלנו שמשהו לא בסדר פה".
הציפיות הלא-מציאותיות של הצופים נוצרות גם בשל לוחות הזמנים בתוכניות מסוג זה. "לוקח כמה שניות מרגע שחולה מגיע עם טראומה או פציעה קשה עד שגמרו לטפל בו, כולל הכנסת צינורות שלוקחת בדרך כלל חמש עד 15 דקות, או הזלפת דם, כשלוקח 15 דקות עד שהדם מגיע בכלל וכדומה", אומר ד"ר הלפרן.
"כל מה שהרופא צריך נמצא בידו כבאורח פלא, כאילו לא לוקח לאחות דקה-שתיים למצוא את הפריט ולהוציא אותו מהאריזה. בדיקות מעבדה נלקחות והתשובות חוזרות תוך דקות. חולה מקבל טיפול, ולטוב או לרע מגיב תוך דקות ספורות. לדוגמה, תוך שניות כבר ידוע אם הזיהום הגיב לאנטיביוטיקה.
"רופאים שוהים שעות ארוכות ליד מיטתו של חולה, אבל אין סיכוי שרופא יתפנה במיון עמוס לזמן כל כך ארוך. כך למשל בסדרה האוס תהליך האבחון, שכולל סיעור מוחות, קבלת אבחנות מכולם ושלילה שלהן - הוא תהליך הגיוני, נכון ומעניין. זו טכניקה של אבחנה מבדלת. הבעיה היא שהם מעלים נושא ושמונה דקות אחרי הם כבר ראו אם זה עובד ועוברים לאופציה הבאה, וזה כמובן לא אפשרי.
"כל הדברים הללו מסתכמים בתמונה מעוותת של המציאות ויוצרים ציפיות לא ריאליות אצל הקהל, שאין דרך למלא אותן, וזאת ללא רמז כלשהו שיש כאן חופש אמנותי. יש הרבה דרמות במיון אמיתי, אבל הן לא קורות בצורה כזו יפה, חלקה ובלונדינית. אין לי ספק שזה יכול לפגוע בקשר בין חולים לרופאים".
ד"ר איפרגן התחיל לצפות בסדרה האוס בגלל שהסטודנטים שהוא מלמד צופים בה ומכיוון שהוא מנסה לעקוב אחר עולם ההתייחסויות שלהם ושל המטופלים שלו. "מטופלים שואבים הרבה אינפורמציה מהסדרות", הוא אומר, "הרבה פעמים פציינטים אומרים לי דברים כמו: 'בהאוס היו גומרים את זה ביום אחד. למה אני צריך לחכות כל כך הרבה זמן?'.
"יש חולים שמספרים: 'יש לי את הסימפטום שהיה להוא בהאוס והייתה לו מחלה נדירה', או שואלים: 'למה לי לא עושים את הבדיקה שעשו בהאוס?', אבל מה שיותר גרוע זה שסטודנטים לרפואה שואבים אינפורמציה מהסדרות. לפעמים, כשאני שואל סטודנט למה הוא הסיק שמשהו גורם לסימפטום - הוא עונה 'ראיתי בהאוס'".
סדרות נוספות המתרחשות בבתי חולים מציגות תמונה קצת שונה. כך למשל הסדרה האחות ג'קי, שעוקבת אחר עבודתה וחייה הפרטיים של אחות ותיקה בבית חולים, המכורה גם היא לתרופות מרשם. כמו ד"ר האוס, גם היא ראתה הכול ואינה בוחלת בשום אמצעי - חוקי או לא - כדי לדאוג לחולים.
אבל בניגוד לד"ר האוס כשזה מגיע לחולים שלה, ג'קי היא טיפוס אמפתי שדורש צדק, מה שנמצא בקונפליקט עם העובדה שהיא מנהלת רומן עם הרוקח של בית החולים, שלא יודע שיש לה טבעת נישואים בכיס ובעל פלוס שתי ילדות בבית. הסדרה מאפשרת להיחשף לעבודה של הצוות הרפואי הנוסף - האחיות, הרוקחים והטכנאים, שעושים בעצמם חלק גדול מהעבודה בבתי החולים.
הסדרה הוותיקה ER מכניסה אותנו קצת יותר למציאות של חדר מיון קדחתני ועמוס אקשן, ומעלה סוגיות של מחסור בציוד ובסגל רפואי, של חולים שמחכים שעות לרופא ועוד. אבל גם כאן, הייצוג הרפואי נותר לא אמין בחלק גדול מהפרקים.
"למשל, הנושא של ההחייאה מאוד בעייתי", אומר ד"ר הלפרן, "בסדרות הללו אחוז מאוד גבוה של ההחייאות מדום לב מצליחות, ואנשים אחר כך קמים בריאים, כאילו לא קרה כלום. זה כמובן לא מה שקורה במציאות. רוב ההחייאות לא מצליחות וזה יוצר ציפיות לא ריאליות".
וד"ר איפרגן מסכם: "רובנו יותר נחמדים מהאוס. רובנו גם לא מכורים לשום תרופת מרשם". וטוב שכך, רק חבל שרוב הרופאים לא מזכירים את מק'דרימי - ד"ר דרק שפרד השרמנטי מהסדרה "האנטומיה של גריי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם