אונסים את המציאות: אוסטפלנד-גייט
זו הדרך של ראשי כדורסל הנשים להתמודד עם השביתה: ביזוי, איומים והשמצות. בתוך הבלאגן, מתברר גם מהו הנכס הגדול של הענף: האכפתיות של השחקניות
אורנה אוסטפלד. עושה חשק לבוא למשחקים צילום: דני מרון
את ההתמודדות של ראשי הענף עם השביתה - או, מדויק יותר, את חוסר ההתמודדות - אפשר לסכם בשלוש מילים: אובדן עשתונות מוחלט.
זה מתחיל במעשים - ההתעקשות לאנוס את המציאות ולשחק את מחזור הפתיחה "כסדרו", תוך ביזוי של כל הנוגעים בדבר - ועובר לדיבורים. לו גבר, רחמנא ליצלן, היה אומר על שחקניות הכדורסל מה שאורנה אוסטפלד אמרה עליהן בימים האחרונים, היא היתה יוצאת נגדו במסע צלב פמיניסטי.
בישראל, לפי אוסטפלד, אין כדורסלניות, אלא אסופה של בטלניות ופרזיטיות שצריכות להגיד תודה שנותנים להן לעלות על פרקט.
תודו שזה עושה חשק לבוא למשחקים, אם וכאשר הם יחודשו. מותר להתווכח עם הדרישות של השחקניות (אף כי לטעמי ההתנגדות שלהן לארבע זרות על המגרש סבירה לגמרי), אבל ראשי הענף וחלק מראשי הקבוצות עושים משהו אחר לגמרי, חמור לגמרי: הם שוללים את הלגיטימיות של השחקניות לדרוש, להתארגן, לשבות.
זה מתבטא בסצינות של ביזוי ואיומים, ממשיך בניסיון המגוחך להראות שאפשר לקיים את הליגה בלעדיהן (ובכן, אי אפשר), ומידרדר עד מניפולציות רגשיות זולות (ע"ע "המשחק הוורוד").
כל מי שהיה שותף למאבק ציבורי יודע שהחוכמה היא לנהל אותו בלי לשרוף את כל הגשרים, הרי ביום שאחרי כולם יצטרכו לחזור ולעבוד ביחד. מישהו יכול לדמיין את אוסטפלד מרימה טלפון לאחת ממנהיגות השביתה עם הצעת עבודה? הרי מדובר, כך למדנו, בחבורת גזעניות.
כדורסל הנשים במצב קשה. אין הרבה שחקניות ישראליות טובות, אין הרבה שחקניות בכלל. באופן אירוני, האירועים האחרונים הבליטו את הנכס הגדול ביותר של הענף: לשחקניות אכפת ממנו.
אכפת עד כדי שהן מוכנות לסכן את הפרנסה והקריירה. שי דורון וליעד סואץ היו מקבלות דקות ומשכורת גם בלי לשבות, אבל מה שהשחקניות מפגינות בימים אלה
הוא המילה העתיקה הזו, שבקיץ האחרון קיבלה בחזרה את כבודה: סולידריות.
מנהל טוב, לו היה לכדורסל הנשים, היה מזהה את הנכס שהתגלה, את האכפתיות של השחקניות והסולידריות שלהן, את המחויבות והאחריות לעתיד הענף, ומגייס את כל אלה למאמץ הצלה משותף. אבל מנהיג כזה לא נראה בשטח. אולי הוא הלך לאיבוד יחד עם העשתונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם