איך אפשר להציל את הרגל מקטיעה?
מדוע קשה למנוע קטיעות: אין גורם מקצועי אחד שמתמחה בטיפול בפצעים. אבל אפשר לטפל בבעיה
מקרה זה אינו יוצא דופן, ולעתים הצורך בקטיעה אכן מתממש. במקרה המתואר נמנעה קטיעה של הרגל בזכות ניהול יעיל של רופא מומחה ושיתוף פעולה עם צוות רב תחומי, תוך שימוש במגוון טיפולים וטכנולוגיות מתקדמות ומילוי הוראות קפדני של המטופל ומשפחתו.
פצע כרוני הוא מציאות יומיומית עבור חולים רבים. בישראל ישנם כיום כ-400 אלף חולי סוכרת, 25% מהם יפתחו במהלך מחלתם כיב סוכרתי. מתוך אלה כ-15% יעברו קטיעה של גפה. בארה"ב לדוגמה, הנתונים מראים כי שיעור התמותה כתוצאה מכיב סוכרתי במהלך חמש שנים מפרוץ המחלה עומד על כ-45%, לעומת 18% תמותה מסרטן שד.
קשה להבין עד כמה פצעים אלה יכולים להיות מסוכנים. עבור חולים סוכרתיים, פצע כרוני שאינו מתרפא הוא לא רק פצע, הוא סכנת חיים. הנתונים המפתיעים מלמדים אותנו שהתמותה כתוצאה מכיב סוכרתי גבוהה יותר מתמותה מסרטן השד וסרטן המעי הגס (שתי המחלות הממאירות הנפוצות בישראל). האם אנו הרופאים מתייחסים לפצע שמופיע באותה חומרה ודחיפות כמו לגילוי ממצא חשוד בבדיקת קולונוסקופיה או בבדיקת שד?
השאלה הנשאלת היא: מדוע קשה כל כך למנוע קטיעות? אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא שלא קיים גורם מקצועי אחד שמתמחה בטיפול בפצעים. להבדיל מתחומי טיפול אחרים בהם יש לחולים כתובת מקצועית ברורה, כמו חולי לב המטופלים על ידי רופאים קרדיולוגיים, פצעים אינם תחום התמחות הומוגני ולא תמיד יש לו כתובת מקצועית ברורה.
מציאות זו של חוסר במתודולוגיה אחידה, גורמת לכך שברוב המקרים החולים אינם מצליחים לקבל טיפול מקיף ורב תחומי מתאים, ולמעשה קופצים מטיפול לטיפול ללא תיאום או ניהול נכון. כך, אופי הטיפול הופך לכיבוי שריפות ולא לתהליך מגמתי מתוכנן.
הסיבה השנייה היא היעדר אגרסיביות בטיפול. לכן, מסתפקים לרוב בטיפול שמרני שכולל בעיקרו סוגים שונים של חבישות, ולא פועלים בכל הדרכים ההכרחיות להביא להחלמה ולמניעת הישנות הפצע, כדוגמת צנתורים, ניתוחי כלי דם, ניתוחים אורטופדים ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות לריפוי כמו טיפולי מקרופגים.
כשפצע הופך כרוני ולא מתרפא, חשוב לבחון מהם הגורמים הספציפיים המפריעים לו להחלים. לשם הפשטות ניתן לחלק את הגורמים לשלוש קטגוריות עיקריות: האחת היא הפרעה במערכות הגוף התומכות בריפוי, כמו לדוגמה
הקטגוריה השנייה היא הפרעות חיצוניות כדוגמת זיהום בפצע או לחץ מקומי עליו הגורמים להרס רקמה בריאה. הקטגוריה השלישית היא פגיעה במנגנון האוטומטי שתפקידו לתקן את הנזק ולאפשר לפצע להחלים. בכל היווצרות של פצע מופעל מנגנון אוטומטי של הגוף לצורך ריפוי. מנגנון זה הוא בעל שלבים כרונולוגיים ברורים.
ראשית עצירת הדימום, באמצעות טסיות הדם שיוצרות תהליך של קרישת הדם. השלב השני הוא הטיפול בנזק אותו מוביל התא העיקרי שנקרא מקרופג. השלב השלישי הוא השיפוץ שבו מתחיל מילוי הפצע ברקמה. שלב אחרון הוא המטורציה, אז נוצרת צלקת יפה וחלקה. כאשר יש פצע כרוני קיימת פגיעה במנגנון האוטומטי והתהליך בתוך הפצע לא מתקדם.
הטיפול בגורמים המפריעים לריפוי מותאם ותפור אישית לפרופיל הקליני של החולה. לרוב הוא כולל טיפול במערכות תומכות. כאשר מדובר בבעיה של חוסר בחמצן לדוגמה, ניתן באמצעות צנתור או ניתוח לפתוח את החסימות בעורקים ואז יתרחש הריפוי, ממש כמו בפתיחת ברז מים לשדה יבש.
לכן, בכל מצב חובה להיבדק על ידי כירורג כלי דם כדי להעריך את זרימת הדם. כשלא ניתן לבצע אחד מאלו, יש לשפר את החמצון בדרכים עוקפות: טיפול בתא לחץ, ותרופות שמרחיבות כלי דם. ישנן פעמים בהן קיים צורך בהורדת בצקת, שפוגעת באספקת הדם ובחילוף החומרים. ניתן להפחית את הבצקת על ידי תרופות, חבישות, ומכשירים פניאומאטיים כמו לימפה-פרס ונופרס.
חשוב במקביל לדאוג לתזונה ולאיזון הסוכרת ולעקוב ולשפר את המדדים המטבולים על ידי תוספי תזונה וויטמינים. שימת דגש נוספת תהיה בטיפול בהפרעות חיצוניות כמו זיהומים. קיימת חשיבות קריטית לטיפול בזיהום. חיידקים מסוימים מפרישים חומרים הגורמים ליצירת קרישי דם ונמק. חובה לטפל בזיהום באמצעות מתן אנטיביוטיקה, ניקוי הפצע, ולעתים טיפול בגז אוזון וטיפולי מקרופגים.
חשוב מאוד גם להסיר את רקמת הנמק ולמנוע לחץ מקומי. לחץ מתמיד על פצע קיים מחמיר את הנזק ואינו מאפשר ריפוי. לדוגמה: שכיבה ממושכת והתפתחות פצעי לחץ או נעילת נעל לא מתאימה אשר גורמת ללחץ על פצע קיים. חובה למנוע לחץ על הפצע באמצעות מדרסים, חבישת גבס או אף שימוש בכיסא גלגלים לתקופה מוגבלת.
הקטגוריה האחרונה היא טיפול במנגנון האוטומטי של הגוף. חבישות רגילות אינן פועלות על המנגנון האוטומטי ומספקות רק תנאים מתאימים לריפוי, אך אינן מתערבות במנגנון של ריפוי הפצע. אחת מהטכנולוגיות המבטיחות ביותר בתחום זה היא הקיוראקסל.
מדובר בטכנולוגיה פרי פיתוח ישראלי הכוללת תאי דם לבנים, בעיקר מקרופגים, המופקים ממנות דם ומוזרקים ישירות לפצע. המקרופג הוא התא הפעיל ביותר בשלב האינפלמטורי, כאשר נעשה הטיפול בנזק. תפקידו לבלוע מזהמים, להפריש חומרי גדילה המאיצים נדידה של תאים, וליצור תאים המייצרים כלי דם ורקמה לכיסוי הפצע.
הטיפול נעשה באמצעות הזרקה מקומית במחט זעירה לתוך הפצע פעם בחודש במרפאה. הגוף הוא המרפא של עצמו, ואחוזי ההצלחה עד כה נראים מבטיחים. ייחודו של קיוראקסל הוא בכך שאלו תאי הגוף עצמם הפועלים ברקמת הפצע ומניעים ודוחפים את אותו המנגנון האוטומטי של הריפוי, ובכך הוא שונה מהותית מהחבישות השונות. תאים אלה מופקים מתוך מנות דם והם מותאמים אישית למאפיינים של המטופל.
קיוראקסל מאושר על ידי משרד הבריאות משנת 1999 ונמצא בשימוש שגרתי. כיום בשירותי בריאות כללית בוחנים את הנהלים, המדדים והיעילות לשימוש בקיוראקסל בקהילה במסגרת מרפאות הפצע. לשם כך הוקמו שבעה מרכזים ייעודיים לטיפול בפצעים כרוניים ונאספים נתונים על תוצאות הטיפול עם קיוראקסל.
מגמה מבורכת זו של מומחיות והתמקצעות בתחום הפצעים הנעשית בשילוב עם טיפול בטכנולוגיות מתקדמות חשובה והכרחית לשעה זו. היא מציבה בחזית העשייה והמחקר הרפואי את הנושא הכבד והכאוב של פצעים כרוניים וקטיעות גפיים, והיא תאפשר למטופלים סיכויי ריפוי גבוהים משמעותית שישמרו על איכות חיים ובריאותם.
הכותב הוא כירורג כלי דם בכיר במרכז הרפואי רבין קמפוס בילינסון, מנהל מרפאת כלי דם ופצעים בשירותי בריאות כללית ומרכז רפואי ת.ל.מ תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם