ליידי מחבט - סיפורה של הטניסאית שחר פאר
גם הטניסאיות הגדולות ביותר בעולם כבר שמות לב לשחר פאר ("סרינה מסתכלת עלי כאילו היא רוצה להרוג אותי"). בקושי בת 18, עמוק בתוך רשימת מאה השחקניות הטובות בתבל, הנערה ממכבים נהנית כמעט מכל רגע בהמולה הגדולה. בין חזרה מטורניר לנסיעה לטורניר היא מספרת סודות מחדרי ההלבשה, מהחיים בבתי המלון, מגלה מי מטניסאיות הצמרת גם נחמדה ומי רק יפה, ואיך הפכה מילדה פראית שאבא קרא לה "יאסר" לאחת התקוות הגדולות של הספורט הישראלי
דוביק פאר, מנהל בחברת היי-טק, לא שיער כי המחבט שרכש באחת הנסיעות שלו לדרום אפריקה באמצע שנות השמונים לבנו הבכור שלומי, יהיה הטריגר לצמיחתה של בתו הקטנה כטניסאית ברמה עולמית. הילדה השלישית למשפחת פאר, אז תושבת ירושלים, ינקה חלב וטניס בערך במקביל. כמעט בקביעות היא היתה מבלה את שעות אחר הצהריים שלה על שמיכה בסמוך למגרשים עם עליזה, שהיתה מסיעה למרכזי הטניס ברמלה וביפו את שלומי ושני,ילדיה הגדולים.שלומי (25) פרש בגיל 13 לטובת כדורסל. שני (22), אחת הטובות בארץ עד גיל 16, החזיקה מעמד טיפה יותר, אבל הרימה ידיים גם היא. שחר הפכה לסוס עבודה וטניסאית מצטיינת. כל כך מצטיינת שבגיל 18 היא כבר מועמדת להפוך לטניסאית הטובה ביותר של ישראל אי פעם, ואולי קצת יותר.
"האמת היא שגם אני לא ציפיתי שההתקדמות שלי תהיה כל כך מהירה, אבל אין מה להתלונן", אומרת הנערה שבכלל רצתה להיות זמרת ומדורגת 67 בעולם, מרחק נגיעה מאנה סמשנובה, הטניסאית הבכירה של ישראל. לטניסאים הגברים בישראל היו עד לפני כמה (וכמה) שנים מודלים לגדול עליהם. שלמה גליקשטיין בעבר הרחוק ועמוס מנסדורף ביותר קרוב. לבנות לא ממש היה דבר כזה. אז פאר הסתכלה החוצה. "כשהייתי קטנה נורא אהבתי את מוניקה סלש, שאומרים שאני דומה לה, ואחרי זה את ג'ניפר קפריאטי. לא אמרתי שאני רוצה להיות כמוה או משהו, לא היה לי מודל. פשוט אהבתי טניס ושיחקתי, זרמתי".
אם על המהירות שבה היתה פאר אמורה להגיע לצמרת העולמית (בהערכות המוקדמות דיברו על כניסה למאה הגדולות בעולם רק בסוף 2005) עוד אפשר לדון, אז על הסיבה לכך, הכישרון העצום, אין מה להתווכח. כל הסימנים היו שם. כשהיתה בת שש, חייב המאמן יגאל גיבש את ההורים להביא את שחר לאימון ראשון, אחרי ש"ראה את האש בעיניים שלה כשרצה מסביב למגרש באימונים של האחים". מאז , פרצ'יק (פלפל ברוסית), אחד הכינויים שהודבקו לשחר (אפשר גם שחי, או שח, כינויים קצת יותר חמודים מיאסר), לא הפסיקה להצטיין בטורנירים בארץ ובחו"ל. בגיל 14 זכתה בטורניר הנוער היוקרתי ביותר, האורנג' בול בארצות הברית. בגיל 16 וחצי כבר
12 שנה שהחלו כתחביב עברו דרך מרכזי הטניס ופנימיית המחוננים של איגוד הטניס במכון וינגייט (בניגוד ליתר הטניסאים, היא לא התגוררה שם בגלל התנגדות ההורים) והפכו למקצוע רשמי. אבל בשביל פאר הספורט הזה הוא עדיין קודם כל כיף. עד כדי כך שהיא משחקת טניס גם בזמנה החופשי, בלי מאמנים.
- את ממש מכורה לענף.
"כן, למה לא. אבל בגבולות הטעם הטוב. אם זה כמו סם? אולי, אבל זה באישור וזה חוקי".
- אז את לא מתחרטת שלא הפכת לזמרת.
"ממש לא. כשהייתי קטנה הלכתי גם לחוגי ג'ז ולהתעמלות קרקע עם החברות, אז דיברתי על להיות זמרת. אבל אין כמו טניס".
טניס הוא אחד הענפים הקשים ביותר שקיימים בספורט. פיזית ובעיקר מנטלית. שחקנים לא רק עומדים לבד על המגרש, הם גם טסים מסביב לעולם לעבודה, מלווים כמעט תמיד באדם אחד בלבד (מאמן, מאמן כושר או קרוב משפחה) ולפעמים גם זה לא. בדרך צוברים שעות על גבי שעות של בדידות ואת הבית בקושי רואים. לילדה בת 18 זה אמור להיות קשה במיוחד. "יש טיסות ארוכות, לפעמים ימים שלמים בלי פעילות במקומות נידחים בעולם ואני מרגישה לבד, אבל זה חלק מהטניס. לא דחפו אותי לזה, אני בחרתי לחיות ככה. יש שחקניות שיוצאות לטורנירים חודשיים ברצף. אני משתדלת לתכנן את לוח המשחקים כך שתמיד אחרי שלושה או מקסימום ארבעה שבועות אני בבית. כמו בכל דבר, גם יש ימים שאין כוח לכלום, שלא רוצים להתאמן או לשחק, אבל מהר מאוד מתגברים עליהם".
- את בקשר עם הבית? מתגעגעת?
"ההורים מתקשרים כל יום וכיף לדבר איתם. אם אני מתגעגעת? שלא ישמעו, אבל לא ממש, אני מתגעגעת יותר לחברות. איתן אני בקשר באינטרנט ועם כרטיס חיוג".
- אין רגעים שאת אומרת לעצמך שזה לא שווה את המאמץ ועדיף לזרוק הכל?
"לזרוק הכל בטח שלא, אבל היה לי רגע קשה לא מזמן. הכי קשה שלי עד עכשיו".
- מה קרה?
"זה היה לפני ווימבלדון. הייתי בטורניר בהולנד ועברתי שבוע של משבר. פעם ראשונה שממש לא היה לי כיף, לא נהניתי. זה לא היה קשור לטניס, סתם הייתי בבאסה כללית ולא רציתי לראות מחבט או לקום להתאמן. בחיים לא הרגשתי ככה. אבל אלה דברים שלומדים מהם ויוצא משהו טוב".
- מה היה בהולנד שגרם לך להרגיש ככה?
"אין לי מושג. הייתי עם המאמן האמריקני שהיה לי, אנדי ברנדי (בינתיים הקשר איתו הסתיים), ולא הכי הסתדרתי איתו, אולי בגלל מנטליות שונה. אבל לשמחתי זה רק שבוע אחד מתוך המון בקריירה והשארתי אותו מאחורי".
- כשאת בחו"ל, לפעמים במקומות נידחים, יש משחק אחד ביום שלוקח שעתיים-שלוש. מה עושים בשאר הזמן?
"כמה שזה יישמע מפתיע אין יותר מדי שעות מתות. אבל כשיש אז אני קוראת ספר, רואה סרטים בדי-וי-די הקטן שיש לי לטיסות, טלוויזיה, לפעמים רואה משחקים של יריבות שלי. אבל הימים בחו"ל קצרים יותר. אם בארץ אני הולכת לישון רק בסביבות חצות או אחת בלילה, בחו"ל היום נגמר יותר מוקדם. אני ישנה הרבה מאוד, לפעמים אפילו עשר או 12 שעות. הכל באיזי, לא כמו בארץ, שיש לי סדר יום מטורף".
- יש זמן לתיירות? לטייל קצת?
"אני לא פריקית של תיירות, אבל כשהתחלתי לטוס השנה קצת עם ציפי אובזילר, אז היא לימדה אותי פה ושם שצריך להתעניין גם במקומות תיירותיים. בזכות הטניס אני נמצאת בכל כך הרבה מקומות יפים. בשבילי אין כמו ניו יורק. אני הכי אוהבת להגיע לשם, אפשר לבלות בלי סוף. אני גם אוהבת לעשות קניות ובקטע הזה ניו יורק מספר אחת".
השעות הרבות בחו"ל כוללות חיים משותפים עם המאמנים המלווים. במקרה של פאר מדובר בעודד יעקב, בכיר המאמנים בארץ, ויובל חיגר, מאמן הכושר. ההתחלה, היא נזכרת, לא היתה משהו: "בנסיעה הראשונה עם יובל לאליפות ווימבלדון לנוער לפני שנתיים לא ממש הלך לנו טוב. היה לי קשה איתו. ההורים אמרו לי להחליט אם להמשיך איתו או לא. אבל ידעתי שמקצועית אין כמוהו והחלטתי לעזוב בצד את השטויות שלי. עכשיו אנחנו חברים ממש טובים. כיף לי לטוס ולדבר איתו. ואת דדי אני גם ממש אוהבת".
- המאמנים הופכים לחברים הכי טובים?
"משהו כזה. הקשר צריך להיות יותר מסתם יחסים בין מאמן לשחקן. הולכים ביחד לקניות, לארוחות, משוחחים הרבה מאוד. דדי לפעמים משתגע עלי וכועס, אבל יש בינינו הרבה צחוקים והרבה התערבויות".
- ספורטאית מהמרת?
"אנחנו מתערבים על גלידות וסוכריות גומי. עכשיו אולי נעביר את זה ל-די-וי-די. בטורניר במיאמי הוא אמר שיגיע ללוות אותי רק אם אני מגיעה לסיבוב השלישי. אז עברתי מוקדמות והגעתי עד למשחק מול סרינה וויליאמס. בסיבוב הראשון בווימבלדון,נגד מיילן טו,ניצחתי במערכה הראשונה והובלתי 3:5 בשנייה . פיגרתי 40:0, אז דדי צעק מהיציע 'גלידה'. לקחתי חמש נקודות רצופות, את המשחקון ואת המשחק כולו. ברולאן גארוס היינו במסעדה ודדי שם עין על עוגה גבוהה של שוקולד עם ביסקוויטים. ניצחתי יום אחרי וקניתי לו את העוגה ב-40 יורו. עמדתי בזה".
שחר פאר היא כזאת. קל להתחבר איתה והיא מסוגלת לדבר בגובה העיניים גם עם אנשים בגיל כפול משלה. "הגדולה שלה היא בצניעות ובאישיות הכובשת. היא תמיד עם חיוך על הפנים", מספרת יפה תירוש, המחנכת של שחר בכיתות ג' ו-ד' בבית הספר היסודי "מעוז המכבים", ששומרת איתה על קשר עד היום. "כמה בנות אחרי הישגים כמו שלה היו מתנשאות ושוכחות את החברות שלהן? אבל שחר נשארה שחר. ראו את זה כבר בחוג טניס בכיתה ג', היא עמדה ועשתה את כל התרגילים בסבלנות כמו כל הילדים, למרות שכבר היתה בהרבה דרגות מעל כולם".
יום ממוצע שלה יכול להתחיל בחמש וחצי-שש בבוקר, נסיעה לתל אביב או למכון וינגייט לאימון כושר, אימון טניס, ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ועוד אימון טניס אחר הצהריים, נסיעה חזרה לתל אביב בפקקים, ובערב, בשארית הכוחות, מפגש עם החברות, שאותן היא בקושי רואה כשהיא בפעילות אינטנסיבית בסבב. "זה הקינוח של היום מבחינתי. להגיע לערב ולהיפגש איתן". אגב קינוח, פאר רק טועמת את עוגת השוקולד שמגישה עליזה, מורה לחינוך גופני בדימוס, אבל מבהירה מיד: "אני לא מסתובבת כל היום עם רשימה של מה אסור לאכול. אני מודעת למה אני צריכה לאכול ומן הסתם גם לא רוצה להשמין. אני אוהבת מתוק ואוכלת פה ושם, אבל מגבילה את עצמי. בראש רשימת המאכלים שלי נמצאים מרק התירס והמוס שוקולד של אמא".
- על מה ויתרת למען הטניס?
"כבר שלוש שנים שאני לא נוגעת במילקי, מאז שהתחלתי ללכת לתזונאית במכון וינגייט. פעם הייתי אוכלת שלושה או ארבעה ביום".
- מקסימום אפשר לאכול אחד ולהוסיף אימון כושר.
"אין מתי, יש לי כבר שישה אימוני כושר בשבוע. אני רצה חצי שעה ביום, לפעמים שלוש פעמים אלף מטר. גם יש לא מעט תרגילי זריזות, גמישות, כפיפות בטן. לא קל".
בחודשים האחרונים, מאז הפריצה לתודעה הלאומית, פאר נהנית מחשיפה תקשורתית עצומה. בטניס, יותר מאשר בענפים הקבוצתיים, הנפילה יכולה להיות מהירה לא פחות מהנסיקה. פאר מודעת,אבל לא מודאגת: "המאמנים וההורים מפקחים עלי.אני לא כל יום מסביב לשעון. כשמגיע רגע שאני מותשת או שיש עומס אז מבטלים אימון בלי בעיה. לא דוחפים אותי בכוח. בשבוע שעבר הייתי קצת עייפה ביום חמישי, אחרי נשף סיום י"ב בבית ספר, אז לא חייבו אותי להתאמן. אני גם לא רודפת אחרי תחרויות. התחלתי בבוגרות בגיל 17, לא פרצתי בגיל 15 כמו הרבה שחקניות כיום שאולי יכולות להישרף. אני בקצב שלי, בלי למהר".
- את לא מרגישה לחץ לעמוד בציפיות?
"לא. כיף לי עם היחס מהתקשורת, כולם מפרגנים. אם אני ארד בדירוג זה לא יזיז לי. אני מאמינה ביכולת שלי. יהיו הפסדים? בכל ספורט יש, אני אתמודד איתם".
גיל ההתחלה של טניסאיות בסבב העולמי יורד כל הזמן. לא מעט נוטשות את הלימודים לטובת הענף. אבל בנשף הסיום של תיכון "מכבים-רעות", שחר פאר נקראה לבמה וקיבלה כבוד על היותה ספורטאית מצטיינת ועל כך שהצליחה להשלים את מטלותיה לקבלת תעודת בגרות, למרות השנה הכמעט בלתי אפשרית שעברה עליה. "היא עשתה מאמץ אדיר. כשהיתה בארץ לא פספסה אף יום לימודים והשלימה שעות לימוד עם המורים", מספרת שרה זהבי, סגנית המנהלת. אחרי הבגרות האחרונה באזרחות פאר הרגישה הקלה עצומה. "כמו כל תלמיד, לא תמיד היה לי כוח ללמוד. אבל ההורים לחצו עלי לסיים כדי שתהיה לי בגרות. בית הספר ומשרד החינוך מאוד עזרו לי עם מועדים מיוחדים. גם הייתי הולכת למורות הביתה אחרי שעות הלימודים, אני שמחה שכל זה מאחורי".
באוקטובר אמורה פאר להתגייס לצה"ל. היא תוכר כספורטאית מצטיינת, מה שאמור להקל עליה ולאפשר לה להמשיך להתמודד ברמות הגבוהות. האפשרות לוותר על השירות לא עלתה על דעתה. "אין מה לעשות. כל אזרח צריך להתגייס ולתרום. אם הגיוני שמחייבים ספורטאים לשרת? זה חלק מהחיים בארץ ויש גם משהו מגניב בלעשות טירונות ולהיות עם נשק. כשאני בחו"ל שחקניות שואלות אותי מה אני הולכת לעשות בצבא, אם אני אהיה עם רובה. זה מצחיק".
- לא מעט סלבריטיז מעדיפים להשתמט.
"בעיה שלהם. אני חושבת שגם אם זה סמלי ומעט, זה עדיף על כלום. אתן מעצמי כמה שיבקשו ואני מקווה שזה לא יפגע בהתקדמות שלי".
לפני חודשיים, בהופעת הבכורה שלה באליפות צרפת הפתוחה, הגיעה פאר לסיבוב השלישי, ההישג הגדול ביותר שלה עד כה בבוגרות. שלשום המריאה לטורניר הבא שלה, בסינסינטי, לקראת אליפות ארצות הברית הפתוחה בסוף אוגוסט. אבל המשחק הכי זכור עד כה בקריירה הקצרה היה במרס האחרון בטורניר היוקרתי במיאמי. פאר עברה את המוקדמות, ניצחה ארבע טניסאיות בכירות ממנה ובסיבוב השלישי פגשה את סרינה וויליאמס, לשעבר הטניסאית הטובה בעולם וכיום מדורגת שישית. היא נתנה פייט אדיר לפני שהפסידה 6:3, 6:3 במשחק ששודר מחוף לחוף בארצות הברית. במהלך המשחק, אחרי נקודה גדולה של פאר, סרינה פלטה לעברה "Bitch". "זה היה המשחק שהכי התרגשתי לפני שהוא התחיל. פעם ראשונה מול שחקנית מהטופ, באיצטדיון גדול. מאז כבר שיחקתי נגד עוד שחקניות צמרת, אני מתרגלת ומתרגשת כל פעם פחות".
- אבל את לא שוכחת את המשחק מול סרינה.
"זה נראה יותר שהיא לא שכחה אותי. האחיות וויליאמס אף פעם לא אומרות שלום לשחקניות וכמובן שגם לי לא, אבל סרינה כל פעם מסתכלת עלי כאילו היא רוצה להרוג אותי, לא יודעת מה יש לה".
- הדעה הרווחת היא שהבנות בסבב לא ממש נחמדות אחת לשנייה.
"יש נחמדות יותר ופחות, כמו בכל מקום עבודה. זה גם לא קשור לדירוג. יש ויש. אלנה דמנטייבה מרוסיה מאוד מאוד חמודה, וגם הצרפתייה נטלי דשי, אבל קים קלייסטרס הכי הכי הכי נחמדה. ממש מדברת עם כל אחת, אומרת,'בוקר טוב', ' בהצלחה', שואלת ומתעניינת באמת, לא צבועה כמו אחרות. פעם, בנוער, הייתי מתלהבת כשהייתי רואה אותן עוברות לידי, וישר אומרת,'היי, ראיתי את קלייסטרס'. עכשיו זה שונה, כיף להיות לידן. ציפי אובזילר היא בשבילי כמו אחות גדולה. בחו"ל יש לי את החברות מהנוער שאני מכירה ויותר נוח איתן. בדרך כלל מדברים עם השכנות לארונית בחדר הלבשה".
- אפשר לבקש ליד מי להיות?
"לא, מגיעים לטורניר ולוקחים מה שפנוי, כמו בבריכה. רק בווימבלדון 16 המדורגות הראשונות הן בחדר הלבשה נפרד, האנגלים עם המסורת שלהם. בסך הכל השיחות בין השחקניות הן שיחות מסדרון קצרות על דברים קטנים. שואלות מי רוצה להתאמן, מאחלות הצלחה במשחק וכו'".
- במריה שראפובה נתקלת?
"כן, אבל היא בחיים לא תגיד שלום לאף אחת. הקהל בטירוף עליה, אבל בחדר ההלבשה או בחדר האוכל היא הולכת ישר ולא מסתכלת על אף אחד. במיאמי ישבתי בחדר האוכל באיזה שולחן והיא ישבה קצת באלכסון אלי. מישהו שאני מכירה, אבא של שחקנית מהנוער, בא לדבר איתי. אחרי זה הוא עבר לשראפובה, אמר משהו ולחץ לה את היד. הסתכלתי עליה והיא אמרה לי,'מה הוא מדבר איתי וחושב שהוא מכיר אותי בכלל'. היא חיה בעולם משלה. גם לינדזי דבנפורט. אומרים שהיא נורא נחמדה, אבל היא לא אומרת שלום".
- שראפובה מיליונרית מפרסום. זה עולם שמושך אותך?
"היא נולדה עם מראה כמו שלה והיה לה מזל, אבל זה בא גם בזכות הכישרון שלה על המגרש. היא זכתה בווימבלדון בגיל 17 והשילוב של יופי וספורט מביא לה כל כך הרבה כסף. לי לא אכפת להיכנס גם לתחום הפרסום, אבל לא עכשיו. יש שלבים לכל דבר בקריירה".
חיי החברה של פאר, כמו שאפשר להבין, תלויים לגמרי במקצוע שלה, וכך גם הרומנטיקה. לפני כשנה וחצי היתה בקשר עם שחקן גרמני מסבב הנוער, אבל מאז לא ידוע על מישהו שתפס את לבה. "אם אני רוצה חבר? כמו שכולם רוצים. אני לא יודעת אם נרתעים לפנות אלי או מה. אין לי סיבה ספציפית. יכול להיות שאני לא יוצאת מספיק, אפשר לשאול את הבנים למה אין לי חבר".
- אולי בגלל הטניס את מפסידה את חיי הנעורים?
"לא נראה לי. מאז שהייתי קטנה ההורים דחפו אותי תמיד ללכת למסיבה, גם אם זה לשעה או חצי שעה, וכן לצאת קצת עם חברות, גם אם יש אימון או משחק יום אחרי. ברור שאני יוצאת טיפה פחות בגלל הטניס וסגנון החיים שלי".
- אבל את חייבת לאבד משהו.
"חברות שלי נסעו עכשיו שלושה ימים לאיה נאפה והפסדתי את זה. הייתי רוצה להיות שם איתן, אבל התרגלתי. זה לא שהיה לי את זה פעם ועכשיו לא ואני סובלת. פשוט התרגלתי לחיים האלה מגיל צעיר. אני לא חושבת שלבנות גילי יש חיים יותר מעניינים משלי. ילד רגיל, מה הוא עושה כל היום כבר? לימודים, טלוויזיה, אינטרנט, קצת יציאות. אפשר להגדיר את זה בכלום. ואני גם נהנית, מרוויחה טיסות לחו"ל, מכירה אנשים חדשים. אז היציאות שלי יותר מצומצמות, אבל אני עושה עם חברות שלי דברים בימי שישי ובאמצע השבוע. עכשיו יש לנו רישיון ומכוניות אז זה יותר קל. אני לא טיפוס של מסיבות, אבל כן בתי קפה, פאבים, סרטים".
- יש ענפים אחרים שאת אוהבת?
"כדורסל לפעמים, מכבי תל אביב בעיקר. בווימבלדון שמחתי כששאראס הגיע ונתן לי שתי נשיקות. הלכתי גם עם ציפי ודדי לראות את מיאמי היט במשחק אן-בי-איי והצטלמתי עם שאקיל אוניל".
בשנה שעברה חתמה פאר על חוזה עם חברת הניהול אוקטגון, אחת משלוש הבכירות בענף ובספורט בכלל, שמנהלת בין היתר את האינטרסים של ספורטאים כמו לייטון יואיט ואנה קורניקובה (טניס), פרנק למפארד ופטריק ויירה (כדורגל) ומייקל פלפס (שחייה). מייקל הרנאנדס, מנהל באוקטגון, הסביר אז את הבחירה בפאר: "היא אחת השחקניות המבטיחות בסבב הנשים. לא סתם בחרנו להשקיע בה, שחר תדבר חזק בשנים הקרובות".
בטניס, לדבר חזק זה גם לעשות הרבה כסף. בחצי השנה הראשונה של 2005 הרוויחה פאר כ-130 אלף דולר, כולל 25,640 ליש "ט בשבוע וחצי בלבד בווימבלדון. ילדה בת 18 עשתה 200 אלף שקל בעשרה ימים. "אני לא חושבת על זה במונחים של שבוע וחצי ובטח שלא מסתכלת על זה ככה", היא אומרת. "לטניסאי יש המון הוצאות ואסור לשכוח את ההשקעה של הרבה מאוד שנים לפני שהגעתי לשלב שבו מרוויחים כסף. אנשים מבחוץ אולי חושבים,'וואו, 200 אלף שקל', אבל אני לא רודפת אחרי הכסף. זה בא כשמגיעים לשלבים גבוהים בטורנירים ואנחנו צוחקים על זה במשפחה,'וואו, עכשיו אני עשירה'. אם הייתי משחקת בשביל הכסף לא הייתי מצליחה. אני משחקת בשביל הכיף. הייתי מעדיפה להתקדם בדירוג מאשר להרוויח את ה-200 אלף שקל ביום או בשבוע בווימבלדון".
- את לא חושבת לפעמים, אם אני מנצחת את המשחק הזה אני קונה לעצמי אוטו?
"לא הגעתי לשלב הזה. רק פעם אחת אמרתי בצחוק למאמן הכושר יובל שאם אקח גראנד סלאם אני אקנה לו מרצדס".
- ומה עם דדי יעקב? עוד עוגה בפריז?
"חנות של סוכריות גומי, הוא מכור להן".
עודד יעקב, המאמן הצמוד של שחר פאר, בטוח שההתקדמות שלה תמשיך להיות עקבית ויציבה. "יש לה יכולת למידה גבוהה מאוד, התמדה ורמה תחרותית שאין להרבה שחקניות בסבב. אומרים לי את זה גם מאמנים של שחקניות אחרות. האישיות שלה מתבטאת בסגנון המשחק. היא לוקחת יותר סיכונים ופתוחה יותר על המגרש".
- מה חסר לה כדי להגיע ממש לטופ העולמי?
"צריך לשפר את כל הנקודות במשחק, כל הזמן, אבל חבטת ההגשה היא היעד המרכזי שלנו השנה. שחר זזה מצוין על המגרש, אבל היא צריכה להתחזק ולהיות יותר אגרסיבית".
מאמן הכושר, יובל חיגר: "זו ילדה שתמיד ידעה מה היא רוצה. מגיל צעיר היא היתה "Tough Cookie", שאלה הרבה מאוד שאלות כדי ללמוד ולדעת לפני שהיתה מבצעת תרגיל מסוים. אם חבטה מסוימת לא היתה הולכת לה היא היתה מתרגזת ומתעצבנת. אבל היא התבגרה ועכשיו יש לה מוטיבציה לתהליך, לא לתוצאה. יש לה ביטחון עצמי ורצון להיות שחקנית צמרת". חיגר גם מציין פן נוסף של פאר, מצרך נדיר אצל ספורטאים ישראלים: "כששחר רואה מעמד והזדמנות אז היא לא נבהלת וטורפת. היא שחקנית יציבה וזה חלק מתהליך ההתבגרות שלה. היא גם פתוחה יותר לאינטרקציה עם אנשים. ביום שני היא ביטלה אימון כדי להיות עם ילדים בקייטנה. פעם זה לא היה קורה וזה רק מראה כמה חיובי השינוי אצלה. היא משייטת כלפי מעלה".
אם פאר אכן תמשיך להתקדם, היא תעבור בקרוב את אנה סמשנובה ותהפוך לטניסאית מספר אחת של ישראל. "אני לא בתחרות עם סמשנובה", מבהירה פאר. "המטרה שלי היא להמשיך להתקדם בדירוג למעני, בלי קשר לאנה, שכבר היתה 15 בעולם. אבל יש לי עוד הרבה מה לשפר במשחק שלי כדי שהכל יהיה מוכן לעוד כמה שנים להגיע לטופ. אני גם מסתכלת הרבה על שחקניות כדי ללמוד".
- מאיזה שחקניות את לוקחת דברים?
"עבודת הרגליים של קלייסטרס מדהימה, גם מדמנטייבה אני מנסה לקחת כמה דברים ומשראפובה בהגשה. משהו בתנועת המרפק שלה".
- אחרי הזכייה באורנג' בול לנוער בזמנו, אמרת שאת יכולה להגיע למקום הראשון בעולם.
"הייתי קטנה אז, אבל אם הגעתי בנוער למקום שלישי אז למה לא בבוגרות?".
- גם מסמנים אותך כתקווה למדליה אולימפית בבייג'ין 2008 או בלונדון 2012.
"אני קודם כל רוצה להיות מדורגת מספיק גבוה כדי להגיע לאולימפיאדה. אני חולמת על מדליה וזה אפשרי, אבל מעדיפה לזכות בגראנד סלאם".
- באיזה?
"הרולאן גארוס, זה הטורניר האהוב עלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
