אפס אליפויות ולוויה אחת: האורווה, 2010-1967
ראש עיריית פ"ת, איציק אוחיון, הוציא תעודת פטירה לאיצטדיון מועצת פועלי פ"ת - האורווה. הספד למסלול הפחם, לפלטות העץ, לתלוליות החמרה, ליציעים החסרים, לגג שלא מנע גשם, לתעלה בקופות, למחילות, לדוכן הפלאפל ולתרנגולות. וכבוד אחרון למגרש שאירח פעמיים את הנבחרת!
בעשר וחצי בול, אחרי הדלפה שעברה בכל כלי התקשורת והניבה צלם עיתונות אחד, התייצב ראש עיריית פ"ת, איציק אוחיון, עם פטיש בגודל בינוני וכובע בנאים. הצלם, מטעם העירייה, הנציח חבטה מאובקת בקיר הבטון של שער .2
בטרם ספגה חולצתו הצחורה והמעומלנת כתמי זיעה, הוא חמק ללשכתו הממוזגת במרכז העיר אם ההיסטוריה תרצה לצקצק בלשונה, היא תספר כי את האיצטדיון בנתה באמצע שנות ה60- מועצת פועלי פ"ת בשיתוף פלוגת הסדרן, ו"הרס" אותו ראש העירייה אוחיון. ביום שישי יעשה אוחיון סיור באיצטדיון החדש, כמדי שבוע, כי בעיר הקבלנים הורסים ובונים. מיידית.
2. אף אוהד לא היה שם כדי לבכות על האיצטדיון. כנראה שאין סיבה. האיצטדיון הזה הושק ב,1967- בחלק השני של העונה הכפולה, בסיומה של תקופה שבה הפועל פ"ת לא ירדה מהמקום השלישי 13 שנה, ועל הדרך קטפה 6 אליפויות וגביע.
מאז הקמת 'האורווה' לא ראה המגרש הזה אליפות אחת. את הגביע של 1992 הביאו מאיצטדיון ר"ג לבימה שהוקמה מאחורי בניין העירייה, ברחוב שפיגל. הפועל פ"ת זכתה במגרש הזה מאז בחמש סגנויות. מכבי פ"ת באחת. האיצטדיון הזה היה קרוב לאליפות ב,2003- אבל מאיר שמיר העדיף, בעצת המשטרה, להעביר את המשחק מול מכבי ת"א לאיצטדיון ר"ג. שלומי אדרי מעד מול שטראובר, והשאר היסטוריה.
3. ב1991- היה האיצטדיון קרוב לאליפות עירונית. במשחק העונה בין הפועל פ"ת, אז הקבוצה הטובה בישראל, תחת הדרכת אברהם גרנט, לבין מכבי חיפה של שלמה שרף, הגיעו 9,000 איש, מרביתם חיפאים. יציע הבטון (המזרחי) היה ירוק לחלוטין וגם בצד השני היו כתמים ירוקים. חיים ליפקוביץ' לא שרק לפנדל ברור לזכות פ"ת, המשחק הסתיים ב,0:0- והאליפות נסעה לחגוג בקרית אליעזר, איצטדיון יותר ישן ולא פחות מכוער (וזה קשה) מהאורווה.
4. לא בדיוק ברור מי נתן לאיצטדיון מועצת פועלי פ"ת את השם האקזוטי 'האורווה,' אבל היה נדמה שביום בו נקבע סופית כי איצטדיון 'שרטוב' בנתניה הוא 'הקופסה,' זה של פ"ת הפך ל'אורווה.' יש הסבורים כי במאמר במקומון פתח-תקוואי, שבו נמתחה ביקורת על ההנהלות שהחליפו ידיים בהפועל פ"ת, שובץ המשפט "יש לנקות את האורוות מהסוסים הטרויאנים שמשוטטים בהן," ומאז, למעלה מעשור, האיצטדיון הבולשביקי הזה הפך לאורווה.
5. בולשביקי כיוון שהוא לא עוצב כמגרש כדורגל אלא כמגרש אולטראספורט. משטח דשא, עטוף במסלול ריצה מפחם. בצד אחד, המערבי, טריבונת בטון. בצד המזרחי יציעי עץ שחלקם
זו גם הסיבה שהיציע המערבי הוא שערים 1 עד 5 ויציע הבטון, המזרחי, שהוקם בסוף שנות ה,80- הוא יציעים .10-9 לאן נעלמו יציעים 6 עד ?8
אגב, עד רגעים אלה של טרום הריסה, עדיין מופיעות הכתוביות המקוריות שסומנו על החומות בעזרת שבלונות וצבעי טמבור מי שיצק את הכתובות היה לא אחר ממלך שערי הפועל פ"ת באותה תקופה, שאול חייק, שהיה בתחילת דרכו כמשלט. 'חייק בימות,' מכירים?
6. ייתכן ויציע 7 הציל את חייו של איציק ויסוקר במשחק הגומלין של חצי הגמר ב,1974- ואולי גם את של בוריס נורמן. הגומלין ההוא, בין הפועל פ"ת לבית"ר ירושלים, פוצץ בדקה ה115- במצב של יתרון לפ"ת, כשאוהדי בית"ר - שלחצו בזעם על הגדר שחצצה בין המגרש ליציע המערבי - הצליחו להפיל אותה לכל אורכה ולהתפרץ למגרש.
מאחר והשופט ויקטור נאמן החליט מיידית לשרוק לסיום ולנוס לחדרי ההלבשה שהיו בצד השני של המגרש, התחילו אוהדי בית"ר להתפרע ופשוט לכלות את זעמם בשחקני פ"ת. על המשטח שליד בור הקפיצה לרוחק בסמוך לשער ,4 נחו צינורות השקייה, ואוהדי בית"ר נטלו אותם והחלו להכות בשחקני פ"ת.
אהרן סאלם, לדוגמה, נלכד ברשת אחד השערים וחטף מכות. ויסוקר הסתובב, רץ לעבר תלולית האדמה שקיצרה את הדרך לחומה, קפץ עליה וברח לפרדסים. כמוהו בוריס נורמן, שעליו במשך שנים סיפרה האגדה כי חייל חמוש בעוזי רץ אחריו בפרדסים וירה לעברו. הסיפור הזה כמובן לא היה ולא נברא, ונורמן צוחק עד היום על כך שבעצם תפס מונית והגיע הביתה, כשיחיאל סאלם עוד נחלץ לעזרת אחיו.
איתן בודניוק, אז שחקן נוער שישב על ספסל הבוגרים, הסתתר באחת המחילות המתוכננות שתמיד איפיינו את האיצטדיון, ויצא בחסות החשיכה כשהוא הולך יחף הביתה, מרחק של חמישה קילומטרים. יוסי בנאי ז"ל השתמש במשחק ההוא כהשראה למערכון המיתולוגי של הגשש 'אופסייד סטורי.' האורווה נכנסה לפנתיאון בזכות המשפט של שמעון כסאח (גברי בנאי:( "את הבלוקים גמרנו בשבוע שעבר בפ"ת."
7. אירועי ליל הצינורות הבליטו את המפגע האורבני של האורווה, איצטדיון שהמרחק בין החומה למגרש היה עצום וגם מהיציעים לא תמיד ראו ממנו טוב. הגדרות חוזקו, עובו, תפסו חלודה עם השנים והפכו לאסון הגדול של האיצטדיון, שבניגוד לבלומפילד, בשום מקום ממנו אי אפשר היה לראות את כל המגרש.
גם יושבי תא הכבוד נאלצו לפעמים לזוז הצידה כדי לראות כדור שהוסתר על-ידי העמוד שתומך את הגג, עוד המצאה מגוחכת של שנות ה.90- הגג הזה לא הצליח מעולם למנוע מהגשם והרוח העזה של החורף לבוא מהגב, וכמובן שיושבי תא הכבוד התחתון תמיד נרטבו.
באורווה לא היה מעולם יציע עיתונות מוסדר. העיתונאים חזרו בהרבה מקרים עם מחברות רטובות הביתה. כיוון שזה היה תא כבוד, ובפ"ת, עיר העסקנים והקבלנים, תמיד היו פונקציונרים שמילאו אותו, טרק פעם הסדרן הוותיק טסה את השער בפניו של כתב ספורט אחד מעיתון 'חדשות' המיתולוגי, בחור מב"ש בשם סילבן שלום, בטענה ש"יש כבר כתב מ'חדשות."'
8. ב1975- ראיתי שם פעם ראשונה משחק. כילד בן 11 המגרש הזה נראה ישן כבר אז. לא ראיתי מי הבקיע (שלמה קירט, במדי מכבי פ"ת.( ב1980- הגעתי בטרמפים כדי לשלם את המחיר המופקע של 100 לירות כדי לראות את יעקב בוטבול מבקיע שני שערים לרשת מכבי ת"א וסופג שלושה מהטריו טבק-פרץ-שוייצר.
למגרש היה אפשר להגיע רק דרך רחוב ז'בוטינסקי, לחתוך שמאלה בחניון 'דן' ולנסוע בדרך חתחתים עוד חצי קילומטר, למגרש שסביבו היו כמה פרדסים, אבל בעיקר אדמת ביצות מקושטת באקליפטוסים.
הקופות אולי נבנו כראוי, אבל מגרש החניה הראשוני והכורכרי היה גבוה יחסית לתעלה, שבה היו מספר חודשים בשנה גשמי החורף והסחף הגביה אותה ואיפשר רק לילדים קטנים במיוחד לעמוד זקופים מול הקופאים. מי שהתכופף פשוט סבל בדרך לכרטיס (גם אז לא היו כרטיסי נוער בקופות של האורווה.(
בחורף אפשר היה להגיע לקופות הדרומיות רק עם שנורקל. הצפוניות מכרו קודם כרטיסים למקומיים. הפרשי הגבהים איפשרו תמיד למי שהגיע עם משאיות לוותר על רכישת כרטיס ופשוט לעלות לגג המשאית כדי לצפות משם במשחק. רק כשהוקם ה'ספורטן' נסללו מגרשי חניה. עם הקמת תחנת הדלק של נחמן מנדל, מאחורי היציע המזרחי, בשכונת אם המושבות בסוף שנות ה,90- נפתרו בעיות החניה החמורות של המתקן.
הגשם תמיד עשה את שלו. זכורים הגשרים שהוקמו מפלטות עץ שהונחו בין חדרי ההלבשה לבין משטח הדשא על מסלול האתלטיקה שהיה מוצף במים. בלעדיהם היה קשה לחצות את הבריכה.
9. איצטדיון האורווה, שזכה בשנתו הראשונה לראות את נחום סטלמך ז"ל, בועז קופמן וג'רי חלדי עוד משחקים, לא באמת שופץ מעולם. כשהותקנו בו הכיסאות, הוא לא חצה את קו 6,900 מקומות הישיבה. מתחת ליציע המערבי הוקמו בשעתו משרדים להפועל פ"ת. בימיו של היו"ר גברי לוי זה גם נחשב למתקן עם ראייה לעתיד - עם המזכיר צחי וייס ואפילו פקס.
מנהל האיצטדיון, דני צברי, החזיק כלבים ותרנגולות. בחללים העצומים שהיו מתחת ליציע, הגדול ביותר היה לדוכן פלאפל, שהוויכוח הגדול לגביו היה תמיד מאיזה שנה השמן בסירים. מתחת ליציע היה מסדרון ארוך וצר לכל מיני חדרי הלבשה, חלקם קטנים ומעופשים ובחלקם אין מים חמים או מים זורמים בכלל. כשעיתונאים צרו על חדרי ההלבשה, אי אפשר היה לעבור.
10. ב1980- פוצץ באורווה דרבי, דקה ,80 במצב של 1-5 לטובת מכבי. זה בערך המקרה היחיד בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שתוצאת הסיום לא נקבעה כ0-2- טכני אלא התוצאה בה הופסק המשחק.
מכבי החלה לשחק באיצטדיון ב,1972- כשנהרסו המגרשים הישנים ברחוב שטמפפר, אבל גם נדדה לבלומפילד לעונה אחת. הפועל, למשל, נדדה לר"ג בעונת 92/3 וכמעט ירדה ליגה, עד שהגיע דוביד שוייצר המנוח והחזיר אותה הביתה, שם ניצחה במשחק המבחן את מכבי יפו ושרדה.
באיצטדיון אירחו בשנות ה70- גם בית"ר ת"א ומכבי יפו נטולות המגרש הביתי, ואפילו הנבחרת שיחקה בו פעמיים, נגד רומניה ולוקסמבורג ב.1984- הקבוצה הכי בכירה שהפסידה בו היתה באייר לברקוזן, באינטרטוטו מול מכבי פ"ת (צמד של עופר דגמי.( ראפיד וינה יצאה משם בקושי בתיקו מול הפועל פ"ת, ב1997- בגביע אופ"א, וגם זה אחרי שיניב עופרי החמיץ פנדל.
אוהדי מכבי אימצו את שערים 1 ו,2- ובאופן טבעי אימצו אוהדי הפועל את שערים 4 ו,5- למרות שמילאו גם את היתר רוב הזמן. זכור הדרבי שבו בלע טל בניה את הלשון, והדרבי שבו שלח טוטו תמוז את עומר גולן לבית-חולים.
11. למרות שלא זכו בו באליפות, האורווה נחשב לאיצטדיון שקבוצות חוץ מתקשות לשחק בו בגלל המשטח הרחב והלא אחיד. הקבוצות המקומיות סיגלו לעצמן סגנון של כדורים ארוכים וניצול של מהירות (בימים שמני בסון ואלון חזן רצו על הקווים או טל בניה ועומר גולן.( לא משנה באיזו רמה היתה הקבוצה המקומית, לאורחת תמיד היה קשה.
ב1988- הגיעה בית"ר ירושלים, אז האלופה, למגרש בפ"ת, מול האחרונה בטבלה מכבי פ"ת, שהיתה מסומנת כיורדת בטוחה (מה שהתברר כנכון.( שער של רפי כהן שלח את בית"ר לפלייאוף התחתון. בדרך כלל מי שניצח באורווה גם זכה באליפות, אולי חוץ מהאלופה הנוכחית, הפועל ת"א.
12. אתמול בבוקר עמדו ליד האיצטדיון, שכל מיני מאכערים מזנבים בעתודות הברזל שלו מדי יום, הבעלים גל חצור וסמנכ"ל ההנדסה של 'אשדר' אמנון מחרז. הם העבירו חוויות של רגעים אחרונים, מצפים לרגע שבו יגיעו באמת הבולדוזרים וישלחו את האורווה למגרש הגרוטאות של איצטדיוני ישראל - גלי גיל, גאון, קטמון, ימק"א, המכביה ועוד.
האיצטדיון חי 43 שנה, ונראה ברגעיו האחרונים זקן ב60- שנה מבלומפילד היותר קשיש. בשבת ייערך דרבי הנוער של פ"ת ברמה"ש. אורווה פרח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם