חשופים, אמיתיים, ישירים, חזקים: על מגרשי הכדורגל הנעלמים בישראל
בצעד אמיץ, מטופש ולא פופולרי יוצא "שם המשחק" להגנתם של האורווה, הקופסה, המכתש וקרית אליעזר, שעומדים להיעלם בקרוב מנוף הכדורגל שלנו אף על פי שהם הכי הכי מתאימים לנו
איצטדיון האורווה בפ''ת צילום: עדי אבישי
נדמה שבין האוהדים ואנשי המקצוע יש הסכמה מוחלטת נדירה - האצטדיונים הישראליים הוותיקים הם גרוטאות עלובות, חסרות זכות קיום. אולי זו הסיבה שבגללה לא נשמעו עד כה מחאות, או לפחות ציוצים מנומסים, בקרב ארגוני האוהדים של קבוצות שמגרשם המיתולוגי, ספוג הזיכרונות, עומד להיהרס בקרוב לטובת מיזם נדל"ני ומגרש חלופי חדיש בקצה העיר.
בנתניה, בבאר-שבע, בפתח-תקוה ובחיפה יש רושם שאף אחד לא יתגעגע לריבועי הבטון המיושנים הללו. אך האם אין לאצטדיונים הישנים, שנבנו החל משנות החמישים המאוחרות ועד שנות השבעים, ערך ארכיטקטוני היסטורי וייחודי? אופי מקומי ראוי לשימור או מחשבה? איזה מין כדורגל ישחקו שם, באצטדיונים החדשים והנוחים? איך ישחקו שם כדורגל ישראלי???
נוחות היא לא שיקול. האיצטדיון הנוח בעולם צילום: רועי נגרי
בספר שלך אתה מדמה את האצטדיון לענק ישן, שמתעורר לחיים אינטנסיביים פעם בשבועיים, ואז חוזר לתרדמת. מה ההיגיון בבניית ענק רפאים כזה באמצע שכונת מגורים?
"אין הרבה היגיון, והיום באמת זה לא עולה על הדעת כשבונים אצטדיון חדש. אצטדיונים חדשים נבנים היום מחוץ לעיר, עם שטחים גדולים לחנייה ודרכי גישה נוחות. האצטדיונים הקטנים שבנויים בתוך שכונה, הדוגמה הטובה ביותר היא קריית-אליעזר, הם אצטדיונים שנבנו מתוך מחשבה על שכונת פועלים, הרעיון היה שבכל שכונה כזו יהיו מרכזי בידור, קולנוע, מרכז מסחרי וגם אצטדיון כדורגל. אפשר לראות את זה באשדוד, בבאר-שבע, בנתניה וביד אליהו".
אתה מזהה איזה אופי מיוחד באצטדיון הישראלי?
"אני לא יודע אם זה אופי ארכיטקטוני, אבל יש אצלנו כל מיני מוזרויות. בלומפילד, למשל, הוא האצטדיון היחיד בעולם שבו החליטו לשים את המזנון בתוך היציע, בין המושבים. זה פשוט חסר היגיון ומנוגד לכל התקנים. בדקתי את הנושא הזה, והסתבר שזה פשוט עניין של מסורת, שלושים שנה היה שם הקיוסק של המוכר, ולא רצו להזיז אותו החוצה. אז בנו לו את הדוכנים בתוך היציע.
"אגב, בלומפילד זה בכלל סיפור מעניין, זה אצטדיון שבנו אותו
בתוך ביצה. הוא כל הזמן שוקע, וכל כמה שנים דרוש שיפוץ יסודי כדי להרים אותו מחדש. אבל המאפיין הכי חשוב הוא הגודל, היום כבר לא בונים אצטדיונים של 5,000 מקומות, באירופה מתקן שיש בו פחות מ-30 אלף מקומות לא עובר שום תקן. במובן הזה האצטדיונים הישנים שלנו מתאימים מאוד לליגה המקומית מבחינת כמות הצופים, הם נכס. האצטדיונים החדשים מתוכננים ל-20 ו-30 אלף מקומות. אני לא רואה איך ממלאים אפילו חצי מהכמות הזו"..
האיצטדיון החדש בנתניה. לקוח משנת 2020 .
מיכה בורט, דיקאן הפקולטה לאדריכלות בטכניון ומומחה לתורת הצורה, מציע במאמרו "אצטדיוני העתיד - משאלות לב ומציאות אפשרית", כי אצטדיוני העתיד יחזרו דווקא אל תוככי הערים, הפעם בדמות מרכזי מסחר גדולי ממדים, שיוקמו תוך שימוש בשטח העצום של האצטדיון, וינצלו אפילו את גג המבנה לפעילות יומיומית שאינה תלויה דווקא בפעילות הספורטיבית. האצטדיון כקניון.
בורט: "באופן אישי, אני לא חושב שיש מה לשמר באצטדיונים הישראליים שלנו, ברור שאין לנו מרקנה מקומי. אבל אחד היתרונות שכן היו פעם, כשבנו את האצטדיונים האלה, זה שהייתה פה תרבות של הליכה ברגל. לא היו צריכים הרבה חניה מסביב לאצטדיון, ואפשר היה לבנות את המגרש בתוך שכונה. היום מאחר שהכדורגל הוא תרבות בידור להמונים, והמונים מצוידים ברכבים, נוצרה נורמת תכנון שמקובלת במערב, ואנחנו מנסים להיגרר אחריה, לצערי".
אפשר להשאיר את האצטדיונים במרכז שכונה?
"אני לא מסכים עם מי שאומר שאין היגיון באצטדיון שנבנה במרכז העיר. הקולוסאום נבנה במרכז רומא. השאלה היא איך מנצלים את המקום בין המשחקים".
האם אתה מזהה איזה אופי מיוחד באצטדיונים הישראליים המיושנים, למעט המיקום?
"האצטדיונים שלנו נבנו בתקציב אפסי, ודלות תקציב היא אלמנט שיש לו ביטוי באופי כל המתקנים הציבוריים שנבנו בישראל בשנות החמישים והשישים. הדלות הזו התחברה יפה מאוד לסגנון הבאוהאוס, שאותו ירשו האדריכלים הישראליים, שמראש גרס חומרה, מינימליזם וחוסר עיטורים מכל סוג שהוא.
טלאי על טלאי. ארמון קרית אליעזר צילום: הרצל שפירא
"אני חושב שהאצטדיונים האלו, מהבחינה הארכיטקטונית, אופייניים מאוד לחברה לא מושרשת שרוצה סיפוקים מיידיים. האצטדיונים נבנו בכמה שלבים, בהתחלה מגרש וגדר, כמה שנים אחר כך הוסיפו יציעי עץ, וכשהיה עוד קצת מימון יצקו בטון. האצטדיונים שלנו הם תוצאה של עבודה מתמשכת. טלאי על טלאי".
בספרו המונומנטלי על האדריכל אברהם יסקי, האדריכל המוביל של בניית הבטון הברוטליסטית בשנות החמישים והשישים, טוען המחבר שרון רוטברד כי האבטיפוס לארכיטקטורה הישראלית כולה הוא מודל ה"חומה ומגדל": בנייה מאולתרת, מיידית, תוחמת, שמתאימה כמו כפפה ליד גם לשיטת הבנייה של האצטדיון הישראלי - קודם נבנה כר דשא צנוע וחבלים, אחר כך נראה בקשר לשאר.
אלמנט ארכיטקטוני נוסף של האצטדיון הישראלי בשנים מאוחרות יותר הוא השימוש במסות של בטון חשוף, ללא עיטורים או קישוטים, למשל בבלומפילד, אצטדיון גאון או וינטר. לפי רוטברד, "החגיגיות הלא פורמלית והסמכותית של הבטון הגדירו בשנות החמישים והשישים את הדימוי העצמי של הישראליות הרשמית - כנות, דוגריות, ישירות... אבל גם יובש, חספוס כוחנות ואטימות... הבטון הזה ביטא את האופן שבו רצינו לראות את עצמנו "חשופים, אמיתיים, ישירים, חזקים ויותר מכל - בלתי הפיכים". מישהו אמר אבי לוזון?
האיצטדיון ברעננה. מי בנה אותו? צילום: עודד קרני
לאף אחד מהם לא היה מושג מי אחראי לפנינת הכדורגל של מלאבס. הסיבה לתופעה, הסביר לי האדריכל ישראל גודוביץ', מהנדס העיר תל-אביב לשעבר שבנה שני אצטדיוני ענק בדרום אפריקה, היא העובדה שאת האצטדיונים הישראליים בנו מהנדסים אלמוניים, עובדי מחלקות מבני ציבור בעיריות השונות. רק במקרים שבהם ניתנה תרומה פרטית לבניית אצטדיון, כמו בוינטר או בגאון, נשכר אדריכל כדי להצדיק את התרומה.
"הערך של האצטדיונים שלנו הוא בעיקר נוסטלגי והיסטורי, אבל ישראל היא מדינה שבה לא מכבדים ארכיטקטורה באופן כללי, ובעיקר לא מבנים הסתדרותיים מבטון", אומר האדריכל שרון רז, אוהד מכבי פתח-תקוה ומפעיל האתר "אדריכלות נעלמת", שבו הוא מתעד מבנים ישנים עזובים ומיועדים להריסה, "מתעבים פה בנייה בבטון חשוף, בנייה מודרניסטית לא מצועצעת, זה כנראה לא מתאים יותר לסגנון הנובורישי העכשווי, למרות שהבטון החשוף הוא אולי סגנון הבנייה הכי ישראלי שיש".
הריסת איצטדיון גאון. לא מכבדים את העבר? צילום: דני מרון
היופי בעזובה הזו הוא נוסטלגי. האצטדיונים האלו הם מבנים צנועים מאוד, לא אקסטרווגנטיים, מלאים בצמחייה פראית, שברים ולכלוך, הם עדות לכך שאנחנו לא מכבדים את העבר שלנו, ולא פחות מזה, הם כמו איזה סמל לחברה שרצינו להיות, אבל לא הצלחנו. הם עומדים בניגוד גמור לכל מיני מבנים מקושטים ומקושקשים שבונים פה היום.
האיצטדיון שיחליף את האורווה. מקום למכוניות לא יהיה צילום: עודד קרני
אני יודע שמחשיבים את האורווה כאצטדיון הכי גרוע בארץ, אבל אני דווקא די מחבב אותו. יש דבר שתמיד מצחיק אותי בו, מאחורי השער יש שטח עצום שמיועד למכוניות. פשוט תכננו חניה בתוך המגרש. אני לא מכיר את זה מאף אצטדיון אחר בעולם. בשידורים אתה תמיד רואה שם נהג אוטובוס ועוד 3-4 מכוניות של מקורבים עם נהגים בפנים, מביטים במשחק מהאוטו.
"אני גם מאוד אוהב את הבנייה של אצטדיון בתוך שכונה, אתה פונה ברחוב והופ, אתה מול היציע. זה דבר שנכון גם לבתי קולנוע, אין יותר בתי קולנוע ואצטדיונים בתוך רקמה עירונית. את האצטדיון החדש שלנו בפתח-תקוה מיקמו בקצה העיר, קרוב לכל הכבישים. זה אולי יהיה יותר נוח, אבל זה כבר לא אצטדיון עירוני".
את האצטדיונים החדשים, מוקפי האספלט, שאמורים לאכלס אותנו בשנים הקרובות, כבר לא בונות העיריות ועסקני מועצות הפועלים אלא משרדי אדריכלות פרטיים ומשגשגים. "גולדשמיט, ארדיטי ובן נעים אדריכלים" הוא העסוק שבהם - אחרי אצטדיון טדי, עובדים במשרד על האצטדיונים החדשים בבאר-שבע, נתניה ופתח-תקוה.
מצחיק לגלות שגם את האצטדיונים החדישים והמתוקצבים האלו בונים עדיין באותה שיטה מיתולוגית של "חומה ומגדל", כל האצטדיונים הללו מתוכננים לבנייה בשניים או שלושה שלבים שיתפרסו על פני שנים ארוכות, ובכל שלב אמורים להתווסף יציעים חדשים.
איצטדיון טדי בחושך. נבנה באותה שיטה צילום: אלן שיבר
ומה יהיה עם הזיכרונות של האוהדים?
זו בעיה בכל העולם. בהייבורי מצאו לזה פתרון יפה, מכרו פיסות דשא לאוהדים. אולי יעשו אותו דבר בקופסה. אבל האמת היא שהיו חששות כאלה גם כשבנינו את טדי. איך אפשר בלי ימק"א? אז הנה, אפשר, הנוסטלגיה היא עניין אישי, היא לא קשורה למבנה, ועבור האוהדים הצעירים של היום, האצטדיונים החדשים יאכלסו את כל הזיכרונות.
הכתבה פורסמה בגיליון יוני של "שם המשחק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם