קול הרעם מהמכתש: רון קופמן יורה לכל עבר

הפרשן והעיתונאי לא עוצר ופוגע בכולם. הכנסת? "ערימה של סמרטוטי רצפה". הזרים בכדורסל? "אם הם לא כאן הם שומרים במקדונלד'ס או אנשי אפסנאות במייסי'ס". לוני הרציקוביץ'? "האיש לקח כסף שלו, כסף טוב, עשרות מיליונים והשמיד אותם". ככה זה נראה, ביום של הפצצה

ניר צדוק, זמן ת''א | 16/12/2005 12:00

מה המשותף לאיציק כגן ושמואל בייגל מהפועל פ"ת, שחר בן-עמי ומוני הראל מהפועל ת"א, ושאול אייזנברג האחד והיחיד? כל האנשים המכובדים האלו פנו לערכאות משפטיות כנגד העיתונאי/סופר/פרשן ה"חריג" (ציטוט שלו), רון קופמן, בטענה שבדרכו הרעשנית הוא פגע בשמם הטוב. הם גם דורשים פיצוי של כמה מאות אלפי שקלים, כל אחד.

קופמן, 47 ("העתיד שלי מאחוריי, מה קרה לך? אני עוד מעט בן 50"), היה תמיד עיתונאי יוצא דופן. החריגות שלו קיבלה עוצמה מחודשת בטריבונה הטלוויזיונית של התוכנית "יציע העיתונות" בערוץ 5 פלוס. שם, יחד עם ניב רסקין ופרשנים מתחלפים אחרים, הוא בועט בכל מה שחם במציאות הספורטיבית בישראל, מההתנהלות של האחים ורשביאק ועד לפנקס הצ'קים של ארקדי גאידמק. אז מה הסיפור של רון קופמן? מהפכן אידאליסט כדון קישוט של סרוואנטס ("אני לא דון קישוט, זו אופרה. תכל'ס, אני עיתונאי וזהו") הנלחם בשחיתות הפושה במסדרונות התאחדויות הספורט בישראל? או שמא מניפולטור צעקני שמנצל את חוק גן הילדים: "שומעים את מי שצועק חזק יותר"?

קוף-מן בסמיטריילר

"שאייל ברקוביץ' ילך לשחק סטנגה בחצר" (רון קופמן, "יציע העיתונות", 12.12.2005)

רון קופמן הוא חלק מהגוורדיה הרמת-גנית, יחד עם אריה מליניאק, אחד משותפיו המתחלפים ב"יציע העיתונות". הוא אב לשתי בנות, גרוש סדרתי (שלוש פעמים נכון לעכשיו), ולמרות משקלו הלא מבוטל נהג בעבר להתנועע לקול סלסולים מזרחיים במספר מועדוני שירה תל-אביביים. הרומן עם הפועל רמת-גן החל עוד משחר ילדותו, כשגדל בגבעתיים, סמוך למכתש המיתולוגי. חברו, הכדורסלן לשעבר יונתן זקס, לא שוכח עד היום את קופמן מפזז על גג הפז'ו החדשה של הוריו לאחר שקבוצת הכדורסל של הפועל רמת-גן גברה על אליצור ת"א והבטיחה את עלייתה לליגה הלאומית בשנת 1974. אז, כנער בן 16 וכתלמיד בינוני, קופמן היה רחוק שנות אור מחלום העיתונות שאותו עתיד היה להגשים בעתיד.

המראה החיצוני של קופמן כבר נלעס על ידי מלתעות התקשורת הישראלית. היו כאלה שכינו אותו בלעג "סמיטריילר", זכר לתקופה שבה עבד בארה"ב כנהג משאית בחברה להובלת גלילי נייר, בסוג של אירוניה על השימוש שלו זוכים

הניירות עליהם כותבים העיתונאים את משנתם. איציק כגן טען שכשקופמן מפזם שיר ערש לילדותיו, הן מפחדות פחד מוות. פיני גרשון פזל בפעם הראשונה לכיוון הדרוויניזם ההיסטורי, הרבה לפני עלילות המוקה, וטען כי מוצא האדם מן ה"קוף-מן". לפעמים נראה שכל התרכובת הלעגנית הזאת מתנהלת כמו עקרון ביולוגי פשוט של הנקה: קופמן מספק את התחמושת, והאחרים נוטלים אותה בהנאה - כל אחד זקוק לשני. הקרחת המבהיקה, הקול הרועם וגודלו של האיש הפכו לחלק נכבד מ"קופמן העיתונאי המאיים", לפעמים הרבה יותר מהמילים הרועמות. בדיוק כמו סופרמן, שבלי התחפושת הוא בסך הכל כריסטופר ריב.

"אני חריג", פותח רון קופמן את התייחסותו למראה החיצוני, ומיד מאשש את הקביעה עם שתיית מיץ תפוזים מהול בשלוש כפיות שמן זית (!). "אני חריג בהופעה שלי, גם בממדים הפיזיים שלי, גם בקול - אני לפעמים רואה את שפת הגוף שלי בתוכניות, האגרופים והתנועות החדות, ואני בעצמי לא מאמין".

זה מפריע לך? אתה חושב שזה תורם לאופי שלך כעיתונאי נשכני?
"אני ילד גדול, אני עושה את זה שנים. זה סוג של אופי, לא יודע אם זה אופי טוב או רע, אבל זה האופי שלי. לא סיגלתי את זה לעצמי, הייתי ככה תמיד. הקול שלי נמוך, ובמרוצת השנים העישון עשה את שלו".

בייגל, כגן, שאול אייזנברג, מוני הראל. הפכת להיות נספח משפטי בתקופה האחרונה.
"אלו לא משפטי הדיבה הראשונים שלי. אני לא נבהל מזה. לכל אדם שנמצא בתפקיד ציבורי, זוטר או בכיר, יש הזכות לחוש נפגע מביקורת או מאופן הביקורת. אבל יש עוד דבר: אחרי שהם תובעים, הם גם צריכים לנצח. מאזן תביעות הדיבה שלי עומד על 0:11 לטובתי", הוא מסיים, ומדרג את עצמו בצמרת הטבלה האלטרנטיבית של מערכת המשפט הספורטיבית.

אתה יודע, גם שאול אייזנברג הוא שועל ניצחונות ותיק בבתי המשפט. העימות ביניכם הוא בעצם קרב צמרת, קרב על שש נקודות.
"בזה אין ספק. היחסים ביני לבין שאול מצוינים. במהלך המשפטים דיברנו ונדבר גם בעתיד. שמע, הוא שורד. האיש, עם אפס אמצעים, מנסה להיות בליגה של הגדולים. הוא צריך לקבל פרס ישראל על הישרדות. האיש צריך להיות המנחה של התוכנית 'הישרדות' שהייתה בטלוויזיה. תשמע, כל הנכלולים, כל התרגילים והספינים. הוא גאון".

גאון, אבל ביום שלישי נרשמה בין השניים עוד תקרית לא קונבנציונלית, כאשר קופמן הגיע למשרדי ההתאחדות לכדורגל, ביקש להיכנס, ואילו אייזנברג, הדובר, סירב להכניסו. לטענת אייזנברג, קופמן דחף אותו במהלך האינסידנט. קופמן הודיע כי "צר לו על התקרית".

אייזנברג, "איש עם אפס אמצעים שמנסה להיות בליגה של הגדולים". צילום: עדי אבישי צילום: עדי אבישי

"הארץ", לא מה שחשבתי

"תמיד תזכור - דעה זה כמו רקטום - לכל אחד יש" (רון קופמן)

הציטוט המובא לעיל הנו עוד זווית ראייה אנטומית וסקסואלית על דברי הגות, וחושף טפח נוסף מאישיותו של האיש: רון קופמן הוא משורר בזעיר אנפין. את מה שבוקובסקי הקריץ ממוחו הקודח על ספסלי ברים אפלוליים, ומה שג'ורג' קוסטנזה עשה ממשבצת הלוזר חסר הסיכוי ב"סיינפלד", קופמן עושה על הספסלים הקדמיים של תקשורת הספורט, חמוש במיקרופון ובשלמה שרף. אחת המרגליות המוכרות שהפיק פיו הייתה, כמובן, "מוציא שם רע לחלטורה" האלמותי. קופמן חושף את מקורו של הציטוט, ואיך לא, אריק הניג, האיש והדייוויד סטרן, מככב בסיפור. "מוציא שם רע לחלטורה זה לא משפט שלי. המשפט הזה נולד בלונדון, בטורניר מקדונלד'ס של מכבי ב-1996/1995. נסעתי לראות את טום צ'יימברס, והיינו כמה חברים. אריק הניג היה שם ולקח אותנו למסעדה הולנדית של פנקייקים, שתבין על מה מדובר. בסופו של יום, ארבעה מחמשת החבר'ה האלה נפלו למשכב. אני רציני, היו קרובים למוות. אני למחרת נסעתי עם הניג לאמסטרדם. אנשים שהיו באותן שעות במצב, מה שנקרא בעדינות, על ערש דוויי, אמרו לי: 'אל תלך אתו לשום מקום. הוא מוציא שם רע לחלטורה'. תשמע, ממה אריק הניג מתפרנס אתה יודע? זו חידת המילניום. אבל בסך הכל הוא בחור נחמד".

גם אם פליטות הפה, או לחלופין, קביעת סדר יום חדש על ידי ביטויים אלמותיים, אינן עניין הגורר תמיד זימון מעורך דין והתנצחויות מעל גבי דפי התביעה, הפה של קופמן סיבך אותו לא פעם בסיטואציות מביכות. במהלך אחד השידורים האחרונים של התוכנית, בזמן שהכתוביות רצות והפיות לא נסתמים, בישר קופמן לאומה על חתונתו הקרובה של ניב רסקין. בזמן שהאחרון ביקש ממנו להפסיק, קופמן המשיך בשלו.

"מה הבעיה עם זה? אז אמרתי", הוא מיתמם, "ניב לא נפגע. אנחנו ביחסים מצוינים, אף שהוא פיטר אותי ביומו הראשון בתפקיד בגלי צה''ל. אנחנו ביחסים מצוינים. הוא לא כועס", מרגיע קופמן את המעריצים שחוששים לשלום בית.

מלבד הסטוצים במסדרונות בתי המשפט, רון קופמן סוחב על גבו את נישולו מעיתון "הארץ", שם עבד במשך 24 שנים. עם מינויו של איתן מרקוביץ' לתפקיד עורך מדור הספורט, הוא הראה לקופמן את הדלת החוצה. קופמן לא פגוע ממרקוביץ', אלא מהצמרת ברחוב שוקן, שאותה ראה כמשפחה שלו. בסופו של דבר, הוא טוען, לא עמדו אותם אנשים על רגליהם האחוריות כדי לשמור עליו במערכת.

"מי שנפגעתי ממנו זה עמוס שוקן", הוא מתחיל לתמלל את האכזבה, "אני בעיתון 'הארץ', און אנד אוף, 24 שנה, כולל שהות בחו''ל. בקדנציה הנוכחית הייתי כמעט 15 שנה. המחויבות שלי לעיתון 'הארץ' חרגה מכל תחום של עיתונות ויחסי עובד-מעביד. עיתון 'הארץ' היה הבית שלי. נתתי לו את החיים שלי. לא רק בספורט. כשהיה צריך שמישהו יעלה לקרית-שמונה, נתתי את התחת והייתי שם שבועיים. אין תחום שלא הייתי מעורב בו בעיתון. הפגיעה היא פגיעה. זו לא החלטה של איתן מרקוביץ' נטו, עם כל הכבוד לאיתן, זו החלטה של מעסיק. אני ציפיתי מעמוס שוקן ומדייוויד לנדאו, העורך, שיבואו ויגידו לאיתן: 'הוא לא מתאים לך, אבל לנו הוא מתאים'. אני רק אומר דבר אחד, הציפיות שלי היו מדייוויד לנדאו ומעמוס שוקן, והם אכזבו".

יש לך שם מקום?
"מבחינתי יש מקום לזווית שלי. הם חושבים שלא, אני חושב שכן. שמע, בסך הכל זה מדור לא רע. מדור טוב. אני קורא כל בוקר 'הארץ'".

רון קופמן, "מי שנפגעתי ממנו זה עמוס שוקן". צילום: נעם וינד עדי אבישי

לא ה"פרשן שלצדי"

"האיגוד הזה הוא מקבץ של 'כלום ושום דבר'. הרמה הנמוכה ביותר של מינהל ציבורי ומינהל ספורטיבי" (רון קופמן, "יציע העיתונות", 12.12.2005)

ההתייחסות הביקורתית של קופמן הפכה לכרטיס הביקור העיקרי שלו בדרך לשנגרילה של עיתונות הספורט הישראלית: ערוץ הספורט. הציטוט המובא למעלה הוא רק בחירה מקרית מתוך תוכנית אקראית, אותה פותח קופמן במונולוג על הדברים שעצבנו אותו בשבוע החולף, ומסתבר שהאיש מתעצבן בתדירות של עובד מיוזע בשוק דחוס, ביום חמסין שופע אחוזי לחות.

מה אתה חושב על הפרשנים בארץ? לא חנפנים מדי?
"כל פרשן באשר הוא פרשן, אני נותן לו את האשראי שהוא יודע על מה הוא מדבר. אני לא פרשן. אני אומנם עושה פרשנות כדוריד וכדורסל, אבל אני לא פרשן, אני עיתונאי. אף שיש לי תעודות, ואני מוסמך לאימון ולמדתי יותר מכולם, מינהל ספורטיבי, בארץ בחו''ל, חבל על הזמן. אני מביא את הזווית העיתונאית. מצד שני, יש בעיה, לדוגמה רן בן-שמעון. אני אומר: אתה מאמן פעיל? אסור לך להיות פרשן. אתה קולגה? אתה לא יכול לבקר מאמן. אם אני אצא מהמילייה העיתונאי, אז אני אכתוב על עיתונאים. אבל שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש. מי ששוגה הם המעסיקים. הם נותנים לו כסף, פריים-טיים של הכדורגל, מה הוא יגיד? שהוא לא רוצה?".

יצרת לעצמך תדמית של אחד שלא רואה בעיניים. רק השבוע נכנסת חזק באיגוד הכדורסל.
"אני מחויב לעמוד בדעה משלי. כשדיברתי על איגוד הכדורסל היו לי המסמכים ביד וחוות דעת משפטית. אני בסך הכל מתפקד על תקן מיתרי קול, לזרוק את זה החוצה. עיתונאי זה צינור שמעביר מידע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. אבל שמע, אנחנו כולה עיתונאים, אף אחד מאתנו הוא לא דייוויד לטרמן".

בכלל, הכדורסל סובל לא מעט ממך.
"אין דבר כזה כדורסל בארץ. מה זה ארבעה זרים? אתה לוקח ארבעה זרים ועוד ישראלי שיודע להוציא אאוטים ויש לך 75 נקודות. אפילו הנגרים של הפועל ת"א. מה זה הזרים האלה? רוב הזרים האלה, אם הם לא כאן הם שומרים במקדולנד'ס או אנשי אפסנאות במייסי'ס. ליגת המכללות בארה"ב פולטת כל שנה בין 1,400 ל-1,600 שחקנים. מגיעים לכאן זרים ברמה אפס. בניו-יורק יש מגרש באווניו אוף אמריקה ומשחקים שם 3 על 3. חלק מהזרים כאן לא מתקבלים שם".

ירמי אולמרט, יו"ר איגוד הכדורסל. "אין דבר כזה כדורסל בארץ". צילום: עדי אבישי צילום: עדי אבישי

יוניון אוף דה סנייקס

"שיא הכסילות באיגוד הכדורסל לדורותיו. ספק אם צריך בכלל איגוד כזה" (רון קופמן, "יציע העיתונות", 12.12.2005)

המובאה הבאה מחברת אותנו לקשר המיתי בין קופמן לראשי האיגודים בישראל, ולמעטים האחראים על רבים. היחס בין קופמן לנושאי התפקידים נע על הגבול הדק שבין סלידה לתיעוב. סיאוב, שחיתות מינהלית ושאר חריצות לשון נזרקות חזור והלוך בין לגימה אחת מכוס הקפה למשנתה. כסף, כסף, כסף - זה המוטו. לצד הניהול הישן, המרכזי והפטרוני שלא עושה כלום עם הכסף, קופמן משחר לפתחם של האוליגרכים הישראלים כדי שיצילו את הספורט מהתרסקות. פילנתרופיה זה שם המשחק. אם הקשר הישיר בין פוליטיקה לספורט עדיין מפעפע בישראל של מרכז מכבי והפועל, אז למה לא לחשוב בגדול?

נניח שרומן אברמוביץ' יבוא להפועל. מה אתה חושב עליו?
"מה אני חושב עליו? מקנא בו. מה הכוונה מה אני חושב? העובדות הן שסמי סגול לא ישים כסף יותר בהפועל ת"א. סמי סגול נכנס לקטע של הפועל ת"א בגלל החברות והאהבה שלו למושיק תאומים. אין לו מושג בכדורגל, זה לא מעניין אותו. חייבים משקיע זר כדי לשרוד בתנאים העכשוויים. מבחינתי משקיע זר יכול להיות רומן אברמוביץ' או הסולטן של כוויית. אם הכסף הוא חוקי, לא מעניין אותי מאיפה הוא בא: אברמוביץ', לבייב, הסולטן של כוויית. אם גלייזר האמריקאי יכול לקנות את היונייטד ואברמוביץ' הרוסי את צ'לסי - אז אין בעיה".

מה עם גאידמק?
"לא מעניין אותי מה הוא, מעניין אותי מה הוא שם. כיוון שהמדינה לא מסוגלת לשים כסף על ספורט, מרמת הרוגטקה ועד לכדורגל, צריך 15 אנשים כמוהו, לא רק אחד"

האם יש סכנה באיש?
"אומרים שיש סכנה באיש. איזו סכנה יש? מה ההבדל בין גאידמק לגילה גמליאל ופנינה רוזנבלום בכנסת? אתה רואה בכנסת ערמה של סמרטוטי רצפה, מה ההבדל בינם לבין מיליארדר? פנינה, שמגיעה מעסקי הקוסמטיקה, מה היא מבינה? הכנסת היא הדבר הכי משוקץ שקיים. בית הנבחרים שלנו הוא בושה. אני בז להם".

רומן אברמוביץ', "אם הכסף חוקי, לא מעניין אותי מאיפה הוא בא". צילום: אי-פי צילום: AP

המדינה לא מספקת תנאים בסיסיים

אליבא דקופמן, כדי לפתור את חידת לוני הרציקוביץ' צריך להיעזר ב"קפיטל" של מרקס. קופמן משוכנע שגם לוני, בין פתירת משבר מזדמן עם אייל ברקוביץ' להרכנת ראש במלחמות האגו עם הכוכבים, עלעל בספרו של ההוגה הגרמני על קשרי הון ושלטון. "אני מרחם על לוני. האיש לקח כסף שלו, כסף טוב, עשרות מיליונים והשמיד אותם. מצד שני, לפני הכניסה שלו לכדורגל, אף אחד לא ידע מי זה לוני. עכשיו הוא מסתובב בכנסת כמו שאתה מסתובב ברמת-אביב. זה מוסיף לו המון".

אבל לא רק בפוליטיקה עסקינן. מה עם מינהל הספורט בארץ?
"לא יכול להיות מצב שטניה סימנטוב, אלופת עולם עד גיל 20, צריכה לחשוב אם היא נוסעת באוטובוס לוינגייט או קונה חצי מנה פלאפל. זו ג'ודאית שרק הוויטמינים שלה עולים 1,000 שקל בחודש, ולמשפחה שלה אין. הספורט האולימפי חי על גחמות של אנשים כמו יענק'לה שחר, הרציקוביץ'. אנשים לא יודעים, אבל הם תורמים לספורטאים האלה. לוני ויענקל'ה לא עושים את זה לשם פרסום. הם נותנים להם מלגות, שיהיה להם מה לאכול - אוכל, אוכל, אוכל - אנשים בכלל לא יודעים. צריך אנשים כמו ארקדי שיזרקו פה 100 אלף, שם 50 אלף. צריך להבין שלהכשיר ספורטאי, ומדובר בעבודה של שש שנים עד המדליה האולימפית - עולה מיליון דולר. מיליארדים של שקלים מסתובבים, אבל זה רק בין העסקנים".

מי אשם בכך?
"המדינה לא מספקת את התנאים הבסיסיים. לספורטאים מגיע אחוז אחד מהכסף. לא חסר כסף. בין מינהל הספורט, הוועד האולימפי, משרד החינוך, מועצת ההימורים ומפעל הפיס מסתובבים מיליארדים. כמה מזה בסוף מגיע לספורטאי? מועצת ההימורים נותנת כל שנה כמעט 300 מיליון שקל לספורט, ובסוף לטניה אין כסף לפלאפל. מפעל הפיס בונה מתקנים מטומטמים, אולמות קוביה לכדורסל, מתקנים של הפיפטיז. למה לא בונים אולמות רב תכליתיים, שיתאימו גם לכדוריד? הכל מראה על טמטום, סיאוב, מושחתות ניהולית וחוסר ידע. לא יכול להיות מצב כזה. יש מיליארדים, רק מי מנתב אותם? לצורך זה צריך אנשים מקצועיים. עכשיו קיבלו תרומה מסינדי פרנק בסך שלושה מיליון דולר, והם שומרים על הכסף. הם עובדים כמו הפולנים הזקנים, בשיטה הגטואית: 'אולי שנה הבאה הוא כבר יהיה זקן, אז הוא לא יהיה שווה השקעה ואז נחסוך את הכסף'. תראה את טוטו תמוז, הילד הניגרי מפתח-תקוה. מה הבעיה לתת לו אזרחות? הרי נבחרת כוויית קנו את כל נבחרת בולגריה במשקולות, ואני מדבר אתך על שמונה משקולנים, במיליון דולר לגולגולת. מה, לכוויית יש פחות גאווה מאתנו? למה, לא קנינו את וייבסייצ'יק בעשרת אלפים דולר בעשרה תשלומים? זה מה שאמר ורשביאק. וייבסייצ'יק בכלל גוי. למה אותו אזרחו? למה את תמוז לא? למה לקח כל כך הרבה זמן עם ניקי פאלי?".

בשימת הדגש על ענפי הספורט השוליים בישראל, מזכיר קופמן את התנהלותה של אימא אווזה המגינה על גוזלה הכעור. הגוזל, קצוץ כנפיים, משוח בזפת חוסר העניין, מתקשה להתעופף ולזכות בתשומת הלב של שאר הלהקה. הגוזל החביב, זה שאוהב טקוואנדו, משייט במימי הירקון ונוחת על מזרן הג'ודו זוכה להגנתו הבלעדית של קופמן ומשמש על תקן הבייבי המתוקשר. "העין הציבורית רואה מה שנותנים לה לראות", הוא מתרץ את מסלול ההגנה. "כשאתה מסתכל על הישגים, אליפויות אירופה וכאלה דברים, מדינת ישראל יכולה להביא הישגים רק בענפים היחידניים. אין לך סיכוי להגיע למונדיאל בשנים הקרובות, הכדורסל לא יגיע לאולימפיאדה, והכדוריד הוא הענף היחיד שיגיע לטורניר גדול. בכדורעף אתה אפילו לא מקום 150 בעולם".

טניה סימנטוב, "רק הוויטמינים שלה עולים אלף שקל בחודש, ולמשפחה שלה אין" .

עיתונאי, סה טו

בכל חוג ללימוד היסטוריה מוקדש פרק לאסכולת ה"מה אילו?", שנועדה לבחון, בעזרת ניחושים מושכלים, כיצד היה מנותב מסלול ההיסטוריה אם אירועים מסוימים היו נמנעים, או מתנהלים בצורה שונה. אם להשאיל לרגע אחד את הפולמוס הפילוסופי לעולם הספורט הישראלי דל המבע, מתבקשת השאלה, מה היה קורה אילו היינו מנחיתים את רון קופמן אל תוך כס מקבלי ההחלטות? מי היה רץ לתפוס מחסה? כמו ששרו הרולינג סטונס, "Gimme a Shelter". "את האמת, אני לא יודע", הוא נבהל מעט ממשא האחריות ומתקשה לפקס את הציפורן החורטת על לוח הנקמה. "מה שבטוח שהייתי בועט החוצה את כל העסקנים - אין לי טופ פייב, כי יש יותר מדי, אבל הייתי מעיף החוצה את כל העסקנים".

אגב, מי כן מנהל ראוי בעיניך?
"גילי לוסטיג. עושה עבודה מקצועית נהדרת".

גילי, צא לחגוג. השיחה מסתיימת, הקפה הפוך, המיץ נגמר, השמן צף על פני המים, ואנחנו נפרדים בחיוך.

קופמן, כדבריו, הוא "עיתונאי, סה טו". בעולם התקשורת הישראלי אי אפשר להיות עיתונאי וזה הכל. כמו שמוכיח קופמן, בכפיפה אחת הוא מתרוצץ בבתי המשפט, מחייה את השפה העברית, ויורה בלי הבחנה, כמו רובוטריק למהדרין. "לך תפחיד ילדים קטנים", אמר לו אחד מעורכי תוכנית הטלוויזיה, נוכח חששותיו לעלות לשידור לאור חוסר ניסיונו בתחום.

די באירוע הזה כדי להאיר את קופמן באור ברור הרבה יותר: העיתונות הישראלית היא כבר מזמן לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך הדמויות הנשכניות והמתלהמות בתוכה מגשימות את החזון הישן, שבו לא דופקים חשבון. התביעות ההדדיות והאקשן מסביב למעלליו של קופמן מספרים את סיפורו של הספורט הישראלי, הדל באמצעים ובכישורים, אך משווק במשכורות עתק, במהדורות חדשות נוצצות ובאולפנים מהוקצעים. לפעמים נראים קופמן ושאר העסקנים במלחמת הנצח שלהם כמו קרבות בוץ של הזקנים מהחבובות. אין על מה לריב, אבל הם מצליחים להפוך עולמות, להיעלב, לדרוש את ניקוי גיליונם האישי ואת השבת כבודם. הבוץ נדבק לדש חולצתו של הפרשן, הרפש מיתמר בטבעות פתלתלות מסיגרו של העסקן, ובסופו של יום כולם מיישירים מבט למצלמה, כמו תינוק המבצע דבר תעלול כדי למשוך אליו את תשומת הלב של הסובבים אותו, ושואלים: "נו, נו, ראיתם?". כן, ראינו. עכשיו נותר לנו לקוות שאת הגרת הזיעה בתוך הברנז'ה נחליף ביותר מאמצים לניתובו של הספורט הישראלי לכיוונים חיוביים.

גילי לוסטיג, "עושה עבודה מקצועית נהדרת". צילום: עדי אבישי צילום: עדי אבישי

תגובות

אבי שמעון, יועץ התקשורת של סגנית השר גילה גמליאל, היא וגאידמק למען הדמוקרטיה?
"ההתבטאות אינה ראויה להתייחסות".

שאול אייזנברג, עוד נדבר?
"תביעות מנהלים בבתי המשפט, ובכל מה שקשור לתקשורת, רון קופמן אינו ראוי לתגובה".

עמוס שוקן, מו"ל הארץ, בית לא עוזבים?
"קשה לומר לעורך את המשפט שרון קופמן אמר, אם רוצים שתהיה עבודה בין העורך לעיתונאי. בסך הכל אני מצטער שהקשר שלנו עם רון קופמן הסתיים בצורה הזאת, מפני שהוא עיתונאי מוכשר ובעל יכולת. אבל בסופו של דבר, צריכים להיות גם תנאים לעבודה משותפת בין עורך לכותב במדור. ככל שניסינו לגרום לכך שהם יעבדו יחד, התברר שזה לא הצליח".

צבי ורשביאק, שילמת באשראי או בצ'קים?
"הדמיון שלו פורה מאוד. זו פעם ראשונה שאני שומע את זה".

אריק הניג, די, נמאס. תענה כבר, ממה לעזאזל אתה מתפרנס?
"כהרגלו של קופמן, לאף מילה אין ביסוס במציאות. הדבר היחיד שנכון, ואולי עשיתי טעות כשלקחתי אותם, הוא שהיינו בטורניר מקדונלדס. רק טיפש וכסיל שנמצא איתי, כאורח שלי ב-NBA, ונהנה מהיותי איש בכיר ב-NBA, יכול לשאול ממה אני מתפרנס. ורק איש הזוי שצולם ורואיין על ידי בסרט הידוע 'הגביע הקדוש' יכול להמשיך ולשאול ממה אני מתפרנס. אף שזה קופמן, קשה לי להאמין שהוא אמר את הדברים הללו, או שהוא היה בגילופין באותה עת. כמי שעושה כמה וכמה סרטים, מייעץ לדייויד סטרן, איך הוא יכול לשאול עליי, כשהוא עושה תוכנית אחת בטלווזייה, ממה אני מתפרנס? למרות זאת יש לי חיבה לקופמן, ואינני יכול לשכוח את השנתיים הנפלאות שהעניק לי כפרשן במשחקי ה-NBA (וכמובן, מזאת אתה יכול להבין שאני מרגיש כי יש לי חלק בהצלחתו הגדולה בימים אלה). עצה ידידותית לקופמן: הגיע הזמן שתחליף את הביטוי השחוק "מוציא שם רע לחלטורה" במשהו חדש, ולא אכפת לי שזה יהיה עליי. כמו כן, נותר לי רק לתהות מתי הוא יפסיק לפחד מהאפשרות שאשב לידו בתוכנית 'יציע העיתונות' ".

לא ניתן היה להשיג את תגובתו של גילי לוסטיג.