בשירות הוד מלכותה
אולימפיאדת לונדון 1908 זכורה במיוחד בעקבות שלושה אירועים יוצאי דופן: הארכת מרחק המרתון בשני ק"מ לבקשת בית המלוכה, פסילתו של האיטלקי דוראנדו פייטרי, שהגיע ראשון לאחר שהתעלף לפני קו הסיום והמירוץ החוזר בגמר ה-400 מטרים, בו השתתף רק מתחרה אחד
דוראנדו פייטרי חוצה את קו הסיום צילום: גטי אימג'ס
שעתיים וחמישים דקות קודם לכן, במרחק של 42.195 ק"מ משם, נשמעה ירייה אחרת. יריית הפתיחה. 75 הרצים יצאו מקו הזינוק, שמוקם בדיוק מתחת לחלונות הגדולים של טירת וינדזור. הסיבה לשינוי המיקום, שהאריך את ריצת המרתון בשני קילומטרים היתה פשוטה: בית המלוכה הבריטי ביקש שלא להחמיץ את ההזנקה, והמארגנים נענו בשמחה לבקשה, למרות שעד אז נהוג היה לערוך ריצת מרתון של 40 ק"מ בלבד.
יש לציין כי ב-1908 הייתה אמורה להתקיים האולימפיאדה באיטליה. אלא שהתפרצות הר הגעש וזוב שנתיים קודם לכן, שגרמה להרס העיר נאפולי, מנעה מהאיטלקים לארח את המשחקים האולימפיים, ולונדון זכתה בכבוד.
אותו קיץ היה חם במיוחד, וריצת המרתון הפילה רבים מהרצים כבר לאחר הקילומטרים הראשונים. לאט לאט החלה תמונת המצב להתבהר: צ'ארלס הפרסון, שייצג את דרום אפריקה, הוביל ביתרון מבטיח, כאשר שני רצים מנסים להשיגו: ג'וני הייז האמריקאי, תקוותה הגדולה של ארה"ב למדליה, ומתחרה אלמוני בשם דוראנדו פייטרי, מוכר סוכריות אלמוני מאיטליה.
ג'ון הייז מוביל במרתון צילום: גטי אימג'ס
בנקודה המכונה "שביל האלון העתיק" החל המצב להשתנות. פייטרי הלך והתקרב ובסופו של דבר גם עקף את שני מתחריו, ואף פתח פער משמעותי מהם, כאשר נותרו מעט יותר מעשרה קילומטרים לקו הסיום. החום והתשישות החלו לתת את אותותיהם והאיטלקי, שאיבד אנרגיה רבה גם ככה, החל להיאבק על כל צעד היתרון בפסגה הלך והצטמצם.
אותה יריית אקדח, שבישרה על הגעתם של המובילים אל שערי האיצטדיון, נורתה לכבודו של פייטרי. נאבק על נשימותיו, הגיע הרץ האיטלקי אל הכניסה ל"ווייט סיטי", ולקול מחיאות הכפיים הסמליות של הצופים, שבוודאי היו מעדיפים זוכה בריטי, פנה שמאלה והתכונן להקפת האיצטדיון בדרך לקו הסיום.
אלא שזה לא היה הכיוון הנכון.
התעלף על המסלול
עפ"י חוקי המרתון, אמורים הרצים להקיף את האיצטדיון מצידו הימני. פייטרי התשוש, שסבל מהתייבשות והיה קרוב להתמוטטות, החל להקיף את מסלול הריצה מצידו הלא נכון, וחלק מהסדרנים והמארגנים ניסו להסביר לו כי הוא אמור לרוץ בכיוון השני.
בהתחלה חשב פייטרי כי מנסים להטעות אותו, אך לאחר מכן הבין את שגיאתו ופנה לכיוון ההפוך. הוא הספיק לעבור עוד שניים או שלושה צעדים, ואז איבד את הכרתו והתמוטט על המסלול.
דוראנדו פייטרי על האלונקה צילום: גטי אימג'ס
האלמוני, שבאותו הרגע הפך לאנדרדורג הקלאסי, התחבב באחת על הקהל. הצופים הרבים, שהבינו שדרמה אדירה מתחוללת לנגד עיניהם, החלו לעודד את הרץ האיטלקי בקולי קולות (מלבד האמריקנים, ששמעו שהמתחרה במקום השני, ג'וני הייז, עושה את דרכו אל האיצטדיון).
פייטרי המשיך לשכב שם, בין חיים למוות, ורק לאחר שאנשי האיצטדיון ומספר רופאים התיזו מים על פרצופו וסייעו לו לקום על רגליו, החל המרתוניסט לדדות את 350 המטרים האחרונים בדרך לקו הסיום, אך לאחר עוד כמאה מטרים כשל ונפל שוב.
המחזה הרטיט לבבות. ג'וני הייז, שהמשיך לרוץ במקום השני, נכנס אל האיצטדיון ולקולות העידוד של האוהדים האמריקנים ביציע החל להקיף את האיצטדיון - הפעם מצידו הנכון.
אנשי המשלחת האיטלקית, שסירבו לראות את מדליית הזהב חומקת מהם, פרצו אל המסלול והקימו את דוראונדו, רצים בעצמם את מאה
המטרים האחרונים ודוחפים בעצמם קדימה את דורנדו, שעד היום לא ברור אם היה בהכרה כשחצה ראשון את קו הסיום, קובע שיא אולימפי חדש של 2:54:46.
חצי דקה לאחר מכן הגיע ג'וני הייז לקו הסיום, מה שנתן את האות לפתיחתו של ויכוח מר בין מארגני התחרויות, המשלחת האיטלקית והמשלחת האמריקנית, בדבר פסילתו האפשרית של פייטרי.
בסופו של דבר, ולקול שריקות בוז מחרישות אוזניים של הקהל המקומי, הוחלט כי פייטרי, שהמשיך לשכב ללא תזוזה על המסלול האולימפי והיה חשש אמיתי לחייו, נעזר באנשים אחרים ולא הגיע בעצמו לקו הסיום.
מדליית הזהב הוענקה אחר כבוד להייז האמריקני ופייטרי, שהתאושש לבסוף ואף קיבל גביע מיוחד ממלכת אנגליה שהתרשמה עמוקות מהדרמה, הפך לגיבור לאומי בארצו. אגב, אורך מסלול המרתון נשאר 42.195 ק"מ עד היום, ואפילו מלכת אנגליה לא יכולה לשנותו שוב.
חסימה לא חוקית
הארכת מסלול המרתון בלונדון, שייתכן והיתה הגורם המשמעותי ביותר לאפיסת כוחותיו של האיטלקי החביב, לא הייתה השערורייה היחידה של האולימפיאדה הרביעית בעת החדשה.
ריצת גמר ה-400 מטרים הפגישה בין ארבעה רצים: שלושה בחורים אמריקנים ומתחרה סקוטי אחד, שרצו על מסלול שלא היה מסומן ומחולק למסלולים, פשוט מפני שעד לאותה שנה לא היה בכך צורך.
ווינדהאם האלסוול מנצח בגמר ה-400 מטרים צילום: גטי אימג'ס
חשיבותם של מסלולים מסומנים שיפרידו בין הרצים התגלתה מייד לאחר יריית הזינוק, כאשר הרץ הסקוטי ווינדהאם האלסוול, שניסה שוב ושוב לעקוף את המוביל, ג'ון קרפנטר, נחסם פעם אחר פעם ע"י האמריקני, שבדומה לנהג הישראלי הסבלני והאדיב - פשוט לא נתן לעקוף.
מי שהרוויח מניסיונות החסימה הללו היה האמריקני וויליאם רובינס, שהגיע ראשון, אך לאחר סיום המירוץ שוב החלו הוויכוחים בנוגע לכשירותו של המירוץ.
יש לציין כי עפ"י החוקה האמריקאית, חסימה של רץ המבקש לעקוף היא אולי בלתי ספורטיבית בעליל, אך אינה בלתי חוקית. הבריטים, לעומת זאת, כתבו בחוקיהם האולימפיים כי ניסיונות חסימה שכאלה גוררים מירוץ חוזר. היות והמשחקים האולימפיים התרחשו, כאמור, בלונדון, נדרשו ארבעת הרצים לערוך שוב את גמר ה-400 מטר.
אלא ששלושת המתחרים האמריקנים סירבו בתוקף לעלות שוב אל המסלול, והחרימו את הריצה החוזרת. ווינדהאם האלסוול נאלץ לגמוע את 400 המטרים לבדו, מה שכמובן העניק לו את מדליית הזהב.
מייד לאחר מכן הוחלט כי כל מסלולי הריצה באיצטדיונים יסומנו, ואסור יהיה למתחרים לסטות ממנו. אשר לסקוטי המנצח, הוא גוייס לצבא של בריטניה במלחמת העולם הראשונה ונהרג. בשירות הוד מלכותה, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
