הסייפת ראשונה בעולם, אביה מחוסר הכרה בבי"ח
צל כבד מעיב על העפלתה של הסייפת נעם מילס למקום הראשון בעולם עד לגיל :20 אביה, השוכב מחוסר הכרה בבית החולים, אפילו לא יודע על הישגיה
לפני תשעה חודשים חלה אביה של נעם, יעקב מילס ,(55) במחלה מיסתורית ונותר ללא הכרה. לפני כל נסיעה לתחרות בחו"ל, לפני היציאה לשדה התעופה, מגיעה נעם למיטת אביה, בתקווה שלאחר שתנחת בארץ, אולי עם מדליה, כהרגלה השנה, הוא יתעורר. "זה מצב קשה, שמוריד במשהו מהשמחה על ההישגים," אומרת מילס.
"בכל דבר שאני עושה, יש את זה איפשהו כל הזמן, אבל צריך להתמודד. אמא שלי חזקה פי כמה ממני. יכול להיות שעוד לא התרגלתי לזה שהחיים שלי השתנו השנה. אני לא מעכלת את שני הדברים, מה שקרה לאבא ושהגעתי למקום הראשון בעולם, אבל לא צריך להיכנס יותר מדי למחשבות ולא ליפול למלכודת של 'להיות מספר ,'1 וגם לא לאבד תקווה עם אבא."
מילס היא לא אחת כזו שמנסה לסחוט דמעות. היא מתמודדת בגבורה עם המצב בעזרת המשפחה הקרובה, האם שרה ושני האחים, מוטי וגלעד, עם מועדונה, הפועל כפ"ס, והיחידה הצבאית, ענף ביקורת אכ"א בשלישות הראשית.
המאמן האישי, אוהד בלוה, מעיד: "בתשעים אחוז מהמקרים זה לא מפריע לאימון. מאז המחלה של אביה, היא נלחמת בשיניים. היא לא מפונקת. אבל, עם כל הכבוד לספורט, זה לא הכל בחיים ולפעמים יש קושי. יום אחד, למשל, כשהגענו לאימון, ראיתי את המצב בעיניים שלה, ואמרתי לה: 'בואי נלך לשתות קפה, את בלי סוכר, אני עם סוכר.' גם זה סוג של אימון."
מילס מסייפת מגיל .11 לענף היא הגיעה במקרה, בעקבות חברה מהוד השרון, שהלכה לחוג אחר הצהריים.
אפרים דביר, המאמן הוותיק, גילה אותה והעביר אותה למועדון המסודר בכפ"ס. לפני שנתיים נפרדו דרכיהם בחילוקי דעות שהגיעו עד בית משפט. בניגוד לענפים אחרים, גם הפרשה הזאת לא עשתה יותר מדי רעש.
"כל קרב הוא אתגר חדש, לא כמו אימון שחייה, למשל, שנראה אותו דבר תמיד. האתגר הוא לא רק פיזי. פעם מישהו הגדיר סיוף כריצת 100 מטר בשילוב עם שחמט. הסיוף מתחיל ברגליים וממשיך עד הראש." על הקפיצה מהמקום ה25- בעולם עד לראשון היא מספרת: "אחרי שנים של עבודת בנייה, כנראה שהגיע הזמן שלי. ידעתי שאני יכולה והסבלנות משתלמת."
אחרי מעלות מחכה לה אליפות העולם לנוער באפריל, ובמקביל היא מתחילה להתחרות בבוגרות כדי לנסות להגיע לאולימפיאדת בייג'ין, עם הפנים ללונדון .2012 לכל זה היא מתכוננת בחליפתה הלבנה באולם הלא ממוזג, מסייפת מול בנים ומנצחת אותם באימון, בלי מילגה, שכן על פי פלאי הקריטריונים של הוועד האולימפי הישראלי, בהם דנים כרגע מחדש, דרוג עולמי לא מקנה מילגה.
גם השתייכותה לסגל 2012 ול'טופ-טים' של פרוקייט הנשים הלאומי, לא מתגמלת אותה, אלא רק דואגת למעטפת הרפואית והמקצועית של היחידה לספורט הישגי. בלוה: "היציבות שלה היא חסרת תקדים, ואני עשיתי מחקר על הצמרת העולמית. רק שייתנו לעבוד. תוכניות יש. רק להגיע לבייג'ין, לא לעשות קופה. בלי שחצנות, נעם עוד לא בשיא שלה."
חוץ מהתוכניות של בלוה להכניס לראשונה סייף דקר ישראלי לאולימפיאדה (עד היום רק נציגי הרומח הגיעו לשם,( לסמלת נעם מילס יש גם תוכניות אחרות, שקשורות גם לטרגדיה האישית. "אני ריאלית ויודעת שאני ארצה לא רק לסייף בחיים," היא אומרת. "אני רוצה ללמוד מדעי המוח, שזו תוכנית המורכבת מלימודי פסיכולוגיה וביולוגיה. מה שקרה לנו חיזק אצלי את זה, אבל חשבתי על כך עוד לפני כן."
נא להמתין לטעינת התגובות
