הסוציאליסט: הצביעות של דייויד סטרן
השוויוניות שדייויד סטרן דורש לקראת הסכם העבודה החדש, למרבה האירוניה, היא בדיוק ההיפך ממה שהביא את ה-NBA - ואת סטרן עצמו - לרמת השגשוג הנוכחית
דייויד סטרן ודאי זוכר את היום הזה. שארלוט, מאחד השווקים הקטנים ב-NBA, זכתה
קשה יותר להיות שוק קטן ב-NBA ועדיין להצליח. זה לא אומר שאי אפשר: צריך תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה, כמו במקרים של פניקס ודאנטוני, סן-אנטוניו תחת ביופורד-פופוביץ' או סקרמנטו של אדלמן; גאוות יחידה ועקשנות כמו שהדגימו דטרויט, יוטה ודנבר, או קצת מזל כמו שהיה לקליבלנד עם לברון.
התמה השולטת בדברי סטרן היא שהליגה לא מאוזנת, לא שוויונית ונוטה לטובת השווקים הגדולים, ולכן צריך לתקן את המנגנון (והשחקנים, כמובן, מפריעים לזה). רק שמאז 1999, השנה בה נחתם ההסכם המקצה לשכר השחקנים 57 אחוז מהכנסות הליגה, אכלסו את 48 המשבצות בגמרים האיזוריים לא פחות מ-21 מתוך 30 קבוצות הליגה. 70 אחוז.
הקושי העיקרי בהחזקת קבוצה בשוק קטן יחסית היא ששחקנים רבים עדיין יעדיפו את הבמה הגדולה יותר; בדיוק כמו הבעלים, גם הם רוצים למקסם חשיפה ורווחים. כאן הצביעות של סטרן בולטת יותר מתמיד: הרי השווקים הגדולים הם אלה שהפכו את ה-NBA משנות ה-80 לליגה מצליחה ורווחית כל-כך.
בלי מג'יק באל.איי, לארי בבוסטון ועוד בחור מסוים בשיקאגו, הליגה לא היתה משגשגת. ובלי התקבצות חבורת הכוכבים במיאמי (שאגב, לברון העדיף על פני שווקים מינוריים כמו ניו-יורק ושיקאגו, וסטרן אף ציין רק לפני שנה כי היא "טובה לליגה"), לא היו מגיעים רייטינג מטורף בגמר 2011 והכנסות שכבר נושקות ל-4 מיליארד דולר.
כדי ליצור את השוויוניות
ברור שהאיזון יגדל אם לברון ישחק במילווקי וכרמלו באינדיאנה. אולי אז סטרן גם ייזכר איך בגמר האחרון ללא שוק גדול, בין קליבלנד לספרס ב-2007, הליגה הזיזה משחקים כדי לא להפסיד ברייטינג מול הסופרנוס.
סטרן הצהיר בלי למצמץ כי שכר השחקנים עלה בין 1999 ל-2011 ממיליארד דולר לשני מיליארד, כדי להציגם כרודפי בצע. היה לו קריטי פחות לציין שהכנסות הליגה עלו בשיעור זהה, מכיוון שסך המשכורות עמד אז, כמו היום, על 57 אחוז מההכנסות.
בינתיים, כאמור, דאגו המנגנונים הקיימים, כמו הדראפט או פיזור אנשי ההנהלה של סן-אנטוניו ברחבי הליגה, ליצור ליגה תחרותית ושוויונית, בה המדוכאים של היום יכולים, במחי החתמה אחת, לחלום מחר על אליפות.
כל זה לא אומר שהשחקנים לא צריכים לוותר על כמה אחוזים בחלוקה, ושהבעלים לא יכולים לפזר טוב יותר את ההכנסות ביניהם. אבל השחקנים גם יודעים שהחלק הגדול של העוגה צריך להיות שלהם, בהתחשב בכך שחלקם בהצלחת הליגה גדול משל הבוסים, ושהפנים שלהם מוכרות יותר - אולי פרט למקרה אחד: מייקל ג'ורדן, שמנהל את שארלוט בצורה נוראית.
בעודו נכנס הלילה לעוד תקופה קריטית במו"מ, צריך סטרן להבין שאי אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו: לצפות לעלייה נוספת של 5 אחוזים ברווחי הליגה, ולבקש ש-25 כוכבים יתפזרו ב-25 קבוצות. לשחזר יריבות מרתקת בין הלייקרס לבוסטון, ולוודא שסקרמנטו ודטרויט נשארות רווחיות.
אם בעלים מסוים מרגיש שהוא מנהל כל-כך רע עד שעמיתיו צריכים לקבוע חוקים דרקוניים שיצילו אותו, אז שיעזוב או יקפל את קבוצתו. סטרן לא יכול להמשיך להיות סטרן, ולהתנכר בו זמנית לכל מה שהפך אותו לסטרן. כשהוא יחליט לומר לעצמו את האמת, העונה גם תוכל לצאת לדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם