נקודת השבר
16 שנים בדיוק חלפו מאז שמג'יק ג'ונסון שבר לכולנו את הלב. דניאל שחק נזכר בגיבור נעוריו ששינה את עולם הספורט, ומתגעגע לאותם רגעים של קסם וחיוך שלא ישובו עוד. הכינו את הממחטות
אני זוכר כאילו זה קרה אתמול את ההבעה על פניו, את עשרות המומחים שמיהרו להסביר מעל דפי העיתונים ובמהדורות החדשות מה המשמעות, את הבורות של העולם ואת גועל הנפש שעוררה ברבים תגובתו של צ'ארלס בארקלי. "אני לא חולה באיידס, אבל נושא את הנגיף", אמר כוכב הלייקרס, אבל איש לא נרגע.
אירווין "מג'יק" ג'ונסון היה האול-אראונד-פלייר המושלם ביותר שידע עולם הכדורסל. מאותו גמר במדי מישיגן סטייט מול אינדיאנה של לארי בירד, דרך סדרת הגמר במהלכה החליף את קארים עבדול ג'באר כסנטר של הלייקרס וקטף אליפות ואת תואר ה-MVP בשנת הרוקי שלו, השואו-טיים הנפלא של הצהובים-סגולים מהפורום, היריבות
הלייקרס של מג'יק היו הביטוי הכי מובהק לבידור על מגרשי הספורט. הגנה אינטנסיבית, חיבור מושלם בין השחקנים ומשחק ריצה בלתי ניתן לעצירה. חלום מתוק על הפרקט מתובל בכיף צרוף שסחף את הקהל לשיאים של תענוג. אחרי אותה הודעה דרמטית הוא עוד חזר לתת לנו עוד טעימה מהקסם באול-סטאר 1992 ועוד קינוחון עם חבריו לנבחרת החלומות הראשונה והיחידה באולימפיאדת ברצלונה.
מג'יק התחיל לעשות נפשות לחקר מחלת האיידס, הביא למהפכת מודעות גלובלית, השקיע סכומי עתק בטיפול בעצמו ובאחרים ושינה את התפיסה ללא הכר. שופטי אגרוף החלו לעטות כפפות, שחקני נאלצו לפנות את המגרש במקרה של דימום ועולם הספורט לא חזר להיות כשהיה. אין היום שחקני כדורסל בקנה המידה של הדור ההוא. בטוח שאין עוד ספורטאים כמוהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
