"כל בוקר אמרתי 'אולימפיאדה, אולימפיאדה'"
גיא ברנע, רק בן ,20 הפך לתקווה הגדולה של השחייה הישראלית. את השיאים של אורבך הוא שבר, ובינתיים עבר לארה"ב: "אנשים חושבים שמדליה היא הכל, אבל אם אני אעשה גמר אולימפי, זו הגשמת חלום"
סידני 2000 היתה אמורה להיות רגע השיא של השחייה העברית. דור הנסיכים בדיוק סיים את כיבוש היבשת, מדליות באליפויות אירופה הפכו לסידור קבוע, ולא פחות מעשרה אנשים הוקפצו אל הסגל האולימפי. באותו שלב, איש לא עצר להודות בכך שכמעט מחצית הכוח הורכב משחיינים בינוניים ביום טוב, שהגיעו לסגל בעיקר בזכות היכולת של איתן אורבך להעמיס על הגב שתי נבחרות שליחים. החגיגה היתה גדולה, אבל נמשכה פחות משבוע. איתן אורבך עוד הספיק לעשות היסטוריה ולעלות לגמר אולימפי. מיקי חליקה תרם הופעה מכובדת לכשעצמה, אבל רוב המשלחת טבעה בפער העצום שבין הציפיות למציאות. לאתונה 2004 יצאה ישראל עם שתי שחייניות בלבד.
הטוויסט בעלילה הגיע בשנה שעברה. הדור הצעיר תפס פיקוד והחל לחלץ את הענף מהקרקעית. בתפקיד אורבך התייצב גביסט חדש, ברנע. זה לא שהמהפיכה נגמרה שם. חילופי השלטון הביאו איתם לא מעט יורשים פוטנציאליים, כמו שי לבנת (שהגיע קצת קודם,( גל נבו, נמרוד שפירא בר־אור, תום בארי, אהוד סגל ועוד.
חלקם אמורים להצטרף בקרוב לסגל לבייג'ין, אבל ברנע (20) מוביל את ראש החץ. בשנתיים האחרונות הוא התפרץ לטבלאות השיאים הלאומית והתחיל להוסיף את שמו. בהתחלה שיאי נוער במאה מטר חתירה, פרפר וגב. היום הוא כבר שיאן בוגרים, עם שליטה דיקטטורית בגב ופרפר. בדרך הוא מחק גם את השיא של אורבך.
ההשוואות היו מתבקשות. על פניו, זהו עומס די מכביד, אבל ברנע לא נשמע מתלונן. "אני גיא, ואני לא משווה את עצמי לאיתן, אבל לא מפריע לי כשמדברים על זה. בהתחלה, כשקראו לי ה'יורש,' זו היתה מחמאה. כיף לשמוע שמשווים אותך למישהו שכל־כך הצליח, ואורבך הוא דמות בשחייה. באיזשהו שלב אתה כבר אומר לעצמך: 'אוקיי, שימשיכו להשוות. אני עושה מה שאני עושה, רוצה להצליח בדרך שלי, ומקווה להצליח אפילו יותר ממנו."'
שחייה זה ענף מדיד, אבל הקבלות היסטוריות נכנסות לתחומים אפורים של פרשנויות. ברנע, כאמור, כבר שוחה יותר מהר מאורבך רק שבינתיים גם השחייה העולמית ממשיכה להתקדם. תוצאות שלפני עשר שנים הספיקו למדלית זהב, היום לא שוות כניסה לגמר.
"גיא מאוד־מאוד מוכשר, הוא יכול להגיע לרמות של איתן, אבל הוא עדיין צריך להתקדם," מסביר מאמן הנבחרת, ליאוניד קאופמן, שאימן את שניהם. "איתן, בגילו, היה אלוף אירופה לנוער, וסגן אלוף אירופה לבוגרים. גיא, עם התוצאות שלו היום, למרות שהן יותר מהירות משל איתן, יוכל להיכנס לגמר אליפות אירופה. מצד שני, עד עכשיו הוא הפתיע אותנו כל פעם מחדש. בכל תחרות מטרה הוא מוכיח שהוא לוחם, שהוא יודע להתרכז ברגע האמת ולהוציא מעצמו את המקסימום. גם אלה תכונות שמזכירות את איתן."
חלק מהאופטימיות של קאופמן, ובכלל של הסובבים את ברנע, מכוונת לאופי. ליכולת שלו לעבוד, לרצינות ולבגרות שלו. כאן, אם תרצו, מסתיים הדימיון. "גיא הרבה יותר חזק נפשית מאיתן," מבדל קאופמן. "הוא אוהב לשחות יותר מאיתן, יודע ליהנות מתהליך האימון. איתן אהב את ההצלחות, הוא אהב את התהילה, להיות ראשון ולנצח. שחיין צריך לאהוב גם את היומיום, את הרוטינה של החיים בספורט. שחייה זה אימונים רצופים וסיזיפיים. גיא יודע לעבוד ואוהב להתאמן."
ברנע מודה בעובדות, ולא באשמה. "לכל שחיין יש איזושהי שריטה," הוא ממהר לומר להגנתו. "אני מת על זה. מעבר לשחייה עצמה, אני מת על האנשים שאני עובד איתם. על מאמנים שהיו לי, כל החברים בנבחרת, הילדים מעומר, מהפנימיה. זה חבר'ה שכיף לחיות אתם. גם אנשים שיריבים במים, חברים טובים בחוץ. קח את איתי צ'מה ואהוד סגל, שמתחרים ביניהם על כרטיס לאולימפיאדה. זה נורא. אבל מחוץ למים הם חברים טובים."
בסדר, אז אתה אוהב את החברים שלך. אתה אוהב אותם גם בשש בבוקר, כשהשעון מצלצל?
"אני לא קם בשש בבוקר ואומר 'איזה כיף.' לא להיסחף. אני קם ואומר 'איזה באסה,' אבל עוברים את זה. אני שם מוסיקה, ואז מתחיל לחזור על מילה. בחודשים שלפני הקריטוריון הייתי קם כל בוקר ואומר לעצמי 'אולימפיאדה, אולימפיאדה, אולימפיאדה.' חוזר על המילה הזאת כל הזמן, לעצמי, והיא נתנה לי כוח לעבור את השלב הזה של החצי שעה בבוקר, שאתה מתחרט שקמת."
והאימונים עצמם?
"באימונים אני מאוד נהנה. גם אם יש תרגילים קשים, זה לא ששוחים רצח שעה רצוף. יש מטרות מוגדרות, ואפשר לראות את הסוף. באמצע עוצרים, מדברים, צוחקים. המאמן מספר בדיחות. זה באמת נחמד."
ברנע גדל בעומר, ובכיתה י"א גויס לפנימיית המחוננים במכון וינגייט. קאופמן הגדיר אותו כשחיין טוב, אבל לא מישהו שמנהלי הפנימייה היו הורגים בשבילו. הפריצה הגדולה הגיעה בשנה השנייה. עד אז הנער שחה בעיקר פרפר, וחיפש עלייה לגמר אליפות אירופה לנוער כדי להשיג קריטריון לסגלים הצעירים. כשהמשחה המרכזי שלו ל־100 מטר פרפר נגמר בכישלון, נשארה לברנע אליפות שלמה להעביר. ואז, כמו בכל סיפור סינדרלה שמכבד את עצמו, התהפך הגלגל.
"תמיד שחיתי קצת גב, עם טכניקה טובה ותוצאות לא מטורפות," הוא משחזר. היו שחייני גב מצוינים בארץ, ואני לא הייתי אחד מהם. אחרי האכזבה בפרפר, דוגרי, הגב מבחינתי היה שכונה. משחה משני כזה, אחרי שכבר נכשלתי בתחרות. באתי בבוקר למוקדמות, שחיתי הכי משוחרר שיש, ופתאום הסתבר שאני עולה ראשון לחצי הגמר. הייתי בשוק. בארץ חשבו שהיתה טעות באתר האינטרנט של התחרות, שלא יכול להיות שאני ראשון. היה מצחיק."
הגמר, מעבר למלגות, לסגלים ולהכרה הכללית, איפשר לברנע לקבל מעמד של ספורטאי עילוי, לדחות את השירות הצבאי ולצאת לאימונים במכללת ברקלי. חוק בן סהר, שאמור לאפשר לספורטאי עילוי למלא את חובותיהם הלאומיים במדינה בה הם מתאמנים, בכלל עשוי להקל את החיים. "אני מקווה שזה יתפוס גם לגביי. לדעתי, שירות בקהילה היהודית בארה"ב יכול לתרום למדינה הרבה יותר מאשר עובד רס"ר שאחראי על הממטרות."
אחרי שלוש שנים עם קאופמן בווינגייט, הוא הצטרף לאחד המאמנים הנחשבים בארה"ב, מייק בותם. המעבר רק הגביר את קצב ההתקדמות. כמקובל אחרי מפגש עם הספורט האמריקני, גם ברנע ערך היכרות מחודשת עם חדרי כושר והתחזק משמעותית. בין לבין הוא המשיך לשפצר את הטכניקה, ולהתחרות בתדירות גבוהה. קצב שבירת השיאים עלה בהתאם. "אני הרבה יותר מנוסה," הוא מסביר "הסגנון שלי בגב מוזר כזה, אני קופץ במים. שיחקנו הרבה עם הטכניקה, למדתי המון, וגם בראש התחזקתי."
בסוף השנה עזב בותם את ברקלי, אחרי עשר שנים, ועבר לפלורידה. ברנע עבר איתו. הוא הצטרף לפרוייקט "רייס קלאב," מיזם של גארי הול ג'וניור, פעמיים אלוף אולימפי, וחניך של בותם. קבוצה שמקבצת 16 שחיינים מהטופ־20 בעולם.
הול ג'וניור, מהצבעוניים שבשחיינים האמריקנים, שלא לומר מהמעצבנים שבהם, זכור בין היתר בעקבות הפה הגדול ותנועות המתאגרף הלא שגרתיות, עימן עלה להצגת השחיניים לפני אולימפיאדת אטלנטה. הוא הבטיח לנשל את אלכסנדר פופוב מכתרו. פופוב השאיר לו רק גלים. ארבע שנים מאוחר יותר, בסידני, הול הגיע לזהב הראשון שלו.
ברנע דווקא מגונן: "אולי הוא נתפס כשחצן, אבל הוא בחור מקסים, שכל הזמן צוחק. הוא מוזר כזה. לא מעניין אותו כלום חוץ מאולימפיאדה. הוא לא מתאמן שלוש שנים, וחוזר לכושר לקראת השנה האולימפית. גם עכשיו הוא שוחה איתנו."
קאופמן טוען ששחיין מגיע לשיאו בגיל 22־.24 ברנע, מבחינת המאמן הלאומי, צריך להעפיל הפעם לחצי הגמר. אורבך, אם כבר משווים, סיים באולימפיאדה הראשונה שלו במקום ה־22 במשחה האישי. בנוסף, הוא היה חלק מרביעיית השליחים שעלתה לגמר הראשון. "אני לא בא רק להתנסות," הוא מבהיר "אני אתן הכל, אבל אני ריאלי. אולימפיאדה תמיד היתה החלום שלי, אבל במקור התכוונתי להגיע ללונדון .2012 עד לפני שנה לא האמנתי שיש לי סיכוי להגיע כבר לבייג'ין. תמיד היו לי ציפיות, אבל אני מודה, הפתעתי את עצמי. אם אגיע לחצי הגמר, אהיה מבסוט. גמר, ואני בשמיים. זה יהיה מדהים."
בכל מקרה, למרות שזה לא מאוד מקובל בארץ, ברנע מבטיח להשאר איתנו גם אחרי בייג'ין. הוא לא מתכנן פנסיה מוקדמת, לפ־חות לא בחמש השנים הבאות. בינתיים הוא צריך לסיים תואר בברקלי, ובכלל, כאמור, המטרה המקורית היתה לונדון. למה בעולם שחיינים מגיעים לגיל ,30 ובארץ תולים את בגד הים לפני שהקריירה מתחילה? כסף? לא רק. "אני זוכר שיואב גת אמר שאם אין לו סיכוי לזכות במדליה אולימפית, לא שווה לו להמשיך להתחרות. זה ממש לא נכון, לפחות מבחינתי. אנשים חושבים שמדליה היא הכל, אבל אם אני אעשה גמר אולימפי, מבחינתי זה הגשמת חלום."
מעבר לזה, העובדה שאניה גוסטומלסקי ושי לבנת הם בערך הבוגרים היחידים שנשארו בשחייה הישראלית, לא כולל סטודנטים שיצאו לשחות תחת מלגה, בכל זאת מתחברת לכסף. "זה עניין מנטאלי. האמריקנים, למשל, כל הזמן חולמים. אנחנו אנשים ריאלים. ברגע שהספורטאים שלנו רואים שלא משתלם להם להמשיך לשחות, עם כל המשמעות הכלכלית, ההקרבה וההשקעה העצומה, הם עוזבים. אין בכלל ספק שאם היה בשחייה הכסף שיש בכדורגל, או אפילו פחות, הרבה יותר בוגרים היו נשארים. אני לא מתכוון לעזוב, אבל אני מבין את המצב. היום, עם המלגות של הוועד האולימפי, אני בקושי מכסה את ההוצאות. אם נעשה מאזן בין הוצאות על הקריירה שלי להכנסות, הפסדתי המון כסף. זאת אומרת, ההורים שלי."
אז מיליוני דולרים כנראה שברנע כבר לא יעשה בבריכה. גם בשביל ההכרה, מן הסתם, הוא יצטרך להמשיך לעבוד קשה. הרבה יותר קשה מהכדורגלן הממוצע. 11 חודשים וחצי בשנה, בשש בבוקר השעון מצלצל. ובסוף, הנשמות הטובות עוד יחכו לו בקצה הבריכה. דווקא לאחרונה מפרגנים. ההצלחה שלו ושל חבריו החזירה קצת צבע לענף. ועדיין, למרות הניסיון הקצר בתחום, גם לו ברור שבמהות, רף הציפיות של הציבור לא תמיד ריאלי.
"תמיד שואלים אותך אם לקחת מדליה. אם לא, זה לא מספיק טוב. אתה קולט, מקום חמישי בעולם זה על הפנים. אפשר לחשוב שבענפים אחרים אנחנו אלופים. יש מיליונים של שחיינים שעובדים כל החיים כדי להגיע לאולימפיאדה. הם משקיעים את אותו מאמץ כמונו. מכל אלה שמגיעים לאולימפיאדה, שזה הטופ של הטופ, נניח הגעת למקום .14 זה אומר שרק 13 אנשים מכל העולם עקפו אותך. זה מטורף. אצלנו זה לא מספיק."
נא להמתין לטעינת התגובות
