ת"א עולה באש
והאמת? לניר שועלי זה לא מזיז בכלל. נמאס מהקינה, הנהי והבכי על קבוצות הכדורגל של העיר האטומה הזאת. שיירדו ליגה, שייעלמו, שייחנקו בעשן ובזבל של עצמם, שימותו - ספורטיבית כמובן
ואנחנו אומרים, שייפלו לתהום. מדובר באותה תקשורת ששכחה תוך שבוע את סיפור צלילת המועדון ההיסטורי החשוב של הפועל חיפה, עם צלילתו של ג'ובאני רוסו ליד ישראל כהן ברחבה, כשיוסי בניון לוחש לגיורא אנטמן באוזן מול מצלמת הטלויזיה, ועד היום אף אחד לא נדרש לשאלה מה ידע יוסי; אותה תקשורת שהתכחשה לסיפור הפשטתה של אימפריית הפועל פ"ת האגדית מכל נכסיה; האדישות לקריסה של הפועל ב"ש, התופעה המרעננת של שנות השבעים. הנפילה של הקבוצה הטובה אי־פעם, מכבי נתניה של מכנס ושפיגלר; וגם אז, בימים ההם, זה היה נס אם שחקן מהקבוצות האלה היה מתברג בנבחרת ישראל התל־אביבית.
וזו לא רק התקשורת. זו העיר ת"א עצמה. העיר המצחינה מעשן וזבל, שמתיימרת
להיות ניו־יורק של המזרח התיכון. פריז, רק עם כיכר אתרים, מזרקה משונה בדיזנגוף, ירקון ירקרק והרבה זיעה. עיר של הפגנות אופנתיות ומהפכנים בכאילו, יושבי בתי־קפה בשינקין, גם בזמן ששליש מדינה עלה באש בקיץ שעבר, ותושביו התגוררו במקלטים, גם כשהדרום עולה באש כיום וילדי הנגב המערבי מרטיבים בלילה, גם כששלושה שבויים לא זוכים אפילו לביקור של הצלב האדום.
העיר האדישה הזאת, שכמובן היתה על הרגליים כשהסקאדים טיילו בה, לא צריכה לצהול בבלומפילד, והקבוצות שלה לא מעניינות אותנו, כמו שאנחנו לא מעניינים אותה. שימותו. ספורטיבית, כמובן.
מאסנו גם באוהדים שלהם. במציתי פחי הזבל של קרית־שלום, במלחיני הזוועות משער ,5 מחללי הקברים מאוסישקין ורודפי ההצלחות של יד אליהו ביום חמישי. ולא בא לנו לקרוא להיכל בשם המסחרי הסלולרי שלו.
קצנו גם בבכיינות על הימים היפים ההם, על גדות הירקון, במגרש מכבי הישן ואיצטדיון המכביה. בסך הכל, ניהול מחורבן בטעם של חומוס מצפון העיר ושווארמה ליד ערימת זבל בדרום העיר, עם סאונד של יריות ביפו, על רקע ענן עשן מרידינג.
נא להמתין לטעינת התגובות
