צעדים בוני אמון: הכירו את בני י-ם
קבוצת הכדורסל מליגה ב', שקיימה אימון בכורה בשבוע שעבר, חרתה על דגלה ערכים כמו שוויון, אחווה, שותפות וחברות בין יהודים לערבים. ועם כל הכבוד לאידאולוגיה, לאנשים מאחורי המיזם יש גם שאיפות מקצועיות
בעוד התקשורת העיקרית בין שתי החברות המקוטבות היא באמצעות אלימות, מילולית ולעתים גם פיזית, הפרויקט המהפכני של דודו דהאן ומעיין טנא - שני מאמני כדורסל ירושלמים - מציע דווקא דרך הפוכה, שלא לומר מהפכנית, לשכך את המתח השורר דרך קבע בין יהודים לערבים בעיר שחוברה לה יחדיו.
קבוצת הכדורסל המעורבת של בני ירושלים מליגה ב', שקיימה את אימון הבכורה שלה בשבוע שעבר, חרתה על דגלה ערכים שבשנים האחרונות הפכו למוקצים מחמת מיאוס - שוויון, אחווה, שותפות וכן, אולי גם חברות. אפילו בין יהודים לערבים.
דהאן וטנא, בני 27, חברים משכבר הימים, חיים ונושמים כדורסל 24 שעות ביממה. פוליטיקה, לעומת זאת, לא מעורבת בחייהם בצורה כלשהי. "מבחינתי זה משהו שכבר היה צריך לקרות מזמן", טוען דהאן, "ספורט זה משהו מקרב ומאחד, וחשבתי לעצמי שאם אנחנו גרים באותה עיר, וכולנו גם אוהבים כדורסל, אין סיבה לא לפעול ביחד תחת מסגרת אחת".
דהאן החל להסתובב בין אנשים שמגיעים בקביעות לשחק כדורסל במגרשי גן הפעמון, וגילה כי בקרב היהודים וגם בקרב הערבים קיימת נכונות להקים קבוצת כדורסל משותפת.
"לא היססתי לרגע לפני שאמרתי כן", אומר בורהאן חטיב (27),תושב שועפאט. בורהאן מכיר היטב את דהאן וטנא, עימם שיחק במכבי ירושלים לפני כעשר שנים. "אני זוכר שבכיתה ט' בורהאן הזמין אותנו אליו הביתה, ואכלנו אצלו כנאפה", משחזר טנא. "אז, הוא היה ערבי יחיד בקבוצה של יהודים. פנינו בעיקר לאנשים שחשבנו שיוכלו לקבל אחד את השני, גם אם בעתיד יתגלו קשיים".
דהאן וטנא מספרים כי עד עתה, לא היה שחקן אליו פנו, יהודי או ערבי, שסירב להצטרף לקבוצה המאוחדת.
ג'ון סטפן (24), תושב בית-חנינא, רואה בבני ירושלים לא רק ניסוי חברתי, אלא גם קרש קפיצה למחוזות גבוהים יותר מליגה ב'. "שיחקנו בליגת העל הפלסטינית בעונה שעברה", מספר סטפן, "אבל הבעיה היא שהרמה של
חוסאם פריג, שכנו של סטפן בבית חנינא, מסביר כי משפחתו וחבריו תומכים לחלוטין בהחלטה לעזוב את הליגה הפלסטינית לטובת קבוצה משותפת של יהודים וערבים. "לא רק שאין להם בעיה, הם שמחים שעברתי לליגה טובה יותר, ומקווים שאולי אוכל להתקדם משם", הוא מסביר.
הטבעיות בה מקבלים שחקני בני ירושלים את היותם חלק מקבוצה מעורבת משותפת לא רק לשחקניה הערבים של הקבוצה. "מה שמענין אותי זה כדורסל, לא פוליטיקה", מסביר נועם הרשקוביץ, בן 27 מפסגת זאב.
"על המגרש לא אכפת לי מי יהודי ומי ערבי. אני יכול לה תחבר לשחקן ערבי מסוים ולא לאהוב שחקן יהודי אחר, ולהפך. אני מאוד אשמח אם הפרויקט הנוכחי שלנו יעשה רושם גם על מקבלי ההחלטות למעלה". חטיב מוסיף כי "לאנשים פשוטים כמונו אין השפעה ישירה על הפוליטיקה. אבל העוצמה שלנו היא בשטח. רק שם אפשר לשבור את המחיצות".
אתם חושבים שאחרי אימונים תצאו גם לבלות?
"זה צעד שיכול להיות מבורך, אני לא רואה בו כל פסול", עונה אריה גרוסמן (27), שחקן בקבוצה ועובד ברשות המסים.
מחמוד זהאר (24), תושב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה וסגן מנהל בי"ס בשועפאט מוסיף בגיחוך: "נצא, ואני אסתכל עליהם שותים יין או בירה, כי אני לא יכול. אולי אם נצא עם יהודים, היס"מניקים לא יבקשו מאיתנו תעודות וישלחו אותנו הביתה כי אנחנו ערבים".
סטפן: "אגיד לך יותר מזה. אני מקווה שחברים שלנו וחברים של השחקנים היהודים יגיעו לעודד אותנו ועל הדרך יתחברו גם הם אחד לשני". זהאר: "אני רק מקווה שבמשחקי החוץ לא יעשו לקבוצה שלנו בעיות כי אנחנו ערבים".
זהאר וסטפן, כמו לא מעט תושבי מזרח ירושלים שאינם אוחזים באזרחות ישראלית, יוצאים לבלות לפחות לילה אחד בשבוע ברמאללה או בבית לחם. "כולם אומרים לנו שם שאנחנו עשירים בלי לעבוד, זה שטויות", מסביר סטפן, בעל תואר ראשון במלונאות ועובד בתחנת דלק. "הם שוכחים שלנו יש חשבונות בזמן שמה שהם מרוויחים נשאר אצלם".
זהאר אף בוחר במילים קשות יותר כדי לתאר את יחס הפלסטינים כלפיו וכלפי תושבי ירושלים הערבים. "למדתי במכללת דוד ילין בבית הכרם ובאוניברסיטה העברית, אבל לא הרגשתי שם גזענות כלפיי", הוא מספר. "לעומת זאת, כשלמדתי בבית לחם ובאל-קודס במזרח ירושלים, הסטודנטים הפלסטינים רואים מי מגיע עם לוחיות רישוי ישראליות, ומסמנים אותו.
"אומרים לנו שאנחנו עם ישראל. השנאה שלהם מתחילה מהחינוך בגיל קטן. בבית הספר שאני עובד בו, לדוגמה, מלמדים שבמלחמת יום כיפור הערבים הביסו את ישראל, בלי להזכיר שהמצב התהפך. היסטוריה של צד אחד. אני יכול לדבר על זה עד מחר עם המנהלים, אבל אף אחד לא באמת מקשיב. מצד שני, ליברמן אומר לי'אין נאמנות - אין אזרחות'. אני מקווה שהעובדה שאני לא אוהד נבחרת ישראל לא תגרום לו לממש את האיום. ערבים ירושלמים הם לא פה ולא שם. זה מצב משוגע".
השחקנים הערבים של בני ירושלים עימם שוחחנו מבהירים כי במידה שהעיר אכן תחולק, הם יעדיפו להישאר בצד הישראלי. "החיים פה חופשיים ותנאי המחיה נוחים יותר. לא הייתי רוצה משהו אחר", טוען חטיב, "כל מי שתשאל אותו בשועפאט יגיד לך אותו דבר, לפחות כלפי חוץ".
גרוסמן, מנגד, חושב כי מדובר במס שפתיים בלבד. "זה שהם אומרים שהתנאים פה טובים יותר זה טוב ויפה, אבל אני מעריך שהם כן היו רוצים לחיות בסופו של דבר תחת שלטון ערבי כלשהו".
שי חליאווה, שעובד יחד עם גרוסמן ברשות המסים, מוסיף: "תנאים טובים זה נחמד, אבל אם הם באמת רוצים לחיות פה, זה כולל גם חובות, לא רק זכויות".
על אף הרצון הפומבי לא להינתק מישראל, זהאר מספר כי לא הכל ורוד עבור ערביי מזרח העיר. "אני מלמד בבית ספר של עולם שלישי, בזמן שבתי ספר במערב העיר, רק מספר דקות מאיתנו, נהנים מתנאים של עולם ראשון", הוא טוען.
"יש לנו 1,100 תלמידים בבית ספר, ופחות מ-30 כיתות . ברוב הכיתות יש 40-35 תלמידים, ובחלק מהכיתות אפילו יותר. אולם ספורט אין וגם מגרש המשחקים כל כך קטן, שכמעט אחרי כל הפסקה ילדים נפצעים בגלל הצפיפות".
מלבד התנאים האובייקטיבים הקשים, זהאר מספר גם על החוויה הלא מלבבת בבית הספר הממוקם מרחק יריקה ממחסום צבאי (מחסום שועפאט). "פעם בחודשיים יש ילד טיפש, בדרך כלל בכיתות א'-ב', שזורק אבן למחסום, ואז הצבא מכניס את בית הספר לעוצר, שלפעמים נמשך עד 19:00-18:00 בערב . התלמידים בדרך כלל עושים עיקוף ושוברים את המצור, אבל זה עדיין אירוע מפחיד".
מה אתם מרגישים אחרי פיגוע או אחרי הפצצות של צה"ל בעזה?
חטיב: "שני המקרים מחורבנים, גם כי אנשים נהרגים וגם כי זה פוגע בפרנסה. רק אם האש תיפסק ואנשים יקשיבו אחד לשני, תהיה תקווה". זהאר: "האמת היא שאני לא מאמין שבעתיד יהיה שלום".
עופרת יצוקה 2 או מלחמת לבנון השלישית תמיד נמצאות מעבר לפינה במציאות הישראלית. טנא, אחד ממייסדי הקבוצה, דווקא חושב כי בקבוצה המעורבת אין סיבה להתעלם מהאירועים הביטחוניים שפוקדים את האזור מפעם לפעם.
"אי אפשר לטאטא דברים", הוא מסביר. "חלק מהשחקנים פה יכלו לשחק בקבוצות אחרות, אבל בחרו לבוא אלינו כי ידעו שיש פה רעיון גדול יותר מעוד קבוצת כדורסל. אני מאמין ששיחות בין אנשים שביום-יום קרובים אחד לשני דווקא יסייעו לצאת מהקבעון ולפתח קצת את המחשבה".
מצד שני, מדגיש טנא, "הקבוצה הזו לא נושאת מסר פוליטי כלשהו, לא לגבי התנחלויות ולא לגבי חלוקת ירושלים. אנחנו אמנם ננסה שבקבוצה יהיה מספר שוויוני של יהודים וערבים, אבל ישחקו רק מי שיתאימו מבחינה מקצועית".
אם הכל יעבוד כמו שצריך, בני ירושלים תשמש כפיילוט לשיתוף פעולה נרחב בין יהודים לערבים בירושלים. שחקני הקבוצה אמורים בעתיד להשתתף בפעילויות הסברה בבתי ספר ובפרויקטים שמטרתם לקדם דו-קיום. יש גם כוונה להקים מחלקת נוער לאגודה, שתפעל ברוח העקרונות המנחים את הקבוצה הבוגרת.
דהאן וטנא, שהשקיעו מכיסם 5,000 שקלים כדי לרשום את הקבוצה באיגוד הכדורסל, צריכים כעת להוסיף סכומים גדולים בהרבה כדי להותיר את הפרויקט השאפתני בחיים.
"אנחנו זקוקים לתרומות ולספונסרים כמו אוויר לנשימה", מבהיר דהאן. "מעיין ואני עובדים כעת ללא שכר, אין לנו עוד אולם ביתי, אנחנו צריכים לשלם אגרות שיפוט, להזמין תלבושות ולארגן הסעות למשחקי החוץ. בסך הכל, להחזיק קבוצה כזו עולה משהו כמו 100 אלף שקלים לעונה".
דהאן מבהיר כי עם כל הכבוד לאידאולוגיה העומדת מאחורי הקבוצה החדשה, יש לה גם שאיפות מקצועיות. "אנחנו רוצים להוכיח שמקומה של קבוצה מעורבת לא רק בליגות חובבניות, אלא גם ברמות גבוהות יותר".
הפועל ת"א כמעט הצליחה לעלות מליגה ב' לליגת העל בתוך ארבע שנים. התוכנית היא לבצע מהלך דומה?
"זה חלום, אבל כרגע אנחנו מציאותיים ולא חושבים כל כך רחוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם