 |
 |
|
|
|
|
| 'קול העם': הגולש חיים גרינפלד על המאמן הלאומי לשעבר, שלמה שרף |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
חיים גרינפלד
5/7/2005 11:32 |
|
|
|
|
|
|
|
כולנו מכירים את התופעה החביבה של ישראלים, אוהדי נבחרות ברזיל, אנגליה או גוואטמלה. בכל מונדיאל, תמיד יימצא הכתב התורן, שייסע עם מצלמה ומיקרופון לגבעת חביבה או לגבעת השלושה, ויראיין אוהדים צוהלים לבושים בצבעי הדגל של נבחרתם, מעודדים, והולכים הביתה מחויכים וטובי
לב, תהיה תוצאת המשחק אשר תהיה, גם אם היריבה הייתה נבחרת ישראל. לגיטימי, לא? אפילו נחמד.
תופעת הפרשן שלמה שרף שונה לחלוטין. הוא אמור להיות אוהד מושבע של נבחרת ישראל, אבל הוא לא. הוא אמור לאהוב את הנבחרת, לחבק את השחקנים שרובם עברו תחת ידיו, וגרונו, ושבט לשונו. הוא אמור לפרגן להתאחדות שהעסיקה אותו 9 שנים, ליהנות מכל רגע באצטדיון שהיה ביתו, לנפנף לשלום לקהל. אבל הוא לא. ממש לא.
לגיטימי? לא, ממש לא. איל ברקוביץ', בחוכמתו (?) ובישירותו הודיע שלא שמח כשנימני הבקיע את השוויון הסנסציוני מול אירלנד. במדינה דמוקרטית רשאי כל אזרח להביע את מאווייו, גם אם בכך יינעץ המסמר האחרון שהיה חסר כדי לקבע את הגט של השחקן מהנבחרת. ברקוביץ הזכיר, למי ששכח, שמדובר בכדורגלן האגוצנטרי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, גם אם פיו וליבו תמיד שווים.
הכוכב ומאמנו בעבר, הפרשן שרף, מחזיקים בלא מעט תכונות משותפות."אני ואפסי עוד" – היא אחת מהן. רוצים עוד? בוטות ואגרסיביות קיצוניים. עוד? חוסר כבוד לזולת
("טלקר מוביל ירקות" באדיבות הקופירייטר שרף, ויחסי האנוש הירודים שפיתח השחקן בכל קבוצותיו באירופה), ובל נשכח את ההאדרה העצמית האובססיבית המתבטאת בין השאר בסרט תדמית וביוגרפיה (בדרך) מבית היוצר של המאמן, וביצירת המופת "הקוסם".
אבל ברקוביץ' דובר אמת. הוא לא שמח כשנימני הישווה. שרף שמח? הצחקתם אותי, ואותו, ואת כל מי שמבין משהו בביצה הכל כך אישית שנקראת הכדורגל הישראלי. קשה לפרגן ליורש ( מה לעזאזל עשה לו נילסן שהוא נכנס בו ללא רחם?? הוא היה רחוק דקה אחת מההצלבה – שרף היה רחוק שנות דור) וזו תכונה אנושית למדי.
קשה, אבל צמד המילים "המאמן הלאומי", השגור תכופות בפיו של שרף, תמיד בהקשרים של ביקורת ארסית, לעג וארוגנטיות – אמור לחייב את האישיות המחזיקה בתואר הזה ( גם אם לשעבר), בממלכתיות, בענייניות, ביושר.
פרשנותו של שרף נגועה בשטחיות עמוקה, באינטרסנטיות בוטה (על רקע יחסים אישיים מעורערים – לא ייאמן!), וכן, גם בחוסר יושר המאיר את תשוקתו האדירה לכישלון הנבחרת באור יקרות. אינני בא לשנות את אופיו של אדם המצוי באמצע העשור השביעי לחייו (אין טעם), וגם לא לקרוא למעסיקיו לפטרו ממשרותיו (חלילה). אבל הדרך למקצוענות אירופית אמיתית, עוברת במדינתנו הייחודית לא רק בציר הנהלות-שחקנים-מתקנים, אלא גם, כנראה, בכורסתם היציבה של הפרשנים.
הכותב, בן 49, עבד בעבר ככתב ספורט ב'מעריב'
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על המדור
|
|
|
 |
|
|
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? משהו כואב לכם? אם אתם יודעים איך הקבוצה היתה צריך לשחק ומה היו הטעויות של המאמן, אם אתם סתם רוצים לשבח מישהו שמגיע לו, קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת הספורט של NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה. בכל פעם יתפרסם כאן באתר הטור הנבחר.
הכתובת למשלוח טורים: peoplevoice@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
