לא נשכח, לא נסלח
ביום הכיפורים, בזמן שכולם עסוקים במחילות, חברי מערכת nrg נזכרו דווקא באנשים וברגעים שפגעו להם עמוק בלב. מג'ון סטארקס ועד הראסיה של זיזו. לסלוח? לעולם לא. כתבה שניה
גיא סבר לא ישכח איך ג'ון סטארקס בעט בדלי בסדרת הגמר מול יוסטון, דייויד רפפורט לא יסלח לזינאדין זידאן על הראסיה למטראצי, ונעה בגון לא תמחל לויקטור ואלדס שהרס לה את יום ההולדת. לא נשכח, לא נסלח. כתבה שניה.
ממליקה ועד ליפקוביץ'. לא נסלח, כתבה ראשונה
"... מה לעשות ואני אוהב את שיריו, לבי נשרף למילותיו ולא סולח. הכניסני תחת כנפך – בן שרמוטה!" איתן גלס, מתוך "אני סימון נחמיאס"
נתחיל בוידוי – ג'וני סטארקס הוא אחד משחקני הכדורסל האהובים עלי בכל הזמנים, אם לא האהוב שבהם. הדאנק המפורסם על הראש של ג'ורדן, פיפן והוראס גרנט, שלשות ה"לייזי גורדון", הלב הענק שלו – כל אלה ועוד הפכו אותו לאייקון עצום בשביל אוהדי ניקס, אבל לג'וני היו גם את רגעי השפל שלו...
להיות אוהד ניקס זה סוג של מניה דיפרסיה בהזמנה אישית, ככל הנראה מדובר ב-DNA של הקבוצה והאוהדים כאחד. אחד מהשיאים במערכת היחסים שלי (בסגנון "קשור אותי, אהוב אותי") עם הניקס, היה משחק מספר 7 בסדרת הגמר של 1994. הניקס הגיעו למעמד המלחמה על הטבעות נגד יוסטון של אולג'ואן. הרבה סיכויים לא נתנו לבחורים בכחול ובכתום, אבל פאט יואינג וג'וני סטארקס הובילו את הניקס ליתרון של 3-2 בסדרה בדרך לשני משחקים גורליים ביוסטון.
ואז הגיע זמנו של ג'וני סטארקס לבעוט בדלי. במשחק 6
אבל הניקס, כמו הניקס, סיימו את המשחק החשוב ביותר שלהם בהפסד 90-84 וג'וני סטארקס סיים את המשחק עם אחוזי קליעה שהזכירו את ימי צ'יימברס ביד אליהו (2-18 למדקדקים שביניכם). פאט ריילי (שכל אוהד ניקס שמכבד את עצמו ידע לשנוא גם בזמן שהוא עמד על הקווים בגארדן) אמר שהעדפת ג'וני סטארקס על רונלאדו בלקמן בשני המשחקים האחרונים בסדרה היא "הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלו".
אז איך אפשר לסלוח לג'וני סטארקס? איך אפשר שלא לסלוח לג'וני סטארקס? איך אפשר לסלוח לג'וני סטארקס? או אולי, איך אני יכול לסלוח לעצמי על אותה בחירה אומללה? איך אני יכול לסלוח לעצמי על הבחירה שלי להיות אוהד ניקס?
צפו באולג'וואן חוסם את סטארקס במשחק השביעי
פאט יואינג – התקווה הגדולה שלנו, הביג מן שתמיד רצינו. האכזבה הגדולה שלנו.
רג'י מילר – אני מאמין שגם בגיל שישים אם תעלה אותו ל- 15 שניות אחרונות בגארדן, הוא ימצא דרך לחרב לנו את הקבוצה. לא שוכח ולא סולח.
צ'ארלס סמית – תצוגת התכלית השלילית עם שלוש החטאות מתח לסל וזריקה רביעית שנחסמה מול שיקגו בגמר המזרח של 93.
הכותרת של 'מעריב ספורט' ב-6 ביולי אשתקד לא השתמעה לשתי פנים. "זיזו הצידה", באותיות קידוש לבנה. בניגוד לדעת כל המקטרגים, הפרשנים וליצני החצר, הצעיד זינאדין זידאן במו רגליו את הנבחרת המקרטעת של דומנק לגמר המונדיאל.
בגיל 34, עם רקורד מפואר מאחוריו בקאן, בורדו, יובנטוס וריאל מדריד, ועם זכייה במונדיאל וביורו עם נבחרת צרפת, היתה עכשיו לקפטן הטריקולור הזדמנות לפרוש מהמשחק כווינר פעם נוספת ואחרונה. כסמל. כסופרלטיב בלתי נגמר המהלך על שתיים.
למרקו מטראצי, עם זאת, אולי השחקן המלוכלך ביותר שדרך על כר דשא, היתה תכנית אחרת. המחמאות שהרעיף הבלם האיטלקי על אחותו של הקפטן במשחק הגמר והאירועים שעקבו לכך, כבר היסטוריה.
ייתכן שבליבו, זידאן ידע שהוא עשה את טעות חייו. שנגרר לפרובוקציה זולה של פושטק שכונתי מפרברי לצ'ה. עם זאת, ייתכן שקבלת הפנים האוהדת שזכה לה בחזרתו לפריז, שכנעה אותו שצדק כשלא נשאר חייב ונגח בחזהו של האיטלקי.
לא רציתי להאמין שכך מסתיימת לה הקריירה המפוארת הזאת. המבט על פניו למראה הכרטיס האדום. המבט הזה, שחציו לא רוצה להאמין וחציו מאמין בלית ברירה. המבט הזה על פניו שהבין שכך הוא מסיים עבור כולנו עידן, אמר הכל.
גם הוא ידע, שסמכנו עליו שהמבט הזה יהיה חיוך מאוזן לאוזן על הפודיום בברלין. הוא הצליח לשכנע אותנו שזה אפשרי. שאפשר להאמין. שהוא ייקח אותנו לשם. אבל אנחנו, נשארנו רק עם המבט.
צפו בזידאן מסיים את הקריירה בנגיחה
ריאל היתה בפיגור מול סראגוסה, אנחנו בבית ביתרון על אספניול. בדרבי הגדול של השנה, אמור היה להתרחש יום ההולדת המושלם. ממש עוד מעט אחגוג אליפות עם הקבוצה שלי, ממש פה בעיר שלה, העיר שהיא קצת שלי. אני זוכרת את הכאב באצבעות למחרת. הבנתי עד כמה אחזתי אותן חזק במהלך המשחק שממנו כל שאני זוכרת הוא את הכדור מתגלגל (לאיטו?) אל תוך השער של ואלדס, ועוד בדקה ה-90. עולמי חרב עלי.
בת שלושים ויום. שעתיים לפני כן, נכנסתי לראשונה אל הקאמפ-נואו. פעם ראשונה באצטדיון כדורגל אמיתי, הוא רגע שאתה מודע אליו, יודע שעכשיו ממש הוא קורה ולא רק בסיפורים של אחר כך. (כשתספר אותם, הגוף עוד ימשיך לטפטף אדרנלין). היה ברור שזה עומד להיות ערב גדול, אפשר היה להריח את הדרבי עוד מהבוקר, אצלי בראש או לא.
צמרת הטבלה נראתה כמו קופסת סרדינים ומשחק אחד, לפני המחזור האחרון, הכול היה עוד אפשרי. כן, ויקטור ואלדס, הכל היה פתוח ובגללך הכל נסגר. לא אסלח לך על אותה שניה ארורה. משהו התפספס לך בשניה הכי קריטית של העונה, ולא כדאי לך שניזכר בכל הצרות שהפלת עלינו במהלכה.
ויקטור ואלדס, גם אם תצום שבוע, לא תצליח להחזיר לי את היומולדת המושלם שיכול היה להיות לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
