זהו העולם האמיתי

מי שלא רוצה לשחק בנבחרת, בבקשה. מדובר בילדים גדולים ופסטיבלי ליאור אליהו למיניהם לא מועילים לאף אחד. רק צריך להבין שלהחלטות יש מחיר, וגם להיות מוכנים לשלם אותו

אבי אורנן | 23/7/2008 8:21

עד עכשיו אני לא בטוח אם מסיבת העיתונאים של איגוד הכדורסל כבר הסתיימה או שאולי שי שני עדיין יושב בחדר ונואם מול המצלמות. מודה, למרות מאמצים לא מבוטלים, איבדתי את יו"ר האיגוד החדש בערך במשפט החמישי, והיו המון אחריו. מה שכן, אם נשפוט על פי הארבעה הראשונים, כנראה שלא הפסדתי כלום. באמת שכבר הרבה זמן לא אמרו כל כך הרבה בלי להגיד כלום.

ליאור אליהו צילום: עודד קרני

מרוב נימוס ממלכתי, אפילו צביקה שרף ואיתן רוב, שני אנשים כנים וכריזמטיים, בעלי דעה, שלא נוהגים להסתתר מאחורי דבר, יישרו קו ודקלמו ססמאות. יותם הלפרין מתכונן, כריס ווטסון מתקשר כל יומיים לבדוק מתי מתחילים האימונים ויניב גרין כבר לא יכול לחכות.

אגב, זה נכון. מתחת לכל הרעש, הרוב הדומם של השחקנים מגיעים תמיד ואפילו נהנים. ועדיין, כל כך טרחו לספר בכבודה של הנבחרת שבלי לשים לב זה נראה קצת כמו מנהלת בית ספר שמבקשת מהתלמידים להיות נחמדים אל הילד המסכן שאף אחד לא רוצה לשחק איתו. כל כך רצו לעזור, שזה התחיל להעליב.

נבחרת ישראל, זו שניצחה בקיץ הקודם את קרואטיה וסרביה בעוד אליפות אירופה, לא צריכה רחמים או תרומות מאף אחד. היא לא צריכה שצביקה שרף, אחרי 30 שנות קריירה, יישב מול מצלמות, יצהיר אמונים לליאור אליהו ויבהיר כי תמיד העריך את כישרונו. היא לא צריכה שאיתן רוב יזכיר שהגיעה עת להחזיר לקהילה.

הפעילות בנבחרת אכן משאירה לשחקנים חופשת קיץ של פחות מחודשיים ובלה-לה לנד בה חלק מספורטאינו חי זה מאוד קשה. השאלה היא איפה זה נגמר. הרי הנבחרת היא רק עוד אגף בהתנהלות כללית שהולכת ומקצינה.

אין מו"מ בנבחרת

משהו קורה לדור החדש, וזה לא משהו טוב. סערות מטעם ועדי הורים הפכו לשגרה ושחקנים שטרם חרכו זוג נעליים כבר יוצאים למתקפה חזיתית מול המועדון שלהם בסצינות שנדב הנפלד לא העז לייצר אחרי עשר שנים בפסגת היבשת. היום יש הערות על זהות המאמן, מחר יבקשו לקבוע מי ישחק איתם בקס בוצה וכמה דקות. זה לא כולם, אבל לאט-לאט אנחנו מאבדים פרופורציות. חבר'ה, אתם כבר אנשים מבוגרים והגיע הזמן שיגלו לכם שזה לא עובד ככה בעולם האמיתי.

כן, שחקנים הם בני אדם ויש להם רגשות, וראוי להתייחס אליהם כאל כאלה, אבל איתן רוב אינו גננת. גם שמעון מזרחי לא. אם מישהו צריך סולם, שיתקשר לשרף, יסגור דברים בארבע עיניים, יגיד לו כל מה שהוא מרגיש ויילך לעשות מתיחות. עם כל החיבה וההערכה לאליהו, ויש הרבה,

זה לא יכול להיות מו"מ ואין תנאים מוקדמים. לא ייתכן שלילה לפני פתיחת הקמפיין עדיין יתקיימו מגעים וראשי האיגוד יחכו לתשובת הנער ומשפחתו. הפסטיבל הזה, גם אם בסוף אליהו מגיע, הרבה כבוד לא הוסיף לאף אחד.

באמת שלא צריך טובות. מי שלא רוצה, שלא יבוא. כל אחד רשאי לבחור מה הוא מעוניין לעשות בחייו ועם מי הוא מוכן לעבוד. לכל אחד יש קווים אדומים משלו, ויותר מזה, מותר לבחור בן 26 לקום בבוקר ולהחליט שהוא יוצא לטייל קיץ שלם במזרח הרחוק.

הנבחרת אינה קדושה. רק שבעולם האמיתי, להחלטות שלנו יש מחיר. שבועיים מילואים באבטחת יישובים למשל, יכולים להיות חלופה הוגנת. זה לא פופוליזם ולא פאשיזם. פשוט ויתור על הפטורים שמקבלים ספורטאים מצטיינים כדי שיוכלו לשחק בנבחרות.