12 סיבות לאהוב את הכדורסל הישראלי
לרגל עונת 2011/12 של ליגת לוטו ניסינו לחשוב מדוע אנחנו כל כך אוהבים את הענף. אליהו על העתודה בגמר, כספי כותב על סופ"ש האולסטאר, דרוקר נזכר בגמר היול"ב, פוהורילס בקליין, סורוקה בדרק המילטון ומנחם כהן מתענג על זכיית חולון באליפות. טעימה קטנה, שאר 88 הסיבות במוסף פתיחת העונה של ספורט מעריב
אלופה כבר יש (סליחה שגיליתי, שמעון), יורדות אין, הנבחרות הצעירות במקום ה-24 באירופה, הנבחרת מאבדת סיכוי. ותכף יבואו הטיעונים הקבועים מצד האנשים הקבועים, שהענף מת, ופיקציה, ובועה, וקופל-סושי-מעודדות-מאוקראינה-בר-רפאלי ואתם מכירים את ההמשך. ייתכן שהם צודקים. אבל בעצם, למה זה משנה משהו?
הכדורסל הישראלי אולי לא בשיאו, אבל כשאנחנו יוצאים למשחק, אנחנו לא באים דווקא בשביל לראות את די.ג'יי סטרוברי מירושלים מול דנילו פינוק מהבקעה. אנחנו הולכים מפני שאנחנו רגילים למגרש הזה מאז גיל עשר, ונשארים משום שכבר ראינו על אותו פרקט את ארז חזן, וויל סולומון או עודד קטש מגשימים ומחריבים לנו חלומות. ונבוא שוב מפני שמשהו בלתי מוסבר מושך אותנו לשם. מכאן נולד הרעיון, לנסות להסביר את הבלתי מוסבר.
הרשימה לא הוגבלה לעבר או להווה, לכדורסל גברי, נשי או צעיר. אינה מתיימרת לדרג, לספק היררכיה, לכלול הכל בכוח או להדיר מישהו במכוון. לרשימת הכותבים והכותבות, שכוללת כוכבי-על לצד כתבי קבוצות מהפריפריה, הובהר שהכל פתוח. הם יכולים לכתוב על סנדוויץ' באשקלון או על גמר גביע אירופה, על אנתוני פארקר בסל ניצחון או על החבר החובבן מליגה א', על היכל נוקיה
"ומשהו על הכדורסל של היום אתה רוצה לכתוב?", שאלתי את אחד התורמים לפרויקט. "יש משהו שאנחנו אוהבים בכדורסל של היום?", ענה. וזה האיחול העיקרי לכדורסל שלנו לשנה החדשה: שייתן לנו עוד סיבות לאהוב אותו בזכות מה שהוא, ולא רק בזכות מה שהיה.
(ערן סורוקה)
סופשבוע אולסטאר ה-NBA, דאלאס, 12-14.2.2010
לא רבים האמינו שאבחר בדראפט, ואז שאצליח להיכנס לליגה, ואחר-כך שיתנו לי דקות, ופתאום אני פותח בחמישייה בנבחרת הרוקיז באולסטאר, מייצג את ישראל, ואנחנו עוד מנצחים בפעם הראשונה מזה שמונה שנים.
זו היתה פסגת קריירה שמגיעים אליה בגיל צעיר, להיות חלק מסופשבוע מאוד מיוחד. כל הכוכבים מגיעים, אתה עולה במעלית עם לברון ג'יימס ויורד עם דווייט הווארד וכרמלו אנתוני. ימים ספורים קודם הגיע משחק מכונן אחר, נגד הניקס. יותר מ-10,000 יהודים באולם, ההמנון שלנו "התקווה" מנוגן במשחק NBA, קשה לתאר כמה זה ריגש אותי.
(עמרי כספי)
ישראל - סלובניה גמר אליפות אירופה לעתודה, 1.8.2004
הדרך שעשינו לגמר בברנו, צ'כיה, היתה מדהימה, בניגוד לכל מה שמישהו חשב. 82:83 על סרביה ומונטנגרו ברבע הגמר. 82:88 על יוון בחצי הגמר. ואז, סלובניה בגמר. עוד יותר מההפסד הדרמטי ,66:61 אני זוכר סיפור אחד: כל הורי השחקנים מהנבחרת הזמינו טיסה לארץ ביום של הגמר, כי אף אחד לא האמין שנגיע אליו. כל ההורים החליטו להישאר מחצית אחת ואז לעזוב בהפסקה, ואז, כמה שעות לפני המשחק, הודיעו להם שיש עיכוב בטיסה. הם נשארו איתנו. עד הסוף.
(ליאור אליהו)
אפי בירנבוים מדבר על שחקן בשם וויליאמס
מאמן זה עיסוק לפרנואידים. במקצוע שבו אתה הוא השעיר לעזאזל של כולם, לכוד בין הנהלה צרת אופקים לשחקנים שמתעניינים רק בתחת של עצמם, לקהל שרוצה ראש על כל הפסד ולתקשורת ש"מתי אתה מתפטר" היא שאלת הפתיחה שלה, רוב הסיכויים הם שתמצא אדם חשדן, מריר, שומר את הקלפים קרוב לחזה.
אלא אם מדובר באפי. משנה לשנה, השאלה "מה בדיוק אפי עושה"? הופכת לסמינר מתמשך באנטיתזה של המאמן הישראלי המצוי. כולם מתהדרים בסיבוכים טקטיים ובהגנות מורכבות? אפי ידבר על "בלבלה" ויניח לעוזרו להעביר פסק זמן. כולם נסגרים תחת מסך של סוד מקצועי? אפי לא ייתן אפילו לתקרית הטלפונים של בלאט וגרשון בגמר 1999, מקרה גרוע במיוחד של הפרה אתית שחמקה מתחת לרדאר, להפוך אותו לפרנואיד.
ואפי, במקצוע שבו מאמנים נוטרים לשחקנים וחלקם נוטרים במיוחד לשחקנים שחורים, לא מסתיר את הערצתו למי שגורלו נתון בידיהם. הוא הוציא את המיטב ממי שנחשבו הכי בעייתיים, כי אין בו עצם גזענית אחת ויש לו שס"ה גידים של סקרנות אנושית.
מספיק לשמוע אותו מדבר על האינטליגנציה והחושים של ארל או קני וויליאמס, שניים שצריך רגישות רבה במיוחד כדי להתחבר אליהם, ואז מבינים את הסוד: אימון הוא תבונה רגשית ויכולת להתחבר לאנשים מתוך אהבה ותום אמיתיים, וזה מה שיש לאפי בשפע.
(עפר שלח)
המרצ'נדייזינג של מיקי ברקוביץ'
לעולם לא אשכח את ההליכה לשוק הכרמל בביקורי הקיץ שלי בישראל, ואיך רכשתי ארון שלם של גופיות מכבי ת"א עם 9 על הגב. וכמה הייתי נרגש, בכל פעם מחדש, ללכת לתוך חנות הספורט של מיקי ברחוב דיזנגוף, בגיל 10 ו-13- ו-16. מבחינתי, זו היתה חנות הספורט הנפלאה ביותר בעולם.
(מארק סטיין, ESPN)
רלף קליין ז"ל
הקונצנזוס סביב האיש שהיה חביב על כולם, למרות שרוב מוחלט מעשייתו הספורטיבית עשה במכבי ת"א, נובע מכך שהיה שונה בהתנהלותו משאר האנשים שם. רגיש, לא כוחני, בעל חוש הומור מופלא, פתוח, אוהב להוציא כביסה מלוכלכת, חובב עיתונים ותקשורת בכלל.
בחור כלבבנו, היפוך מוחלט לאתוס הלא גמיש של מחלקת הכדורסל. הוא אהב לחיות, וחיבב במיוחד עוגות קרם הונגריות. כששירת בצריפין בפיקוד הדרכה, בכל הזדמנות היה קופץ לקונדיטוריה בראשל"צ ומוריד סברינה או קיורטוש. אסף שעונים וקנה סוודרים במאות דולרים. כשמאס בסוודר, פיקו רוזביץ' מהפועל ת"א היה קונה אותו ממנו ברבע מחיר.
(אביעד פוהורילס)
"ניר רכליס, יד רכה"
בספר הכדורסל, ליד המילים "ניר רכליס" יש תמונה של יד רכה. שזו בעצם תמונה של ניר רכליס. כי כמו שאף אחד לא באמת יכול לתאר יד רכה, אף אחד לא באמת זוכר איך נראה ניר רכליס. או איפה שיחק, או בכמה תארים זכה. ואם היה 3 או 4 או 5. אבל את היד הרכה זוכרים.
באמריקה אומרים את שם השחקן ואז את הקולג'. פה היו אומרים "ניר רכליס, יד רכה". וכשמדברים יד רכה, בכלל לא מדברים על יד. אפילו לא על סגנון קליעה. זו מהות. זה כדור שנזרק - לא מקרוב וגם לא מרחוק, לא עם יד בפנים ולא לגמרי חופשי. לא מבלטה ספציפית, אבל תמיד מאותו המקום. לא חלק, ולא עם הקרש. אבל בפנים. הוא לא היה סקורר, לא לידר, לא כוכב. הוא היה רק "ניר רכליס, יד רכה".
(אורן יוסיפוביץ)
גיא פניני
אוהדים רבים מסתייגים מגיא פניני. אפשר להבין אותם: הוא אחד האנשים היחידים בכדורסל הישראלי שלא מנסה להיות נחמד, בדור של מאמנים ושחקנים שרק מנסים לא להרגיז אף אחד. לא רק שהוא ייתן לך מרפק או יעשה הצגה, הוא גם יחייך עם עזיבתו את מקום הפשע.
לעתים נראה שהפרובוקציות הן שריד לתקופה רחוקה שבה היה פניני שחקן בינוני, שאף אחד לא ספר. בנוער הוא היה חסה בצלם של מורן רוט ושל תלמיד כיתה י' בשם יותם הלפרין. במשחק הראשון שלו בבוגרים הוא קלע סל ניצחון מחצי מגרש, שבסך הכל סייע לו להפוך לבדיחה ב"רק בישראל." כשדן שמיר לקח אותו להפועל ירושלים, מרבית האנשים בענף חשבו שהוא נפל על הראש.
בינתיים, מתחת לרדאר של כולנו, פניני נהפך לגארד-פורוורד מגוון, עם קליעה מצוינת, חדירה לא רעה ובעיקר בלי טיפת פחד - אותה תכונה שאיפיינה אותו גם כפועל שחור בבני השרון. אם כל שחקן ישראלי היה מחקה את פניני ועובד קשה כמוהו מהרגע שעלה לבוגרים, הענף היה במקום אחר לגמרי. בעצם, לא יזיק אם יחקו גם את המרפקים שלו.
(אודי הירש)
גיא גודס יוצא לאור
בעונת 1986/87 עוד חיכה גיא גודס לגיל 16 ולתעודת הזהות הנכספת, אבל אחרי משחק אחד, כולם כבר זיהו אותו. הפועל חיפה אירחה את הפועל ת"א, שברחה במהרה ליתרון של 16 נקודות. המאמן יריב ורשיצקי נראה נואש, והשליך למערכה באקט נואש את גודס. הילד קלע 15 נקודות והוביל את חיפה לניצחון על מרסר ולארגי, ומשם הוא כבר לא הביט לאחור.
(יונתן הללי)
דרק המילטון נגד הפועל גבת
הפועל חולון של 1995/96 היתה הקבוצה המקסימה ביותר שאהדתי. יותר מכולם, אהבתי את הזרים שלה. יותר ממילטון ואגנר מהלייקרס, לא הפסקתי להעריץ את דרק המילטון. ויותר מכל דבר אחר שהוא עשה, היה שם מהלך אחד מול הפועל גבת.
מילט עמד ליד קו האמצע מצד שמאל וזרק כדור קשתי לעבר אזור הצבע. דרק המריא לאוויר אי שם באזור קו העונשין. הוא התחיל ללכת באוויר, והמשיך, ונסק, וריחף, ובשלב מסוים הוא תפס את הכדור והטביע. אבל אז קרה דבר מוזר: הוא עדיין לא נחת. אני לא זוכר מגע כלשהו עם הקרקע ב-15 השנים שחלפו מאז. מבחינתי, הוא עדיין עומד שם, באוויר הדחוס, צוחק על כוח המשיכה.
(ערן סורוקה)
הפועל ירושלים - ריאל מדריד גמר גביע יול"ב, 13.4.2004
יצאנו ממלון בשרלרואה, האוטובוס היה שקט ודרוך, כמעט מתפוצץ. הדרך ארכה עשר דקות, מהחלונות ראינו את המדרכות מלאות באוהדים שלנו. הכל צבוע אדום, עם דגלים, צופרים, צמרמורת התחילה לחרוש את גבי. עצרנו בחניית האולם, 3,000 אדומים הקיפו את האוטובוס בשירת "ירושלים של זהב." הסתכלתי לאחור וראיתי את דני קליין בוכה ואת כולם עם פנים נרגשות, ואני חושב לעצמי שמחכה לנו עוד גמר יול"ב לשחק.
בחדר ההלבשה הייתי קצר, עם משפט אחד: "הם עשירים, גדולים חזקים ופייבוריטים, אנחנו צנועים, פשוטים וקבוצתיים. צאו החוצה ותביאו את הגביע". ומכל המשחק הגדול, אני זוכר רק את הדקה האחרונה, הבטחת הניצחון. ארז כץ עושה את גלגול הניצחון ו-3,000 אדומים מחכים לפרוץ למגרש ולחגוג. 72:83. תחושת הישג גדולה שהיא רק שלנו. צמרמורת.
(שרון דרוקר)
ערוץ חמש
פעם, כל יום שני בבוקר, לפני הצעדה לבית ספר, ילדים עוד רצו לעיתון כדי לבדוק מה קבוצתם עשתה אתמול. האינטרנט עוד לא היה שם. בטלוויזיה ראו כדורסל בערך פעם בשבוע, וגם שם פגשת בעיקר את מכבי ת"א.
כמה שנים אחרי, השידור הרב ערוצי רק החל לשנות את הדרכים בהן אנחנו צורכים ספורט, ולתוך הריק נכנס בסערה ערוץ 5. באותם ימים, עדיין ערוץ בודד. צעיר, חופשי ופתוח לכולם, ולא פלטפורמה לקידום פלטפורמות בתשלום.
אולי לא קיבלנו שידורים חיים מכל המחזור, אבל בין "סל בסלון" ל"חמישיות", בין נדב הנפלד בחליפה מנומרת לצד ז'וז'ו חלסטרה לדייט כובש עם חבורת זרים מוסיקליים מקבוצה איזוטרית שלקחו אותך לסיבוב במטבח, זכינו להיכרות עם הכדורסל הישראלי ברזולוציות שלא פגשנו בארץ בשום ענף עד אז. ובעצם, גם עד היום.
(אבי אורנן)
הפועל חולון - מכבי ת"א גמר הפיינל פור, 29.5.2008
שיחקנו בליגה הארצית, הליגה השלישית! בבית ספר קציר, אולם התעמלות, מול גדרה ובני ברק, כי בפחים החב"דניקים קיימו ערבי התעוררות וש"ס הביאו את הבאבות כדי שידליקו נרות בחנוכה.
ובוקר אחד הוא הגיע, על מטוס לבן מארה"ב, מיקי דורסמן, שיחק אצלנו בנוער עם טובי שוורץ, עידו אשד היה המאמן. יום אחד הוא נעלם לנו, בברנז'ה סיפרו שנסע לאמריקה ותפס אמריקה, הגיע ל"קציר" וסיפר שיש עליו כמה דולרים, סידרו לו פגישה עם ראש העיריה, "קח את הבית ספר לכדורסל ואז נראה".
הבטיחו לו הרים וגבעות, לקח, ואת הנוער, ואת הבוגרים, ועלו ללאומית. הבטיחו הרים וגבעות, לא קיבל אפילו תלולית. ויתר על העלייה ועלה שוב. שבר קופת גמל והביא את פי.ג'יי ואת מורן, ואת קמפבל, ודיקסון גם.
ואז פרחח מסלמה ג' זרק חזיז במלחה, הנגר מירושלים דרש אחריות שילוחית ושיחקנו בלי קהל, וניצחנו את מכבי כבר פעמיים, ובגמר השופטים היו עם דריק שארפ, אז מיקי לקח פסק זמן 6.5 שניות לסיום, בפיגור 72:71, קרא לקמפבל ולמאליק דיקסון והחליף איתם כמה מילים. קמפבל מסר למאליק, שעלה לליי-אפ.
(מנחם כהן)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם