יש מקום לגאווה
ציפי שמילוביץ' חושבת שצביקה שרף יכול לנשום מעט לרווחה ולהגיד לעצמו שניצח, למרות ההפסד לצסק"א ולמסינה בגמר היורוליג
זה לא ששרף יודע יותר כדורסל מקטש (תרים טלפון, עודד, תתנצל) וזה ששחקנים מגיבים רק כשמביאים להם מאמן קשוח, בעיקר עומד לגנותם, אבל שרף עושה את הדרך שכנראה כל מאמן (חוץ ממסינה, כמובן) חייב לעשות לפני שהוא מגיע לאיזושהי נחלה אמיתית. הוא צריך להפסיד, להתחשל, לריב, להתייסר, פה ושם לסיים באמצע עונה ולגדל על גבו שורה ארוכה של קופים, מטוני קוקוץ' ועד ג'יי.אר. הולדן, לפני שיגיע לנקודה בה יעמוד מול מאמן שעוד במאה שעברה עבר לאזורית כדי להכריח אותו לחשוב, ויוכל גם לנצח אותו.
שרף עוד לא נמצא שם, אבל יכול להיות שהוא מתקרב. גם אם לא יודה, הוא מאמן אחר היום, הוא מבין שיש עוד הרבה צבעים בין השחור והלבן, בין האישית לאזורית, בין הרס"ר לסחבק, בין העיניים הרושפות לכיוון השופטים והעיתונאים לאיש שהופך למחית ליד הנכד שלו. הוא יכול להראות פה ושם שהוא נפגע (תרים טלפון, עודד, תתנצל) והוא צריך להרשות לעצמו להיות גאה היום, להגיד לאיש במראה שהוא ניצח על אף שהפסיד, ולדעת שהוא אומר אמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
