 |
/images/archive/gallery/179/658.jpg וואליד באדיר במדי נבחרת ישראל.
צילום: דני מרון  |
|
|
|
|
| אברהם שרון על השמעת "התקווה" לפני משחקי כדורגל ועל הראיונות עם השחקנים הערבים שעומדים ומכבדים אותה |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אברהם שרון
5/10/2004 10:11 |
|
|
|
|
|
|
|
שחקנים ערבים בכלל והכוכבים שבהם בפרט נשאלים לא אחת על אודות שירת ההמנון לפני תחילתם של משחקים, אשר מעמדם מחייב או מצדיק את השמעתו בשעת הטקס הקודמת לו. השאלה הזו, מתריסה ומקוממת, אינה לגיטימית. "התקווה", הרי זה כה ברור, היא המנונו של העם היהודי. השחקנים הערבים אינם נמנים עם הלאום אשר "התקווה" היא המנונו, גם זה ברור.
לא אחת, כאשר לפני תחילתם של משחקים מנוגן ההמנון והשחקנים עומדים דום - מי בדום מתוח, כראוי, ומי בעמידת נוח רפויית איברים ומרושלת - עדשת המצלמה לא רק משוטטת על פניו של השחקן הערבי, אלא נתחבת ופולשת אליהם. שום שריר לא נע ולא זע בפניו של השחקן, אשר פרטיותו הופקעה ברגע אינטימי בחייו.
דווקא הוא, הערבי, עומד עמידה ראויה, שיש בה משום רחישת כבוד להמנון שעבורו הוא, בואו לא נתחסד, שיר זר. המצלמה המציצנית, החודרנית, מתמקדת בו. למה מצפה הצלם? ללכוד זליגת דמעה בשידור חי? לצוד רטט שפתיים? עווית חוטם המהום ההמנון? גמגומו? מה, בעצם?
ציפייה כוזבת ומופרכת היא הציפייה ששחקן ערבי הלובש את מדיה הייצוגיים של נבחרת ישראל יצטרף אל שירת המקהלה המאולתרת בשעת השמעתו של ההמנון הלאומי שלנו: "להיות עם חופשי בארצנו". איזה עם?
עזבו. הניחו לשחקנים הערבים לשתוק. אין, עדיין, חלופה הולמת לשתיקתם.
על המדור - קול העם
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
