אמרת רובי, אמרת הפועל חיפה
"מעבר לבעלים, רובי שפירא היה חבר. לכתו מהעולם היא טרגדיה שאני לא מסוגל להבין ולא מסוגל להסביר עד היום". עשור למותו של רובי שפירא ז"ל. אלי גוטמן לא שוכח
לא רק בעלים, גם חבר. רובי שפירא צילום: ארכיון מעריב
מעבר לבעלים, רובי היה חבר. הפגישות שלנו מדי שבת בבוקר בקפה נטו על הכרמל, שלי ושלו ראש בראש, בלי אף אחד, היו סוג של פורקן מתחים. בעיקר שלו. אני נשארתי במתח גם אחרי השיחה, והוא לקח כל משחק עמוק ללב, אבל אהבתי לשבת איתו כי ידעתי שהשיחות האלה חשובות.
אני זוכר את הפגישה שהיתה בבוקר משחק האליפות מול מכבי ת"א, שלושה מחזורים לסיום עונת1998/99. רובי הגיע חיוור, התחלתי לצחוק איתו כדי לנסות להרגיע אותו. לא אשכח איך הוא היה מזמין באופן קבוע עוגת פרג וכוס קפה הפוך. ביום הזה הוא בקושי נגס בעוגה. שאלתי אותו: "אין לך תיאבון, הא?". והוא ענה: "כבר שבוע שאני בקושי אוכל".
למרות המעורבות הרגשית והאהבה שלו לקבוצה, אני זוכר שתמיד כשהגיע לאימון כדי לדבר עם השחקנים, הוא היה, בעדינות האופיינות, אומר משהו כרמז ואני הבנתי, והייתי אומר לו "וולקאם". בכלל, אני יכול לספור על כף יד אחת את הפעמים שהוא הגיע לדבר עם השחקנים במשך שלוש השנים שלי שם.
למשחקים, לעומת זאת, הוא היה מגיע בכל פעם שהיה בארץ. היו לי לא מעט מפגשים אישיים איתו, אבל מפגש אחד חרוט בלבי. זה היה כשהפועל חיפה שלו ניצחה
בגביע אופ"א את אייאקס בארנה באמסטרדם. האיצטדיון היה מלא והקהל מחא כפיים, ולפתע ראיתי אותו על כר הדשא. היו לו דמעות בעיניים, ואז הוא אמר: "הכל היה שווה בשביל הרגע הזה".
לכתו מהעולם היא טרגדיה שאני לא מסוגל להבין ולא מסוגל להסביר עד היום. לא אשכח אותו לעולם. התקופה שלו בהפועל חיפה היתה תקופה חלומית למועדון הזה. לא לחינם, כשיש רגעי שמחה במועדון, שיר האליפות מתנגן פעם אחר פעם. ואז כל האוהדים רוקדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם