 |
/images/archive/gallery/302/955.jpg אמציה לבקוביץ'
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| לאמציה לבקוביץ,' מאמן הכדורגל הוותיק, יש כל כך הרבה סיבות להיות מרוצה • אחרי קריירה מוצלחת כשחקן (ואיש שב"כ) ועוד לפני שמישהו בעולם ידע בכלל מי זה יצחק שום, הוא כבר הסתובב בכל אפריקה, אימן שחקנים שלא היו עולים למגרש בלי שיקוי
פלאים והתארח בבתים של נשיאים • אבל הוא דווקא מביט בכדורגל הישראלי בחרדה ורואה איך כל נבואות הזעם שלו מלפני 20 שנה מתגשמות |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אייל לוי
11/5/2005 13:30 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני 18 שנה, בראיון לאחד העיתונים, אמציה לבקוביץ,' מאמן כדורגל מוערך ואיש מקצוע ותיק, זרק את המשפט הבא: "אם לא יחול שינוי, ישחקו כאן בשנת 2000 לעיני שוטרים, סדרנים וכמה עשרות צופים." אז מיהרו להדביק לו את הכינוי "נביא הזעם," היום התברר שהוא פגע בול ביבלת. הענף נמצא בשקיעה חדה, ואם לא יחול שינוי מהיר, הוא עשוי להתרסק.
לבקוביץ,' בן ה,67- תמיד היה אאוטסיידר מבחינת
הממסד המכופתר. הוא אמנם תמיד אמר את דברו בצורה תרבותית ומהוגנת, אבל גם לא פחד לפתוח פה. אפילו בשבוע שעבר, בכניסה לאצטדיון רמת-גן, תפס אותו אחד מבכירי ההתאחדות לכדורגל ואמר: "אתה תמיד נגד." אמציה רגיל לזה. "לא אוהבים כאן לקבל ביקורת," הוא נאנח. "אף פעם לא הבינו שאני רק מנסה לתקן ורוצה שיהיה טוב. הם, תן להם לשמוע רק דברים נעימים. נעלבים מכל דבר. העיקר שב בשקט, אל תעיר את הדובים."
למה בכלל חשבת בשנות השמונים על שנות האלפיים?
"לפני 30 שנה, כשזכיתי כמאמן בשתי אליפויות עם הפועל באר-שבע, היו בעיר 60 אלף תושבים. בכל משחק סוללות העפר היו מלאות 10,000 – איש – לא היה מקום, וכששיחקנו בחוץ אמרו שלא נשאר גבר אחד בדרום. היום יש 200 אלף תושבים ולא באים אפילו .2,000 לא יודע איך יצאה לי הנבואה הזו, כנראה ששמתי לב שפחות ופחות שחקנים ותיקים או כוכבי עבר רוצים להתעסק בכדורגל. צריך להבין שזה עניין שעובר מדור לדור."
מה זאת אומרת?
"מסורת. קח כל קבוצה גדולה בעולם, מנצ'סטר יונייטד, למשל. אגדה כמו בובי צ'רלטון יושבת בדירקטוריון. הקייזר בקנבאואר שולט בבאיירן מינכן. מכל דור כזה שניים-שלושה נותנים את הדחיפה ומגדלים את הדור החדש. ופה, בבאר-שבע הגדולה, אני לא יודע אם למישהו מהשחקנים של פעם יש היום מה להגיד."
למה זה קורה?
"הכדורגל שלנו נופל בשורשים. מבחינה מקצועית זה כאילו שהוותיקים הם מוקצים. משחקני שנות השבעים, אלה שהגיעו למשחקי גביע העולם, אין לאף אחד השפעה על הנעשה. כאילו הגיעו למסקנה שמי שטוב לא טוב. היום יש בעלי ממון, וכל הכבוד שהם שם, אבל יש גם עבר. איפה נשמע שאתה בא לאצטדיון ויושב לבד? כואב הלב."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אוהדי ב"ש ממלאים את ר"ג בגמר הגביע של 2003. מחזה נדיר. צילום: עדי אבישי
|
|
|
 |
|
 |
|
"כאן נגמרת עונה, סוגרים הכל ויוצאים לחופש"
|
|
|
 |
|
|
|
ויש מי שאומר שאנחנו מתקדמים, הנבחרת למשל.
"הנבחרת היא נקודת אור, אבל מה עם השאר? הבעיה שאנחנו לא נותנים דין וחשבון. הצרפתים והגרמנים היו מסיימים עונה ומיד עושים סיכומים, מחליפים מידע 'מה היה, מה חסר.' כאן נגמרת עונה, סוגרים הכל ויוצאים לחופש. זה מתחיל בפירמידה, ואני אתן לך דוגמה."
בבקשה.
"יו"ר ההתאחדות, איצ'ה מנחם, יזם עכשיו צעד מבורך, באמת כל הכבוד. הוא מינה מספר אנשי כדורגל כדי שיעקבו אחרי כישרונות צעירים. כבר חמישה חודשים אני הולך מדי שבת למגרשים ויש ילדים מוכשרים, אבל מה? כמה שחקנים יודעים לרוץ ולהרים כדור מבלי לעצור? זה עניין של אימון ויסודות. בגילאים הצעירים חייב לאמן מישהו שהיה פעם שחקן. לא יכול להיות אחרת, כי המאמן הוא הדוגמן והילד מחקה אותו."
יש בעיה עם המאמנים?
"אני לא יודע מי מאמן היום. אני רק זוכר שבשנות השבעים, כשעמנואל שפר ניהל את בית הספר למאמנים ואני הייתי עוזרו, כל מי שרצה להתקבל, היה צריך לבוא עם רקורד. מי ששפר לא הכיר, הוא היה שואל אותי: 'מי זה.'? היום עבר זמנו, בטל קורבנו."
דווקא בתי הספר לכדורגל מלאים באלפי ילדים.
"אני רואה את הילדים שהולכים עם התיק והחולצה, וכשאני שם לב לצורה של חלק מהם, אני ממבט אחד יכול להגיד שהם לא יהיו שחקנים. לוקחים מההורים את הכסף ולא משנה האיכות. ב1999- דווקא התחלנו באיזה תהליך בשיתוף של ההתאחדות עם רשות הספורט. רצינו ללמד כדורגל בערי הפריפריה, בנים ובנות ביחד, כיתות ג' עד ו.' המחשבה היתה לאו דווקא לגלות שחקנים, אלא להעביר להם את התשוקה למשחק. אלה הצופים של העתיד. זה החזיק מעמד בדיוק שנה וחבל."
הסדרה של עמנואל רוזן על מצב הכדורגל, ששודרה לאחרונה בערוץ ,10 שיקפה את מצבו העגום?
"יכול להיות שזה היה קצת מוקצן, אבל אלה הם פני הדברים. היום זו עבודה קשה. כולם רואים את בקהאם הנוצץ, אבל צריך להבין כמה הוא עובד כדי להגיע לכזו רמה של מיומנות. אצלנו לא אוהבים לעבוד, ואתה יודע מתי מתחילה הנפילה? כשאומרים לנער מוכשר 'איזה שחקן.' אז הוא מתחיל לעבוד פחות. למה? כי הוא יודע למסור, אין לו יותר לאן להתקדם."
זה עניין של חינוך.
"אני אספר לך סיפור. כשאימנתי את בני יהודה שיחק אצלי אנדריי באל, פעם כוכב בנבחרת רוסיה הגדולה. הגענו למשחק נגד בית"ר ירושלים, השופט החליט שהתלבושות של שתי הקבוצות דומות ושלח אותנו להחליף לסט בצבע אחר. ראית את כל השחקנים מורידים, דורכים, בועטים. בא באל, לקח את החולצה, קיפל אותה כאילו הוא עומד להכניס לארון והגיש לאפסנאי. אמרתי לכולם 'תסתכלו ותלמדו.' זה חינוך, כבוד לערכים, סמל. איפה יש דבר כזה, לדרוך על חולצה או לשבת על טרנינג עם הסמל של הנבחרת, וראיתי כאלה מקרים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מאמן זה המון פסיכולוגיה"
|
|
|
|
|
|
|
לאמציה יש רקורד מפואר כשחקן וכמאמן. הוא גדל בדרום תל אביב ושיחק במועדון הצנוע גדנ"ע יהודה שבשכונת שפירא. בגיל 16 עבר להפועל תל-אביב ושם גם סיים את הקריירה כבלם הנבחרת. פעמיים נבחר לשחקן השנה של "מעריב" בתחילת שנות השישים. לקראת סוף העשור פרש כדי להצטרף כעוזרו של המאמן עמנואל שפר, שעד היום נחשב למורו ורבו. שניהם הובילו את הנבחרת למשחקי גביע העולם ב,1970- הישג השיא של הכדורגל הישראלי.
כמאמן סולו לבקוביץ' זכה באליפויות ובגביעים. יש לו קשרים מצוינים בחו"ל, במיוחד בגרמניה. מנהל הנבחרת הלאומית הגרמנית הוא חבר קרוב וכשלבקוביץ' מגיע לאצטדיונה של בורוסיה דורטמונד, יש לו מקום כבוד. תמיד היה חשוב לו המגע האירופי.
"כנראה שהיה לי חינוך כזה," הוא צוחק. "עברתי מאמנים זרים. יוגוסלבים, הונגרים, ובטח משהו נדבק. אני זוכר שכשגיולה מאנדי אימן את הנבחרת, היתה לו דרך מיוחדת מאוד להעביר מסרים לשחקן. אני שיחקתי אז כבלם או מגן, ואהבתי יותר את תפקיד הבלם. כל פעם כשמאנדי חיבק אותי ביציאה מהארוחה, לפני המשחק, ידעתי שהוא עומד לספר שאהיה אחר הצהריים מגן. מאמן זה המון פסיכולוגיה. בשנות השבעים למדתי באוניברסיטה קרימינולוגיה ומשם לקחתי המון דברים. יחסים בין אנשים, איך לדבר ואיך להיכנס ללב של בן אדם. מאמן זה מחנך."
אתה כבר לא ילד, עברת הרבה. מה אכפת לך ממה שקורה היום?
"אני מזוהה עם הכדורגל, וכשקורה משהו לא טוב אז שמים גם עלי את האצבע ושואלים למה."
לא פעם אפשר לראות את לבקוביץ' יושב ביציע ליד חיים רמון, שמשמש כיו"ר הדירקטוריון בהפועל תל-אביב. לפני מספר חודשים עלה רעיון שהוא ישמש כאחראי בוועדה המקצועית של הקבוצה, אבל זה ירד במהירות, כשהפועל עלתה על גל קטן של הצלחה. אז לבקוביץ' עובד היום היכן שצריכים אותו. לפני ארבע שנים רכש יעקב גולן, ישראלי שעשה הון בשוק הנדל"ן האמריקני, את וולטה ווריאורס, קבוצת כדורגל מהעיר אוקוסומבו שבגאנה. גולן צירף אליה גם את בית הספר המקומי לכדורגל שהיה שייך לקבוצת הפאר ההולנדית אייאקס. איל הנדל"ן הבין שהוא צריך עין מקצועית טובה לצידו, אז החליט להביא את לבקוביץ' כיועץ וכעוזר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בורוסיה דורטמונד. מקום כבוד שמור לאמציה. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
משחקים על מגרש חניה
|
|
|
|
|
|
|
מה יש באפריקה?
"הם ממש קוסמים. אני זוכר שבאחת הפעמים הראשונות שלי ראיתי מישהו יורד במדרגות ותוך כדי מקפיץ תפוז על הרגל. התפוז לא נפל לו אפילו פעם אחת. תמיד אמרו עליהם: 'אלה נפלו מהעצים,' וכשאני חזרתי משם אמרתי לכולם: 'ואנחנו עדיין לא עלינו על העץ."'
יש בכלל תנאים?
"איזה תנאים? כדורגל שם זה לשכוח מהצרות. אקסומבו נמצאת מאה קילומטר מאקרה הבירה. בדרך אתה נוסע דרך כפרים ורואה אנשים שאתה לא יודע אם הם מסוממים או בדיוק קמו מהשינה. אם יש להם מה לאכול ואם הם מצאו עבודה. דרך הכדורגל אתה מכניס להם מרץ. משהו להתגאות. הייתי רואה איך הם שרים את ההמנון לפני משחקים, יד על הלב ודמעות בעיניים."
על מה משחקים שם?
"אין דשא, ואם יש אז זה רק עשב. בדרך כלל המשטח, אם אפשר לקרוא לזה משטח, זה משהו שנראה כמו מגרש חניה, עפר ואבנים. וכשאתה נכנס למתחם אז יש איזה ספר שעובד מתחת לעץ, לידו יושבים כמה על אבנים ובמרכז רצים חבר'ה אחרי כדור. זה האימון. הם מתקנים עד היום נעליים עם מסמרים. אולי כמה שחקנים מכאן צריכים לנסוע לשם לשבוע אחד כדי להעריך את מה שיש להם."
אז בטח המפגש עם אירופה עושה להם טוב.
"עד שהם מתקלקלים. אבל אירופה מלאה באפריקנים. אני זוכר שכשאימנתי באפריקה בשנות השמונים באתי לחברים שלי בגרמניה וסיפרתי להם על כל היתרונות. הם בקושי רצו לשמוע. לא אהבו שם שחורים, עד היום לא אוהבים אותם, אבל היום אין שם קבוצה שהכוכב שלה הוא לא מאפריקה. "
במשך שנים אמציה ניסה להימנע מלהרחיב על קריירת האימון שלו באפריקה. הוא לא ידע מי ייפגע בדרך, הרי המינויים לא פעם נעשו בדרכים עקלקלות. בכל זאת עולם שלישי. היו אלה קשריו עם שבתאי קלמנוביץ,' אז איש עסקים מצליח, שסללו לו את הדרך. לקלמנוביץ' היו עסקים בבוצוואנה, ובין היתר הוא הקים שם שני אצטדיונים מפוארים. אמציה הגיע על תקן יועץ ויחד עמו גויסו לעבודה הארכיטקט ישראל גודוביץ' ועו"ד אמנון זכרוני. לבקוביץ' העביר השתלמויות ואימונים ועזר בהקמת בית ספר למאמנים.
"אדם שחור שרצה להישאר עבד בדרום אפריקה. מי שרצה לחיות טוב הגיע למדינות החסות וביניהן בוצוואנה," הוא נזכר בימים ההם. "פעם, אחד המאמנים נתן לי טרמפ ממבוטו ליוהנסבורג, שעה וחצי נסיעה. בדרך הצעתי לו שניכנס לאחד הברים, נשתה משהו. הוא אמר לי: 'מיסטר קואץ,' לכאן אני לא יכול להיכנס.' באותו רגע האפרטהייד הכה בי בבת אחת."
אהבו שם כדורגל?
"משוגעים. הנשיא נסע לראות את האפיפיור בוותיקן והוא רצה לראות גם כדורגל באותה הזדמנות. הצעתי לו שבדרך חזרה יעבור במינשנגלדבך בגרמניה, יש לי שם קשרים. הגרמנים רק שמעו 'נשיא' ואצלם זה מיד פרוטוקול. חיכו לו אופנועים ומשטרות ונתנו לו כבוד מלכים. הוא חזר ולא הפסיק לדבר רק על המשחק."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבית של אבו ג'יהאד
|
|
|
|
|
|
|
אבל ללבקוביץ' לא היתה יותר מדי עבודה בבוצוואנה, ולכן ידידו קלמנוביץ' הפנה אותו ליעד חדש – סיירה לאונה. קלמנוביץ' התחיל לעשות שם עסקים, וכששמע שלנבחרת הלאומית חסר איש מקצוע ברמה, הציע את לבקוביץ.' אמציה היה מגיע לשם עשרה ימים לפני משחקים ומכין את הנבחרת למשימה. "כדי ללמד אותם טקטיקה הייתי מעמיד אותם על המגרש כמו פיונים בשחמט," הוא מסביר את הליך הקליטה. "בהתחלה רק שיסתכלו היכן הם עומדים ומה מיקומם של האחרים. אחר כך היינו הולכים לאט כדי לתרגל תנועה ורק בסוף הכנסנו כדור. לא אני המצאתי את השיטה, אלא הגרמנים, וזה, אגב, לא יזיק גם לנו."
הם קלטו מהר?
"אין לך מושג עד כמה הם היו ממושמעים. עד היום כשאתה קורא שם למישהו, הוא מגיע בעיניים מושפלות, ידיים מאחורי הגב, 'יס סיר.' אם הם לא הבינו אותי, אז היה לי מנהל נבחרת לבנוני, שגדל שם, והוא דיבר את השפה שלהם, בגובה העיניים. הסתדרנו מצוין."
באפריקה אין יציבות.
"לי היו יחסים מצוינים עם הנשיא. קראו לו מומו. הוא היה חולה על כדורגל. הגיע לאימונים ולפני משחקים נהג להזמין את כל ההנהלה והשחקנים המרכזיים אליו הביתה. היה מוריד סנדלים, יושב איתנו על כריות, ובחוץ כל הזמן העז היתה מסתובבת."
באפריקה יש גם מדינות שלא מסתדרות עם ישראלים.
"ובאמת, כשהיינו צריכים לנסוע לסנגל, אמרתי לנשיא שאני לא יכול, מדינה מוסלמית. הוא אמר לי: 'אין בעיות, מר לבקוביץ,' ממחר אתה אזרח שלי.' למחרת כבר היה לי דרכון דיפלומטי מוכן. ככתובת נתתי להם כתובת של משרד בפרנקפורט ומאז התייחסו אלי כגרמני. נסענו למשחק בטוניס וכל הכותרות דיברו על 'המאמן הגרמני.' במסיבת העיתונאים היו כמה שניסו להתחכם, התחילו לדבר איתי גרמנית, אז עניתי להם בגרמנית שוטפת."
בארץ לא אמרו כלום? בכל זאת מסוכן.
"לפני כל נסיעה הייתי מרים טלפון למשרד הביטחון ושואל אם אני יכול לצאת. כששמעו שיש לי דרכון דיפלומטי, לרוב המקומות נתנו אישור. כשהגיעה נסיעה לערב הסעודית אמרו לי 'עד כאן.' אגב, בטוניס יצאתי לסיור בעיר והגענו למקום יפה ברובע שנקרא 'סידי-בוסאי.' הצטלמנו ליד בית יפה. אחרי חודש או חודשיים אני רואה את אותן תמונות בעיתון. הבית היפה שהצטלמתי לידו היה הבית בו חוסל אבו ג'יהאד."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמציה לבקוביץ' באפריקה. צילום ארכיון: אהרון יוסלביץ'
|
|
|
|
|
|
|
"בעלייה למטוס ראיתי אותם באים עם ארגזי אוכל"
|
|
|
|
|
|
|
איך הסתדרת עם המנטליות?
"כל נסיעה שלנו היתה כמו אלף לילה ולילה. היתה לנו איזו מבשלת זקנה שגם רקחה כל מיני דברים, ולפני כל משחק היה נערך טקס שלם עמוס באמונות טפלות. כשזה היה מתחיל הייתי אומר לשחקנים שלום ויוצא מהחדר."
ניסית להרגיל אותם לתרבות המערבית?
"לקחתי אותם למחנה אימון בהולנד. זה היה בשבילם שוק. אני זוכר שבעלייה למטוס ראיתי אותם באים עם ארגזי אוכל, הייתי חייב להסביר להם שזה בסדר, לא יחסר להם. והמפגש עם הדשא היה בכלל מהמם. אחרי כמה ימים כבר הגעתי לשעות הערב עם כאב ראש רק מהארגון. הייתי לוקח אקמול וכשהם ראו, חשבו שזה איזה סם. אז כל לילה הייתי שם להם שני כדורי סוכרזית ליד הצלחת, ובבוקר הם היו מתעוררים ואומרים: 'כדור מצוין, המאמן."'
היום האפריקנים פחות תמימים.
"ועדיין יש המון אנשי מקצוע שמסתובבים שם ומחפשים, כי אין סוף ליצירתיות. לא פעם אני אומר לשחקנים: 'תתפרקו, תעשו מה שבא לכם,' ואז אני יושב בצד על אבן והם עושים דברים לא מהעולם הזה. קבוצות כמו אייאקס ופיינורד הקימו שם אקדמיות. הן אורזות את כל הילדים מהאזור, מספקות אוכל, מקום לינה, לימודים. העלות היא ממש נמוכה, ואם יוצא שחקן אחד, שניים, הן עשו את שלהן. בשבילי כל פעם שאני באפריקה זו הרפתקה."
כשקלמנוביץ' נאסר באשמת ריגול לטובת הרוסים, הסתיים ביניהם הקשר המקצועי, אבל השניים המשיכו לשמור על יחסים אישיים. אמציה ביקר אותו לא פעם בבית הסוהר למרות אור הזרקורים. גם היום כשקלמנוביץ' השתחרר ומצליח מאוד בעסקיו ברוסיה, השניים בקשר רצוף. "אנחנו חברים," אמציה אומר ומסרב להרחיב.
אתה מתגעגע לימי אפריקה?
"כשחזרתי חשבתי שאני חוזר לקדמה, עכשיו אני יודע שזה לא בדיוק כך."
כנביא עם קבלות, הכדורגל שלנו בסכנה?
"מה זה סכנה? תמיד יהיה כאן כדורגל. תמיד ישחקו. השאלה היא רק מי יבוא לראות."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמציה השחקן בפעולה. צילום ארכיון: אהרון יוסלביץ'
|
|
|
|
|
|
|
מזרקורי האצטדיונים למרתפי השב"כ
|
|
|
|
|
|
|
אמציה לבקוביץ' לא דומה לדור השחקנים הנוכחי. היום כל מה שקורה בחדר ההלבשה, אחרי חמש דקות מופיע באתרי האינטרנט ולמחרת נמרח על כותרת ענק בעיתון היומי. שחקנים לא יודעים לשמור סוד אפילו אם מבקשים מהם יפה.
אמציה, גם אחרי למעלה מ40- שנה, מסרב לחשוף קטעים מעברו ורק מחייך במבוכה כשמנסים לדלות ממנו פרטים, אבל בזמן ששיחק בנבחרת ישראל, הוא עבד גם במשרד הביטחון. לא סתם דפק כרטיס, אלא היה עובד קבוע במעבדת הצילום של השב"כ, פיתח מיקרופילם וצילם. 15 שנה הוא היה שם עד שקיבל משרה מלאה כמאמן הפועל ירושלים.
היה זה מנכ"ל המשרד, שמעון פרס, שהכניס את השחקן הצעיר לעבודה בשב"כ אחרי שיו"ר ההתאחדות, צבי ברים, ביקש לסדר את הבחור. אמציה היה מגיע כל בוקר עם אוטובוס וממשיך משם לאימון. גם בימים שבהם הנבחרת חזרה ממסע בחו"ל, היה מתייצב במעבדה כעבור כמה שעות. אז שחקן לא היה חי מבית קפה לבית קפה. כדורגל היה יותר תחביב.
בשנת 1960 לבקוביץ' היה מהראשונים בארץ שידעו על לכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. בחדר החושך של מעבדת הצילום הוא פיתח את המיקרופילם שהגיע רק עכשיו בדואר דיפלומטי מבואנוס איירס. הוא, כמו כולם, שמע שיש ניסיון ללכוד את הפושע הנאצי, אבל הצילומים האלה רק הוכיחו שהמחפשים עלו על עקבותיו של הנמלט וכעת הם סוגרים עליו. כשאייכמן הובא לארץ והדבר עוד נשמר בסודי סודות, אמציה ראה אותו מקרוב, חי ונושם, בזמן שהובא לסדרת בדיקות. "זה היה בשבילי לראות את הרשע מול העיניים. גם למשפט הלכתי, סקרנה אותי מאוד ההיסטוריה."
ביום שפורסמה הידיעה בעיתונים על לכידתו של הפושע הנאצי, נבחרת ישראל ניצחה את נבחרת אנגליה הצעירה 1:4 באצטדיון רמת-גן. בעמוד הראשון של העיתון היתה תמונה של אייכמן ולמטה תמונה של המאמן מאנדי מחבק את לבקוביץ,' מגיבורי המשחק. אמציה, עד היום, נדהם מהעיתוי. "אף אחד בארץ לא ידע שהשחקן מהתמונה למטה איכשהו קשור גם לסיפור שלמעלה."
לא סיפרת לאף אחד מהחברים בקבוצה?
"ממש לא. הם ידעו שאני עובד במשרד הביטחון, וזהו. עד עכשיו כשאני מדבר על האירוע, זה ממש לא נוח לי. לעבוד בשב"כ זו היתה גאוות יחידה."
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
