 |
/images/archive/gallery/303/493.jpg ז'אן טלסניקוב.
צילום: אדי ישראל  |
|
|
|
|
| מגרש הכדורגל הוא המקום שבו ז'אן טלסניקוב הכי מאושר. זה גם המקום שאליו הוא בורח כשרע לו. כשהיה בן 16 אביו התאבד. טלסניקוב חזר מיד לשחק. בשבוע שעבר נהרג אחיו הצעיר דן, לוחם בסיירת צנחנים. גם הפעם שב מהר למגרש. ובחודש הבא הוא יתחתן, כי דן לא היה רוצה שיבטל. "אתגעגע אליו עד סוף ימי, אבל אני יודע שהוא נמצא עכשיו ביציע הכבוד, לא רחוק מאלוהים". פילוסוף שכול |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אייל לוי ויניב טוכמן
13/5/2005 0:12 |
|
|
|
|
|
|
|
ז'אן טלסניקוב הבין מיד שמשהו קרה לאחיו. שיחת הטלפון המגומגמת שקיבל, זו שניסתה בכוח להסתיר את המידע הכואב, רק בישרה רעות. הוא בדיוק היה בדרך מביתו בירושלים לאימון של מ.ס. אשדוד, עם עמר סלמן, המגן הערבי של הקבוצה מבית צפאפה. הם חברים מצוינים. מחופשות משותפות בחושות בסיני ועד שיחות ארוכות לתוך הלילה. עמר נבחר מזמן לשמש כנהג בחתונתם הקרובה של ז'אן וסוניה. עכשיו גם הפנים שלו הסגירו מצוקה ונשימותיו הפכו כבדות. הוא ידע שמשהו רע מתרחש, אבל חברו כבר לא היה איתו. מחשבותיו של טלסניקוב נדדו עשרות קילומטרים משם, לגורלו של אחיו הקטן.
11 שנים וחצי הפרידו בין ז'אן, כדורגלן מצוין עם עבר בינלאומי עשיר, לבין דן, שבחר בגיל 18 להתגייס לסיירת צנחנים. ז'אן, עדיין תלמיד בבית הספר יסודי, היה זה שהתעקש שלאחיו יהיה שם עברי, בחר אותו מתוך שמות שבטי ישראל. משפחה שעלתה מרוסיה בסוף שנות השבעים, לפני גל העלייה הגדול, רצתה להתערבב בנוף הצברי, אבל נבלעה בים של קשיי קליטה. מגיל 16 ז'אן שימש כדמות הגברית הדומיננטית בבית, לאחר שאביו לא עמד במעמסה ושם קץ לחייו.
באותו יום שני התקשר ז'אן למקום עבודתה של אמו לאה (לודמילה). היא לא היתה שם. הוא צילצל הביתה וענה לו מישהו זר.
"קול רדיופוני, נינוח", נזכר טלסניקוב. "הוא הציג את עצמו כנציג של צה"ל. אמרתי לו,'בטח למדת פסיכולוגיה ולכן אתה מדבר איתי בשקט, אבל תחסוך את זה ממני. תטיל את הפצצה. אל תדאג, לא יקרה כלום'. הוא לא הסכים.
"לא הכרתי את הנורמות של הצבא. אמרתי לעצמי שאולי שולחים מישהו בגלל פציעה, אבל בפנים חששתי. מצומת לטרון עד לבית של אמא כל הזמן התפללתי לאלוהים,'רק לא זה', אבל זה היה זה. איך לתאר? כאילו מישהו שם בתוך הלב פצצה גרעינית, תפר ואז לחץ על כפתור. לא נפלתי ולא נקרעתי, אבל משהו בתוכי מת".
דן טלסניקוב השתתף באותו לילה בפעולה בכפר ציידא, צפונית לטול כרם. עוד אחד מאותם מרדפים חסרי תהילה אחרי מבוקשים. כדור אחד שפגע בקסדה חדר לראשו והכריע אותו. לא היה לו סיכוי. ז'אן נסע לתל השומר כדי להיפרד. "בהתחלה לא רציתי", הוא מודה. "פחדתי שאולי הוא לא שלם. אז ביררו ואמרו שאפשר לראות. סוניה נכנסה איתי, לא יודע מאיפה היה לה את האומץ, בזכותה אני עומד על הרגליים. דן שכב שם עם תחבושת על הראש. היה יפה כמו תמיד, אבל היום אני יודע מה זה דומם. כלום, יציקה של גוף. מזל שנפרדתי ממנו, כי ראיתי שהנשמה עזבה וזה הרגיע אותי. נשמע מוזר, אבל אני מאמין שהיא תמצא את מקומה".
אמרת לו משהו?
"אמרתי,'מצטער אם פעם פגעתי בך'. באופן כללי אני חושב שהייתי אח טוב".
בלוויה אמרת שהיית מוכן להתחלף איתו.
"הייתי ברמת מודעות אחרת, ספירות אחרות. את ההספד לא קראתי מהדף, אלה דברים שבאו מהלב. אני חייתי. אני בן 32 וכבר ראיתי עולם. איפה לא הייתי. דן לא היה בשום מקום חוץ מהארץ הזו. נולד ומת בה. כל כך רציתי שהוא יחווה. לא הייתי מתנגד לספוג את הכדור שלו. אמרתי לו אלף פעם, 'אני אוהב אותך', והיום אמרתי לאמא שלי, 'נותר לנו ליהנות מהחיים כמה אפשר, כי יש לנו יעד, לפגוש בסוף הדרך את הנשמה שלו'. כשהוא לא פה, החיים שלי הם בלי דאגה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ז'אן טלסניקוב ואמו לאה, בהלוויה של דן. צילום: אדי ישראל
|
|
|
 |
|
 |
|
"פתאום יש לך תפקיד של אבא"
|
|
|
 |
|
|
|
משפחת טלסניקוב עלתה לישראל ב-79' מהרי אוראל. אידאולוגיה וציונות שנתקלו בקליטה קשה. לודמילה ואלכסנדר מצאו את עצמם ברובע ג' באשדוד, נאבקים יום-יום בעומס הכלכלי הגדול. ז' אן היה אז בן שש וחצי. לודמילה רצתה עוד ילדים, אבל בעלה ביקש ממנה להמתין, חשב שיהיה להם קשה להחזיק משפחה במצבם הנוכחי. ההורים עבדו מבוקר עד ערב וז'אן הלך עם מפתח לבית על הצוואר, דאג לעצמו והוציא עצבים על ילדי השכונה. "הייתי מרביץ מכות רצח", הוא מחייך. "יכולתי לתפוס שניים בבת אחת ולחסל אותם. היו צועקים לי,'רוסי, רוסי', וזה ישר היה נגמר באגרופים, עד שבכיתה ו' הפסקתי. ראיתי תוכנית בטלוויזיה והבנתי שמכות יכולות להרוג".
לילד שמגיע היום מרוסיה הרבה יותר קל.
"קיבוץ הגלויות הזה מדהים. יש לנו בקבוצה את יחיאל צגאי, אתיופי. אני מסתלבט עליו לפעמים. אם הוא לא מוסר טוב, אני ישר זורק לו, 'אתה וכל מבצע שלמה נמאסתם עלי'. אז, כשעלינו, אני זוכר שבאתי לשיעור ולא הבנתי מה המורה רוצה, לא ידעתי איזו שפה היא מדברת. הייתי יושב מאחור עם שתי סופגניות, גומר אותן ובורח".
דן הגיע למגרשי הכדורגל מגיל צעיר מאוד. אלכסנדר אימן אז את קבוצת הילדים של אשדוד, שבה שיחק ז'אן, ודן זחל ליד הקווים. "הוא היה שמאלי", נזכר האח הבכור. "מגיל אפס היינו זורקים לו כדור והוא היה מחזיר. כולם התפעלו מהטכניקה של הבעיטה, כי זה בא לו טבעי ונקי, אמרו שהוא מוכשר".
הקבוצה של ז'אן ואלכסנדר היתה מוצלחת במיוחד. היא גידלה שחקני נבחרת כמו עופר טלקר ועמיר תורג'מן וזכתה בגביע המדינה לילדים, אחרי ניצחון על הפועל פתח תקווה של אברהם גרנט. אפילו עשו סרט על ז'אן בערוץ הראשון, אבל ההתאקלמות של אלכסנדר היתה רצופת קשיים שהובילו לסוף טראגי.
"רק על אבא שלי אפשר לכתוב כתבה שלמה", אומר טלסניקוב ועושה הפסקה ארוכה. "אני אולי בחור צעיר, אבל בראש אני כבר איש זקן. אני לא מפסיק להתמודד עם קשיים מהילדות. אין לכם מושג כמה זה מבגר. זה קרה חודש אחד לפני שמלאו לי 16 והמוות פירק את המשפחה".
היום אתה יודע למה הוא עשה את זה?
"אבא עשה עלייה בגיל 30. זה משבר. הוא סיים לימודים בוינגייט בהצלחה, אבל נכנס לדיכאון עמוק. אני לא יכול להבין את מה שעבר לו אז בראש, מה מניע בן אדם. אני רוצה לזכור אותו ברגעים הכי יפים. עכשיו יש לי תמונות בראש שהוא יושב עם גיטרה ואמא שלי שרה וזיכרונות מימים של הרמוניה למרות הקשיים".
אתה מתגעגע?
"אני אגיד לכם מתי ממש התגעגעתי אליו. כשעמדתי עם הנבחרת מול 40 אלף איש באצטדיון ר"ג ושרנו את ההמנון. חשבתי על זה שהוא לא פה ביציע כדי לראות. הרי בשביל זה הוא עבד. זו היתה הגשמת חלום שהבן שלו הגיע לדרגה הכי גבוהה ומשחק בנבחרת".
איך משפחה צעירה מחזיקה מעמד?
"היה משהו בלתי נשלט שדוחף בבת אחת לתפוס אחריות. אני לא יכול להסביר, אבל פתאום יש לך תפקיד של אבא. אמא שלי הדגישה מגיל צעיר את חשיבות התא המשפחתי ואמרה שאם לא נדאג אחד לשני אז אבוי לנו. הייתי לוקח את דן מהגן, שם אותו על הכתפיים, שוטף לו את כפות הרגליים. בקושי ידעתי לבשל, אבל עשיתי לו אוכל. נתתי לו זמנים. קראתי לו לבוא הביתה. ילד זהב".
לא היתה עזרה?
"היינו לבד,זה היה לפני פתיחת השערים. אחרי שפתחו היתה תקופה שדודים שלי עם שני ילדיהם וסבתא שלי הגיעו. אמא שלי אמרה,'אבא היה רוצה שנעזור להם'. במשך שמונה חודשים אני, אמא ואחי ישנו באותה מיטה. אני עם הפנים לקיר, אח שלי באמצע ואמא לכיוון היציאה. עד שהיא מצאה את מקסים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סמ"ר דן טלסניקוב ז"ל. "ילד זהב". צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
דרכים שונות ודומות
|
|
|
|
|
|
|
לאה הכירה את מקסים אמזלג ממושב ניר גלים,בכניסה לאשדוד. יישוב דתי. משפחת טלסניקוב באה מרקע חילוני,אבל ז' אן היה בעד החיבור,למרות שנפרד מאמו ומאחיו וחי לבד בעיר בכדי להמשיך את קריירת הכדורגל. "עשינו פגישת היכרות עם המשפחה שלהם ומאוד שמחתי. מקסים בן אדם מדהים", טלסניקוב מסביר. "אמרתי לה, 'יבוא יום שאנחנו נצא מהבית ואני לא רוצה שתהיי לבד'. אני לומד עכשיו קולנוע בקאמרה אובסקורה וכששאלו אותי על מה אני רוצה לעשות סרט דוקומנטרי אמרתי שאולי אשתמש בסיפור האהבה בין מקסים לאמא. הוא עלה ממרוקו והיא מרוסיה וזה איחוד של עולמות כל כך שונים. מקסים אימץ את דן כמו בן ברמות שאתם לא מבינים. לאט לאט הפסקתי להיות אבא ונהניתי להיות שוב אח".
איך דן התרגל לחייו החדשים?
"הוא עבר משבר. בהתחלה היה קשה. היו לו חרדות נטישה. למוות של אבא היו השפעות ופתאום המעבר מעולם חילוני לדתי ובית כנסת וכיפה, וכאן זו חברה מאוד מגובשת שצריך לחדור אליה. למזלו הוא התחבר לרב שלימד אותו לקרוא בתורה והוא ממש ידע וגם שימש כחזן בבית הכנסת. אמא שלי שקלה שילמד חזנות. הוא היה עילוי. למד תלמוד, תורה, גמרא.
"אני זוכר שבכיתה ו' הוא קיבל תפקיד ראשי בהצגה של בית הספר ואני ישבתי באולם וכל הזמן התפללתי, 'אלוהים, רק שלא יתבלבל במילים'. ידעתי שאם הוא עובר את ההצגה הזו בהצלחה הוא בפנים. הרי יש את הצמתים שאם ילד נכשל אז הוא בורח מהבמה ומאבד את הביטחון. הוא עשה את זה הכי טוב שיש. כל כך שמחתי בשבילו".
הייתם דומים?
"באיזשהו מקום כן, למרות הדרכים השונות שבחרנו. הוא לוחם ואני כדורגלן, אבל קשר אחורי על המגרש זה גם איזה סוג של פייטריות. הוא למד ממני. היתה לו יראת כבוד אלי. הוא נתן לי יותר את הבמה, כי גם לקחתי. יצאנו לבלות ביחד. פאבים, חברים. באצטדיון טדי הוא ישב ביציע המזרחי. הייתי מאוד גאה בו, ממש הערצתי אותו. כשהיה ילד קניתי לו גיטרה ואמרתי, 'מוזיקה, בחורות, חבר' ה, ביטחון עצמי, זה יביא לך הכל'. הוא כתב שירי אהבה ושר אותם. איך הרמטכ"ל זכר את דן? החייל עם הגיטרה".
"ביום חמישי האחרון ישבנו ביחד וביקשתי שינגן משהו לי ולסוניה. הוא היה חולה על מוזיקה ישראלית. היהודים, מוש בן-ארי, משינה. אהב מאוד את השיר 'חופים'. הוא ניגן יפה ואמרתי לו, 'בקלות אתה יכול ללכת לכוכב נולד'. הנהג של הסיירת סיפר לי שהם תמיד היו שרים, ומי הוביל? דן. שנינו אוהבים להצחיק, לחקות, מנסים לשמח, אולי בגלל שידענו כל כך הרבה צער".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לאה עם מקסים אמזלג, אימץ את דן כמו בן. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"האמנתי שלא יקרה לו כלום"
|
|
|
|
|
|
|
ידעת מה הוא עושה בצבא?
"התלהבתי בשבילו שהוא נמצא בכזה מקום. נורא התרגשתי מהסמליות. בדיעבד לא ידעתי שהוא יצא לעשרות על גבי עשרות פעולות. לא ידעתי באיזו סכנה הוא נמצא. זה לא היה מוחשי. הבנתי שאלה חיים קשים, אבל האמנתי שלא יקרה לו כלום. חייתי מאוד בשקט, ישנתי טוב. כל פעם אמרתי לו, 'תהיה אחראי, ערני. שים לב'. הוא אמר לי, 'אל תדאג, הכל בסדר'. היתה לו נחישות של 'אני שולט בעניינים'. היו רק רגעים קטנים שציירתי בדמיון איזו סיטואציה שחס ושלום זה יקרה ומיד הדחקתי".
אתה מבין איך זה שאחד שמתעסק בספורט זוכה בתהילה ואילו גיבור אמיתי נשאר אלמוני עד שמגיעה הטרגדיה?
"זה כמו שהקהל אהב לראות את הגלדיאטורים של פעם, כשאולי הלוחמים האמיתיים יצאו אז למקום אחר. אנחנו עם שיודע שיש צבא חזק שעומד מאחוריו, אבל אתה לא יכול לראות לוחמים יוצאים לקרב, זה יפריע לך לחיות את החיים. הרי כולנו נמות, אבל כשאתה הולך מהעולם הזה שלם עם עצמך, אין יותר גבוה מזה. ככה אני חושב".
"אם לא הייתי כדורגלן, יכול מאוד להיות שהייתי בוחר במסלול דומה. זה משהו שנמצא בנו. אני זוכר שיעור היסטוריה בתיכון ותמיד היו לנו ויכוחים על ארץ ישראל. אחד שישב לידי אמר משהו כמו, 'מדינה קטנה'. צעקתי עליו, כי נפגעתי נורא. המורה רצתה לזרוק אותי, אבל אמרתי לה, 'אני לא יוצא מהכיתה. אני לא יכול להסכים לזה'. יכול להיות שזה הצד הרוסי שבנו. יצר ההישרדות, דברים שחלמנו עליהם כשהיינו שם. ישראל היתה בשבילי הדבר הכי גדול שיש. אחי אותו דבר. הוא הכיר כאן כל הר, כל נקיק".
ניסית לחפש אשמים במותו?
"זה משונה, אבל זה קצת הזכיר לי כדורגל. אני יודע מה זו דינמיקה קבוצתית, מה זו פרספקטיבה של גובה העיניים. אני יודע שמהיציע רואים דברים אחרת. תמיד שואלים, 'למה לא מסרת? הוא היה פנוי', ובזמן משחק לא הייתי מסוגל להבחין. אני ראיתי את החבר'ה של אחי כאן, אלה שעמדו לידו באותה פעולה. ראיתי איך הם אוכלים, צוחקים, מפרגנים וידעתי שהם עשו את המקסימום. לא היה לי צל של ספק. גורם בכיר אמר, 'למה לא ירו טילים? היו הוראות'. אני יודע שאלה לא פישלו. הבחורים האלה הם באמת יפים מבפנים ומבחוץ ותהיו בטוחים שהם שואלים את עצמם שאלות מוסריות. יש לי אולי נחמה קטנה שהמוות של דן הציל הרבה מאוד אנשים מלהצטרף למשפחת השכול".
אבל אולי עם טיל מדויק אחיך היה עכשיו כאן.
"אני נגד הרג ילדים חפים מפשע. מצטער. איך אפשר להרוג ילד? אבל מי שתוקף אותי אני אגן על עצמי, זה האינסטינקט הבסיסי. אם הוא בא באהבה, אני רוצה לבוא אליו באהבה. גם דן היה כזה. אמא שלי תמיד אמרה, 'אני מפחדת שאם דן יהרוג מישהו הוא לא יוכל להתמודד עם זה'. בסוף הוא נהרג. היא ידעה שיש לו נפש רגישה. אנחנו, כמשפחה, לא מאמינים בלהעלים את הצד השני, אבל אם יתעסקו איתנו אז אין להם סיכוי. הלוואי והיינו יכולים לשחות ביחד באותה בריכה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בבר המצווה של דן. "התלהבתי בשבילו שהוא נמצא במקום כזה". צילום: דייב בוימוביץ
|
|
|
|
|
|
|
"תנו לי אהבה"
|
|
|
|
|
|
|
כשהודיעו לך שאחיך נהרג מאש של מבוקש ערבי היית במכונית עם שחקן ערבי.
"זה בכלל לא נושא בשבילי. אני מכבד את סלמן ואוהב אותו ואחד הדברים הטובים שקרו לי השנה זה שהכרתי אותו. זה פרדוקס המציאות שבה אנחנו חיים. אני לא חונכתי לשפוט אנשים על פי מוצאם אלא איך הם כבני אדם. אח שלי לא אהב מלחמה. הוא האמין בנחל, בהר ובמגרש הכדורגל. הוא רצה לחיות במדינה הזו בלי דאגות, אולי זה נשמע קצת רומנטי מדי, אבל זה משותף לשנינו. זה שיש חולירות, מה לעשות?".
סלמן ישב ליד ז'אן בשבעה, הם התחבקו הרבה. קבוצת כדורגל זה חיים אחד בתוך השני, יום אחרי יום, גבולות של מוצא ולאום מיטשטשים כמעט לחלוטין, גם בגלל הצורך להגיע ביחד להישגים. אז השחקנים של אשדוד ישבו שם וצחקו איך מאז שסלמן הצטרף למועדון התקינו גלאי מתכות ואילו הוא סיפר בחיוך שאין טעם להתפוצץ בחדר ההלבשה, כי הקירות יתמוטטו בקלות. טלסניקוב ישב והקשיב בחיוך להווי הקבוצתי. עם חולצה ירוקה של אחיו ולידו הכלב קייסי, שכבר כמה ימים בקושי זז. גם ככה קייסי סובל ממחלות עור ובעיות בריאות ואם לא דן כנראה שהיה מת מזמן. "בטח שהוא מרגיש", מילמל ז'אן.
מאות אנשים הגיעו במהלך השבעה לבית כדי לנחם, אנשי צבא ואנשי כדורגל. טלסניקוב חשש כל הזמן שלחתונתו בעוד חודש לא יבואו רבים מהתחום. גם תהיה פגרה בעונה וגם אולי אנשים כבר שכחו את מה שעשה פעם, כשהיה בשיאו. כל אחד שהגיע הוא חיבק ונישק. השבעה היתה חיזוק פנימי גם בשבילו. "היום אני נמצא במצב שבפעם הראשונה אני לא מתבייש לבקש, 'תנו לי אהבה. תנו לי עזרה. אני אקבל הכל'", הוא אומר בגלוי. "היהדות עשתה דבר גדול. אם לא השבעה אני ואמא שלי היינו מתמוטטים. אנשים הגיעו מכל העולם. מכל אחד לקחתי קצת אנרגיה. אני לא מתבייש להגיד, 'קבלו אותי כמו שאני'. אני מעבר לחששות".
איך אמא שלך תתמודד עם מוות שני?
"ביקשתי מהרמטכ"ל שמשפחת הצנחנים והסיירת ידאגו לה כי אמא צריכה היום את המפגשים עם האמהות האחרות ואת קבוצות התמיכה שיכולות לעזור. היא זקוקה לאהבה. יש לי בבית דיסק אופרה, קינה של אמא על בנה, משהו קורע לב. אין נחמה לאמא. אח שלי נפל סמוך ליום הזיכרון ואמא שלי תמיד היתה בוכה ביום הזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טלסניקוב, "אני לא מתבייש לבקש, תנו לי עזרה". צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
כדורגלן/פילוסוף
|
|
|
|
|
|
|
אמרת שהגיע הזמן שידרכו על האדמה ולא יילחמו עליה.
"למה אנחנו צריכים לחכות ליגון בכדי להוציא את האהבה שיש בנו? החומות נופלות, אנשים מתחבקים, מסתכלים אחד על השני במבט שיש בו יותר חמלה, הבנה. אולי אני משלה את עצמי למציאות דמיונית, אבל הרבה אנשים באים היום לכאן כדי להתחזק ממני, כדי להקל על עצמם. פתאום הצרה שלך היא כל כך גדולה שהבעיות שלהם מתגמדות. באים לשאוב כוח להמשיך לחיות. הסבל שלהם לא כזה נורא".
אתה יותר פילוסוף מכדורגלן.
"אני לא קורא לעצמי פילוסוף, אבל אני משתדל להתעמק ולהבין משמעויות מסוימות. את הרוחניות אמא שלי הביאה, נולדתי לתוך זה. היא לא אמרה לי, 'תאמין במשהו ספציפי'. אצלה זה בא מאהבה, אבל אני שואל שאלות, 'למה העץ הזה ירוק?'. לא ברמה שזה יציק לי, אבל דברים לא עוברים לי מול העיניים. הנשמה שלי מחפשת. קראתי ספר של הרמן הסה. הוא ניסה להיות סגפן, היה עשיר, בסוף הוא מצא את עצמו בשלוות נפש. זה החיפוש שלי בחיים. תמיד אני שואל אם אוהבים אותי ואם קבוצות ייקחו אותי ולמה הקהל צעק ואם העלבתי ומה חושבים עלי עכשיו".
כדורגל הוא לא המציאות, זה בסך הכל משחק.
"לפעמים כדורגל זו מסיכה אחת גדולה. מדברים בקודים אחד עם השני, מדי פעם יש יציאות, אבל למה הכדורגל כזה חזק? כי כשאתה ביציע יש אמת. פתאום אתה מוצא את עצמך צועק, 'בן זונה'. זה מה שאתה חושב באותו רגע. הרגשות יוצאים החוצה. שיחקתי בסקוטלנד והסקוטים הם ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בבוקר הם מנומסים ובערב, אחרי ששתו, השד יוצא מהבקבוק. אני הייתי רוצה שאנשים יהיו כאן יותר פתוחים, לא יפחדו אחד מהשני. דן היה טהור. בצילומים הוא תמיד מחייך וצוחק. תמיד רצה שיאהבו אותו. כל הזמן חיפש אהבה, אבל גם נתן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שחקני מ.ס. אשדוד עומדים דקת דומיה לזכרו של דן. צילום: עודד קרני
|
|
|
|
|
|
|
ביציע יש אמת
|
|
|
|
|
|
|
טלסניקוב נמצא בשלהי הקריירה שלו כשחקן. הוא זכה בעבר בשתי אליפויות עם בית"ר ירושלים (97' - 98'), שיחק בדאנדי יונייטד הסקוטית (99'). יש לו 21 הופעות בנבחרת וארבעה שערים. סימן ההיכר שלו הוא משחק נוקשה וחסר פשרות. אחד שעובד קשה ולא מתלונן. היום זרים תפסו את מקומו והעונה הוא לא שיחק הרבה. אבל גם במהלך השבעה היה לו ברור שכשהאבל יסתיים הוא חוזר מיד למגרש.
"כשאבא שלי נפטר, שבוע אחרי הייתי באימון. אם לא, הייתי מתמוטט", הוא מסביר. "כל עוד יש לי תשוקה בוערת אני אשחק. ברגע שהיא תיעלם אני אבוא לבד למאמן ואגיד, 'אני לא יכול לתרום יותר'. בגיל 32 אני לא מוכר את עצמי, אבל אני אוהב את זה כל כך, להזיע, לרוץ. לניצוץ של הניצחון אין תחליף. זו שלוות נפש. תראה, כדורגלנים אחרי משחק, כולם באופוריה. זה הסם האמיתי. תראה איזה דברים הם מרשים לעצמם להגיד. הם אומרים את האמת ".
אתה מפחד מסוף הקריירה?
"כל הזמן. אני מפחד להיעלם. יש הבדל בין תהילה לאהבה. המאמן שלנו, יוסי מזרחי, אמר לנו, 'תסתכלו במראה ותגידו אם אתם שלמים עם עצמכם'. אני הסתכלתי וב-95 אחוז אני שלם עם עצמי. נתתי את הנשמה".
לימודי הקולנוע הם השלמה עם הסוף?
"הקולנוע תמיד היה שם. מגיל שמונה הלכתי עם אמא שלי לרובע ו' לראות שני סרטי קונג פו ברצף. יש דבר כזה? החתול, הנמר, את כל התנועות הכרתי. הדמיון שלי מאוד מפותח וחיפשתי לעשות משהו אחרי הכדורגל. כולם לומדים כלכלה, משפטים, ואני לא מתחבר. בקולנוע יש דברים דומים לספורט. ביקורת? יש. עשייה ודינמיקה קבוצתית? יש. יצירתיות? בטח. כדורגל הוא אמנות וכשאני נכנס לאולם קולנוע זה מרגש אותי. אני ודן מאוד אהבנו סרטים, תן לנו את נטלי פורטמן וזהו".
איזה אגף מושך אותך בעשיית סרטים?
"תיעוד דוקומנטרי, סרטים על ספורטאים. אני יכול לבוא מנקודה אחרת. התקלחתי כל יום עם 20 גברים, הזעתי איתם. אני מבין אותם. אבל במקביל אני מסיים קורס מאמנים וכרגע שום דבר לא מתעלה מעבר לכדורגל".
מחוץ למגרש טלסניקוב הוא טיפוס מאוד רומנטי ורגיש, מאוד עמוק, ישיר. סוניה, אשתו לעתיד, היא בתו של פרופ' רוברט ויסטריך, מנהל המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות. ז'אן מסתכל עליה בהערצה. הימים האלה מאוד קירבו אותם. "דן היה חולה עליה. השבוע הוא היה צריך לקנות בגדים לחתונה".
שקלתם לבטל?
"בכלל לא. אני חושב שגם אם דן היה במקומי הוא היה ממשיך בחייו. היה בוכה על האובדן, אבל ממשיך להיות מאושר, כי כזה הוא היה. אני לעולם לא אמלא את החסר שלו, חור שחור. אמרו לי, 'עוד תביא בן', אבל זה יהיה אחרת. אני אתגעגע אליו עד סוף ימי, אבל אני יודע שאם יש מקום שהוא נמצא בו עכשיו זה בטח יציע הכבוד, לא רחוק מאלוהים. את המושב הזה הוא קיבל בזכות".
|
|
|
|
|
|
|  | | טלסניקוב באימון הראשון לאחר הטרגדיה. צילום: דייב בוימוביץ
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
