לא נשכח, לא נסלח
ביום הכיפורים, בזמן שכולם עסוקים במחילות, חברי מערכת nrg נזכרו דווקא באנשים וברגעים שפגעו להם עמוק בלב. ממאיר מליקה ועד איתן טייב. לסלוח? לעולם לא. כתבה ראשונה
ליאור בוגנים לא ישכח איך אוהדי מכבי חיפה נרמסו ורמסו את אמיר רנד, נמרוד סוזין לא יסלח למאיר מליקה על התאקל שגמר לרומן פץ את הקריירה, ארז וייץ עדיין זוכר את חיים ליפקוביץ' שלקח מהפועל פ"ת אליפות, ושרון בורנשטיין מעלה מהאוב את משחק השרוכים. לא נשכח, לא נסלח. כתבה ראשונה.
מג'ון סטארקס ועד זידאן. לא נסלח, כתבה שניה
האמת היא שאני לא ממש זוכר איך נראית באותו יום, 26 במאי 2001. לא מה לבשת או מה צעקת למצלמה, שקלטה אותך ברגע מאושר. אבל אני כן זוכר ילד, שהתפרץ אל מגרש כדורגל במהלך משחק, מניף ידיים לשמיים וחוגג אליפות עם הקבוצה שהוא אוהב, מתעלם לגמרי מערימה של ילדים, בני גילו, משוועים לטיפת אויר, שניות אחרי שההמון פשוט מחץ אותם בדרך לחגיגות.
אני לא בטוח האם הבנת את מה שאתה עושה או שסתם נגררת אחרי עדר של טיפשים שהלכו לאיבוד בגלל שער אליפות, שהובטחה כבר חודשיים קודם לכן. אבל אני יותר ממשוכנע שאחרי ה"הצגה הגדולה" שלך מול המצלמות בקרית אליעזר באותו יום ארור, הפכת לשיחת היום בבית הספר או בשכונה. ממש גיבור ליום אחד. בינינו,
אני מוכן להתערב שאמיר רנד שמח לא פחות ממך, אבל אתה בחרת אחרת. והוא שילם את המחיר. היום אתה כבר נער בוגר. לפחות על הנייר. וכמוך יש בכל מקום. בטדי. באורווה. אפילו עד שירוקי הגעתם. עם אבוקות בתחתונים. סליחה לא תעזור כאן. גם לא הזדמנות שנייה. יודע מה? אפיל לא צום יום הכיפורים. כי לדרך שלכם אין מחילה. אני, לכם, לעולם לא אסלח.
ילד בן 14 שרואה כדורגל עדיין חושב שמדובר במשחק תמים. ילד בן 14 רואה את הספורט דרך המהות הטהורה שלו - הקבוצה שלי נגד כל היתר. ילד בן 14 לא חושב על דם רע, על אינטריגות, על בחישות, על הכדורגל הישראלי כמו שהוא. עד שהוא מתפכח. אני התפכחתי בגיל 14, ולאחראי לכך יש שם. מליקה, מאיר מליקה.
מאיר מליקה הוא זה שחשף אותי לעולמות האפלים של הכדורגל. מאיר מליקה, אותו חלוץ נשכח, הוא זה שקרע את מסכת התמימות מפניו של ילד בן 14. מה זה קרע, אתם יודעים טוב מאוד מה הוא עשה לה, אם אתם יכולים לקרוא שפתיים.
תאקלים הם דבר מותר בכדורגל, אף אחד עוד לא נכנס לכלא על כניסה לרגליים. גם כניסות ברוטאליות הן חלק מהמשחק. אבל על כניסה אכזרית, מכוונת, חסרת רחמים, שבאה לפרק, כמו זו שגמרה את הקריירה של רומן פץ, אין סליחה, אין כפרה, גם כשאתה כבר לא בן 14.
"זיינתי אותו", הוא צעק. בגאווה, שכולם יידעו. כיסח וגם ירש. אבל כאן היתה גם הטעות שלו. בשתי מילים נקרעה גם המסכה מפניו. לא, לא מדובר כאן בעוד תאקל. לעולם לא אשכח את פץ, סמל אצילי לחיפה של אז, מרים את היד לחברים מהאלונקה, נאנק מכאבים. "תהיו חזקים", אמר להם, לפני שחזר לסבול. השורש ז.י.ן לא היה בלכסיקון שלו. בטוח. מילה של ילד בן 14.
צפו במליקה מפרק את רומן פץ
כשאתה בן 11 אתה לא באמת מבין כמה שאירוע קטן יכול להשפיע על החיים שלך. היום אני קצת אחרי גיל 11, אז הדברים ברורים לגמרי ומסתכמים במשפט אחד: השופט חיים ליפקוביץ' תקע לי סכין בלב ועל זה אני לא סולח לו, אפילו ביום כיפור.
עונת 1990/91 היתה אמורה להיות עונת ההכתרה של הפועל פ"ת כקבוצה הטובה בישראל. אברם גרנט אימן אז את הכחולים, שרצו לאליפות עם מכבי חיפה. 4 מחזורים לסיום, 4 נקודות הפרש לטובת הירוקים ומשחק העונה הגיע לאורווה. אבא לא לקח אותי למשחק, אז התייצבתי מול הרדיו במטבח והדקות הגורליות בחיי כאוהד כדורגל בקעו מתוך שירים ושערים.
יוסי שושני הכניע את צ'אנוב ומהרדיו נשמע האות הנפלא ביותר בעולם. השמחה שלי היתה קצרה. חיים ליפקוביץ' ראה נבדל. שושני לא התייאש וירה עוד כדור לשער החיפאי. גם הפעם לא היססתי וזינקתי לאוויר. לצערי, ההתרגשות שלי לא פתרה את בעיית קוצר הראייה של ליפקוביץ', שהרים בלי בושה את היד ופסל גם את השער השני. 0:0 בסיום, נקודה הפרש בסוף העונה. החגיגות בפ"ת מבוטלות עד להודעה חדשה.
בשנת 91' עדיין לא היו 15 מצלמות במגרש, אבל גם השתיים שנכחו באורווה הוכיחו בבירור – נבדל לא היה, רק שני שערים נהדרים שנמחקו מדפי הסטטיסטיקה בשתי החלטות שערוריתיות. לא רוצה לדבר על קונספירציה וחלילה לא על גירסה מוקדמת של "שופטים באדום", אבל זה היה שוד לאור היום. ליפקוביץ' שדד לי את הלב. מאז, הפועל פ"ת זה כדור שלג שהתגלגל בינתיים עד לליגה הלאומית, ואלוהים יודע איפה ייעצר.
הביזיון, כצפוי, עשה רעש לאורך יממה בלבד. חיים ליפקוביץ' לא איבד את מקום עבודתו, גם הקוון שלו לא. אני לעומת זאת, איבדתי את הסיכוי האחרון שלי לטעום טעמה של אליפות. עברו 16 שנה ואף אחד לא זוכר את הסגן של בר כוכבא. אני זוכר, וייקח לי יותר מ-16 ימי כיפור כדי לסלוח לחיים ליפקוביץ'.
10 שנים פלוס ארבעה חודשים וחצי עברו מאז אותו יום ארור ב-2.5.1997, אבל את 'משחק השרוכים' והפועל בית שאן, אני כאוהד של הפועל ת"א, לא אשכח לעולם. אף אחד מהאדומים לא משלה את עצמו שהיתה שם מכירה.
איתן טייב וחבר מרעיו לא קיבלו טבין וטקילין בתמורה להענקת האליפות לבית"ר ירושלים. היה שם משהו הרבה יותר גרוע, כי דווקא הקבוצה מסרט המלחמה הנהדר, דרדרה את ערך הספורטיביות לתהומות בלתי נתפסים: היא פשוט נתנה למשה דדש את המשחק ואת התואר. נתנה, פשוטו כמשמעו, בעטיפת מתנה עם תלושים לחג. ודווקא יום אחד בלבד לאחר חג הפועלים ב-1 למאי. מכה כפולה ליושבי בלומפילד.
שנה לאחר מכן, הפועל ת"א זכתה בגביע לאחר שניצחה בגמר את בית"ר ירושלים, והפועל בית שאן הדרדרה לליגה השנייה. יש אנשים שאמרו שבכך נסגר המעגל, והאדומים נקמו בצורה מושלמת, אבל הם פשוט לא הבינו את התמונה הכוללת. מטראומה כמו שעברתי באותו ערב, לא מחלימים בעונה אחת וגם לא בשתיים. לצדק הפואטי, מבחינתי, לקח 9 שנים להגיע, בשנת 2006. בית שאן נפלה עד לליגה ב', ובאוגוסט אותה שנה התפרקה לחלוטין.
זה לא שאני כן סולח או לא לקושרי השרוכים. פשוט כבר לא נותר יותר למי לסלוח. באיתן טייב דבק אות קין שאותו הוא לא יצליח למחוק, והאם מישהו יודע איפה בכלל נמצאים כיום אבי דנן, ג'אמיל חאדר או סרגיי צ'ולקוביץ'?
צפו במשחק השרוכים בקרית אליעזר
נא להמתין לטעינת התגובות
