בית ביום, עונת 2011/12: המרכזי
בשיקאגו ובאינדיאנה עולה רף הציפיות, במילווקי מחפשים יציבות ונקודות, ובדטרויט ובקליבלנד מחפשים תקווה לעתיד. חמש קבוצות בית המרכז בסקירה לקראת פתיחת עונת ה-NBA, לפי הסדר המשוער בסוף העונה הקרובה
בעונה שעברה: 22:60 (מקום 1 במזרח. עברו את אינדיאנה 1:4 ואת אטלנטה 2:4, עפו
רוצים לעקוב אחרי עמוד ה-NBA של ערן סורוקה בפייסבוק? כנסו
שחקני מפתח שנשארו: דריק רוז, ג'ואקים נואה, לואל דנג, קרלוס בוזר, קייל קורבר, טאג' גיבסון, רוני ברואר. עזבו: ראסול באטלר (טורונטו), ג'נארו פארגו (אטלנטה), קורט תומאס (פורטלנד), קית' בוגאנס. אליפויות: 6.
בית ביום, עונת 2011,12: הדרום-מזרחי
כאשר דריק רוז הודיע ביום הפתוח לתקשורת בעונה שעברה שהוא רוצה להיות ה-MVP, רוב העיתונאים הנהנו עם הראש והמשיכו בענייניהם. כאשר, כעבור שבעה חודשים, דריק רוז הפך ל-MVP הצעיר בתולדות ה-NBA, כולם כבר הבינו על מה הוא מדבר.
זה לא שהסטטיסטיקות שלו, מרשימות לכשעצמן, היו יוצאות דופן; זו העובדה ששחקן כל כך צעיר מוביל קבוצה על הגב למאזן הטוב ביותר בליגה. ה-MVP, כזכור, הוא גם עניין של ציפיות מוקדמות. אם אצל לברון ג'יימס כולם ידעו מה הוא הולך לתת, רוז היווה הפתעה.
ולכן, ההימור הבטוח ביותר לעונת 2011/12 הוא שדריק רוז לא יהיה שוב ה-MVP. ראשית, כי הוא לא צריך. שנית, כי לא בטוח שזה יעזור לבולס. האיש מוכשר כמו שד, מהיר כמו רוח ועף לשמיים, אבל בקבוצה עם כל כך הרבה כישרון מסביב, הוא רק ירוויח מביזור סמכויות. אחד הדברים שעבדו לטובתו בעונה האחרונה היה ההיעדרויות הממושכות של נואה ובוזר בגלל פציעות, שחייבו אותו לקחת יותר אחריות. הוא ישמח לוותר הפעם על שחזור התסריט.
בנוסף, הביאו לצדו את ריפ המילטון. אמנם לא השותף האידיאלי - מישהו צעיר יותר, ועם יד טובה יותר לשלוש מאשר המילטון שקלע 0.6 שלשות לערב בקריירה ב-34.7 אחוז, היה משלים טוב יותר את סגנון המשחק של רוז - אבל בהתחשב בהיצע בשוק ובאפשרויות הכלכליות, פתרון בהחלט נאה.
המילטון, אחרי כמה שנים טראומטיות בדטרויט, לא ידרוש תחזוקה גבוהה בגזרת האגו, ויעשה את מה שהוא עושה הכי טוב - ינוע על חסימות, ויצלוף מחצי מרחק. במקום המשולש של ברואר, קורבר ובוגאנס, שאף אחד מהם לא מציג הגנה והתקפה ברמה זהה, המילטון הוא שחקן יציב ואמין יותר. ויש לו טבעת על האצבע.
פרט לחמישייה פותחת שיש שיגדירו כטובה בליגה - נואה, בוזר, דנג, ריפ ורוז - לבולס יש גם את המצרך השני לעונה מתישה, וזהו עומק. סי.ג'יי ווטסון, ברואר, קורבר, טאג' גיבסון ועומר אשיק יכולים לתת הרבה דקות מנוחה לחמשת הבכירים.
אליהם אפשר להוסיף את הרוקי ג'ימי באטלר, בחירת סוף הסיבוב הראשון בדראפט וסיפור אישי נהדר על אדם שאביו נטש אותו, אמו זרקה אותו מהבית והוא חי כהומלס עד שמצא בית אצל חבר לקבוצה. כן, הבולס היא "פיל גוד סטורי", איפה שלא תחפשו.
רגע שנזכור מההשבתה: בריאן סקאלבריני, שהיה ידוע בעיקר בזכות עידוד מהספסל, שיער ג'ינג'י ונוכחות חיובית בחדר ההלבשה, מתגלה ככדורסלן לא רע בכלל. הוא רושם 11.6 נקודות ו-5.4 ריב' לערב במדי בנטון טרוויזו, הופך לחביב הקהל וזוכה לכינוי "ווייט ממבה". מעל לכל, הוא יוצר עם פוינט גארד ישראלי את הצירוף בעל השם המגניב "סקאל מקל". חבל שהוא לא נשאר שם.
אופטימי: רוז חיקה את מייקל ג'ורדן בכל כך הרבה דברים. עכשיו הגיע הזמן לתמונה ראשונה עם הגביע.
פסימי: יותר ציפיות, יותר בעיות. רוז עוד יתגעגע למעמד האנדרדוג, כשהוא נופל מהאולימפוס ומודח בחצי גמר המזרח.
בית ביום, עונת 2011/12: האטלנטי
בעונה שעברה: 45:37 (מקום 8 במזרח. הפסידו לשיקאגו 4:1). אולם: קונסיקו פילדהאוס. מאמן: פרנק ווגל (38, מונה באמצע העונה שעברה). באו: דייויד ווסט (ניו אורלינס), ג'ורג' היל (סן אנטוניו), לו אמנדסן (גולדן סטייט), ג'ף פנדרגראף (פורטלנד), ג'ף פוסטר הושאר.
שחקני מפתח שנשארו: דני גריינג'ר, דארן קוליסון, טיילר האנסברו, רוי היברט. עזבו: מייק דנליבי (מילווקי), ג'וש מקרוברטס (לייקרס), ברנדון ראש (גולדן סטייט), ג'יימס פוזי (אמנסטי), טי.ג'יי פורד. אליפויות: אפס ב-NBA, שלוש ב-ABA.
עד אמצע העונה שעברה, הכל נראה אפור. בזמן שאוניברסיטת באטלר כבשה את לב ההוז'יירס המקומיים, הקונסיקו דורג אחרון בליגה במספר הצופים שנכנסו אליו מבין 30 קבוצות ה-NBA. המאמן ג'ים אובראיין התעקש לתת לווטרנים דקות רבות כדי להיאבק על הפלייאוף, וזה לא עבד.
הפיטורים שלו והמינוי של ווגל הצעיר היו הדבר הטוב ביותר שקרה לפייסרס, אולי בכלל בשנים האחרונות; הסגנון החדש היה "רוצו, רוצו, רוצו, ותקפצו לאופנסיב ריבאונד". כמה פשוט, ככה גאוני.
השיטה החדשה לא ייצרה מהפך מדהים בטור הניצחונות, אבל לראשונה מזה שנים נראה רעב אמיתי בכדורסל המקצועני באינדיאנאפוליס. נראתה תקווה.
טיילר האנסברו, שאימלל את ה-NCAA במדי צפון קרוליינה, התחיל להשליט טרור מתחת לסלים. רוי היברט המשיך בהתפתחות האיטית בדרך להפוך לסנטר מצוין. גריינג'ר צלף עם דנליבי ודארן קוליסון, שהועבר מניו אורלינס בקיץ הקודם, הריץ את העסק במיומנות הולכת ומשתפרת. ההפסד 4:1 לבולס בסיבוב הראשון היה אולי ה-4:1 הכי צמוד ודרמטי שראיתם בחייכם. אלמלא הווינריות של רוז והטעויות של הפייסרס, מי יודע איך זה היה נגמר.
הקיץ, תוכנית המתאר עברה שלב אחד קדימה, עם החתמתו של דייויד ווסט מניו אורלינס, אחד השחקנים החופשיים היותר אטרקטיביים. מתוקה יותר היתה העובדה שווסט כבר היה בדרך לסלטיקס, אבל ביטול עיסקת כריס פול הותיר את ההורנטס מבולבלים ומשותקים למספר ימים, והפייסרס פשוט הציעו חוזה גבוה יותר.
שלח לי מלאך: חילופי שלטון בלוס אנג'לס?
עשרה מיליון דולר לעונה לפורוורד מצוין ויציב שתורם בריבאונד, מביא מנהיגות שקטה וצולף מחצי מרחק כמו מעטים בליגה, הם מחיר הוגן וטוב. ווסט בילה את חצי השנה האחרונה בהחלמה מפציעה קשה, אבל אם הוא חוזר לעצמו, דיר באלאק.
פרט למיאמי ושיקאגו, שתי קבוצות עם שלד צעיר יחסית וסגל שנשמר ברובו, אי אפשר באמת לדעת איך המזרח יתפתח. הסלטיקס זקנים, הניקס קצרים ומועדים לפציעות, המג'יק במצב לא ברור והפייסרס, עם סגל עמוק מאוד, יכולים להתברג לשישייה הראשונה.
כל קבוצה היתה שמחה להעלות מהספסל שני כשרונות צעירים כמו האנסברו וג'ורג' היל שהגיע מהספרס. אם ווגל יצליח לשמר את ההתלהבות, אבל בו זמנית להכניס גם קצת סדר וחוכמה לכל העסק, הפייסרס יכולים להיות ההפתעה של המזרח העונה.
רגע שנזכור מההשבתה: בדברים שלא קשורים לכדורסל, גריינג'ר בהחלט בלט בהשבתה האחרונה, עם ציוצים שחושפים מה הוא באמת חושב על דייויד סטרן ("אני משנה את שמי לסטרן'ס ביץ'") ומייקל ג'ורדן, ובעיקר מזמין את כל עובדי האולם הביתי לארוחת ערב על חשבונו.
אופטימי: אינדיאנה והבולס נפגשות שוב, הפעם בחצי גמר המזרח, והפעם זה לא ייגמר ב-1:4 לאדומים.
פסימי: ווגל מתברר כטריק של שנה אחת, ווסט לא לגמרי חוזר לעצמו מהפציעה, ובמארס האוהדים המקומיים שוב מפנים את כל תשומת לבם לטורניר המכללות.
עפר שלח על ה-NBA: מהאטלנטי לאדריאטית
בעונה שעברה: 47:35 (מקום 9 במזרח). אולם: בראדלי סנטר. מאמן: סקוט סקיילס (47, עונה רביעית בתפקיד). באו: סטיבן ג'קסון ושון ליבינגסטון (שארלוט), בנו אודריך (סקרמנטו), מייק דנליבי (אינדיאנה), לוק רישאר מ'בה א מוטה הושאר, והרוקיז טוביאס האריס וג'ון לואר.
שחקני מפתח שנשארו: ברנדון ג'נינגס, אנדרו בוגוט, דרו גודן. עזבו: קורי מאגטי (שארלוט), ג'ון סלמונס (סקרמנטו), קיון דולינג (בוסטון), כריס דגלאס רוברטס (בולוניה), ארל בויקינס, מייקל רד. אליפויות: 1.
שנה קודם, רוכבים על גלי ההצלחה של ברנדון ג'נינגס, הבאקס הכניסו לשימוש את הסיסמה "Fear the Deer" שליוותה אותם גם לסדרת הפלייאוף מול אטלנטה, אבל שם המומנטום נעצר. העונה האחרונה לא היתה טובה: ג'נינגס סבל מפציעה ומחוסר יציבות, מאגטי נתן עונה גרועה, סלמונס איכזב, והבאקס קלעו 91.9 נקודות לערב, מקום אחרון בליגה, בעודם מפגינים כדורסל אפרורי ומשעמם.
ג'נינגס נשאר, גם בוגוט כעוגן הגנתי והתקפי נאה מתחת לסלים, ומסביב יהום הסער. שני שחקנים עם עבר באינדיאנה הובאו כדי לחזק את הכנפיים: דנליבי הוותיק, בחוזה לשנתיים, יוכל לספק את הקליעה מבחוץ שאבדה עם דעיכתו של מייקל רד, וג'קסון ייתן את הניצוץ של הטירוף בעמדה מספר 3. הבעיה עם ג'קסון? כשהוא במיטבו, הוא כלי נשק קטלני. כשהוא לא במיטבו, הוא סתם קטלני. לקבוצה שלו.
במחנה האימון קפטן ג'ק כבר נעדר ממספר אימונים בשל בעיות גב ובעיות חשק. דיווחים סיפרו כי לשחקן, שירוויח כ-20 מיליון דולר בשנתיים הקרובות, יש טענות כלפי הנהלת הבאקס על כך שלא דנו איתו עדיין בהארכת חוזה אל מעבר לשנת 2013. זה לא סימן טוב. בגיל 33 טבעי ששחקן יחשוב על הפנסיה, אבל כשאתה המשתכר השני בגובהו בקבוצה שלך, עדיין לא שיחקת בה דקה ואתה כבר עושה פרצופים - יש דרכים טובות יותר לפתוח מערכת יחסים חדשה עם קהל, קהילה ומועדון.
הכל אנשים: דמויות המפתח של העונה
מילווקי לא צפויה להיות גרועה מדי, או טובה מדי. קבוצת מרכז טבלה שיכולה להפתיע את הגדולות ביום טוב, בעיקר יום טוב של ג'נינגס ו/או בוגוט, ושתחפש לעצמה מקום בתחתית הפלייאוף.
המפתחות הם משחק מסודר יותר מצד ג'נינגס, שמקבל לצדו קלעים יעילים כמו דנליבי ואודריך, והרבה בריאות מצד בוגוט, שבעיות ביטוח מנעו ממנו להעביר את הפגרה בליגה האוסטרלית. מי שכן הרוויח מהפגרה הארוכה הוא הרוקי מהסיבוב השני ג'ון לואר: עם 13.9 נק' ו-7.8 ריב' במדי פרנקפורט, בוגר אוניברסיטת וויסקונסין נראה בכושר טוב ויכול להוות הפתעה נעימה מתחת לסלים.
רגע שנזכור מההשבתה: ברנדון ג'נינגס, בלי סקיילס על הראש, חוזר לכדורסל שכונתי, עם סל מחצי מגרש וריקוד ה"דוגי" (הספציאליטה של ג'ון וול, בדרך כלל).
אופטימי: Fear The Deer 2.
פסימי: Oh, Deer.
בעונה שעברה: 52:30 (מקום 11 במזרח). אולם: הפאלאס באובורן הילס. מאמן: לורנס פרנק (41, עונה ראשונה בתפקיד). באו: דמיאן ווילקינס (אטלנטה), רודני סטאקי, טיישון פרינס ויונאס ירבקו הושארו, והרוקיז ברנדון נייט וורנון מקלין.
שחקני מפתח שנשארו: גרג מונרו, בן גורדון, וויל ביינום, ג'ייסון מקסיל, צ'רלי וילנואבה, אוסטין דיי, בן וואלאס. עזבו: ריפ המילטון (שיקאגו), כריס ווילקוקס (בוסטון), טרייסי מגריידי (אטלנטה), דוואן סאמרס (סיינה, ואז ניו אורלינס), הרוקי קייל סינגלר בחר לשחק העונה בספרד. אליפויות: 3.
הבשורה הטובה לדטרויט היא שרגע השפל בשנה שעברה - שבעה שחקנים מחרימים אימון בוקר בפילדלפיה, וג'ון קיוסטר מעלה את ששת השחקנים הנותרים בלבד למשחק החוץ - כנראה לא יחזור. ימי קיוסטר בפיסטונס, מהתקופות היותר אפלוליות בתולדות המועדון, נגמרו רשמית עם 57 ניצחונות בשתי עונות, ועם השמדת שאריות הכבוד העצמי מימי האליפות העליזים. לורנס פרנק בעמדת המאמן, וטום גורס בעמדת הבעלים, מקווים להתחיל מחדש.
אה, רגע. להתחיל מחדש... זה אומר, לקחת את הסמול פורוורד הממורמר שלך מהעונה שעברה, ובמקום לתת לו ללכת לקבוצה שרצה לאליפות, להעניק לו חוזה חדש של 27 מיליון דולר לארבע שנים? משום מה, נראה שג'ו דומארס עדיין לא לגמרי החזיר לעצמו את חוש הבנייה שעזר לו למצוא את החלקים לקבוצת האליפות של 2004.
בשנים האחרונות דומארס יוצר בפיסטונס מיקס משונה בין צעירים שמנסים לקבל השראה חיובית לוותיקים שלא רוצים או לא צריכים להיות שם. לא שקיוסטר היה הברקה, אבל דומארס אחראי לא פחות ממנו. היי, מי בכלל מביא לפיסטונס מאמן עם אוריינטציה התקפית?
זו הנקודה הראשונה שפרנק אמור לשנות. לקבוצת צווארון כחול כמו הפיסטונס אסור באיסור חמור, קטגורית, להיות אחרונה בליגה באחוזי קליעה ליריבות, אבל זה בדיוק מה שקרה בעונה שעברה כשהקבוצות מולה חגגו עם 48.6 אחוז מהשדה.
הבעיה היא שחלק מהשחקנים שלו אדישים כל כך בצד ההגנתי, שלא בטוח שאפילו פרנק יצליח לשנות אותם. "אם אנחנו רוצים להיות קבוצה מוצלחת", אמר לעיתונות לאחר הפסד לקליבלנד במשחק אימון, "אני צריך שיהיה לי כאן קהל שבוי של שחקנים לאורך כל העונה. אין מתג שאפשר ללחוץ עליו. כשאתה לא מרגיש שבא לך לעשות דברים, אתה צריך לשכנע את עצמך לעשות אותם".
אצל פרנק נפתח דף חדש, ואף אחד לא בטוח בהרכב - אולי חוץ ממונרו, נקודת אור בודדת באפלה של העונה שעברה. אצל פרנק ישחקו אנשים שיביאו אנרגיות בכל צעד שלהם על המגרש, ואלה בשורות טובות עבור וויל ביינום שעוד עשוי לדחוק את רודני סטאקי לספסל, הרוקי ברנדן נייט מקנטאקי, והפורוורד השבדי יונאס ירבקו שחוזר אחרי עונה שלמה בחוץ בגלל פציעה.
כדורסל בדטרויט מתחיל במלחמה. אחר כך מדברים על תוצאות. וזה מה שהמאמן הג'ינג'י, שהחליף את ת'יבדו כמאמן ההגנה של הסלטיקס בשנה שעברה, רוצה לפני הכל.
רגע שנזכור מההשבתה: אוסטין דיי מגיע לחימקי, אבל לא מצליח לעזור לה להעפיל ביורוליג לאחר הפסד לנימבורק של ננו גינזבורג. וכמובן, וויל ביינום שוב מועמד למכבי ת"א.
אופטימי: סוף סוף מכניסים להילוך ומתחילים לנסוע לעבר התמודדות על הפלייאוף.
פסימי: ג'ו דומארס מתייאש והולך הביתה.
בעונה שעברה: 63:19 (מקום 15 במזרח). אולם: הקיו (קוויקן לואנס ארינה). מאמן: ביירון סקוט (50, עונה שנייה בתפקיד). באו: עמרי כספי (סקרמנטו), אנתוני פארקר הושאר, והרוקיז קיירי אירווינג וטריסטן תומפסון. שחקני מפתח שנשארו: אנדרסון ורז'או, אנטואן ג'יימסון, רמון סשנס, דניאל גיבסון. עזבו: ג'ייג'יי היקסון (סקרמנטו), בארון דייויס (אמנסטי, ניו יורק), ג'ואי גרהאם. אליפויות: 0.
"וואו. פעם ראשונה בחיי. אני אוהב את זה", צייץ עמרי כספי לפני מספר ימים, והפנה לתמונה שהעלה. בתמונה, שמשה קדמית של חלון. בצד שמאל השתקפות של היתר חניה ועליו סמל הקבאלירס. מקדימה עצים. והכל מכוסה בשלג לבן. קצת כמו מצבה של הקאבס עצמה. קבוצה שעדיין נמצאת בשנת החורף אליה נכנסה בקיץ 2010 בתוכנית הטלוויזיה ההיא. תכף השלג יפשיר, והקאבס ינסו לפקוח עין, לראות האם השמש מציצה מבין החרכים.
באיחור של שנה, ובסיוע הגברת פורטונה, התחילו בקליבלנד לצאת מההלם. הפוסט-טראומה מעזיבת לברון כללה ארבעה חודשים בהם לא נעשה כלום כדי להכין את הקבוצה לעידן החדש, וכתוצאה מכך, כשהוותיקים שיחקו על מיכל ריק והצעירים בקושי שיחקו, נוצרה קבוצה פגיעה ושברירית שקבעה שיא NBA חדש עם 26 הפסדי ליגה רצופים. "בשנה שעברה", אמר המאמן ביירון סקוט באותו ציטוט מלפני מספר ימים בו הישווה את כספי לפיטבול, "היינו בין רועה גרמני לפודל גדול".
נתון אחד, בהקשר של הקאבס, בולט מעל כולם: הקהל המקומי מילא את הקיו בעונה שעברה כל כך הרבה פעמים, שהקבוצה דורגה שלישית בליגה מבחינת צופים. וזה, כאמור, לא רק בלי לברון, אלא עם שמות מסדר הגודל של אלונזו ג'י, ריאן הולינס, כריסטיאן איינגה ומני האריס.
הקהל הנאמן, ויש שיגידו המזוכיסט, ישוב לשם גם השנה והפעם עם סיכוי שבאמת יהיה לו מה לראות. הגרלת הדראפט זימנה לקאבס שתי בחירות בין ארבע הראשונות, הודות לטרייד עם הקליפרס על בארון דייויס. היהלום היה אירווינג, ודייויס, שגם כך נוטה לשחק פחות ולהיפצע יותר בקבוצות חלשות, הפך למיותר. במקום הרביעי נבחר תומפסון, שחקן הגנה טוב, אם כי בחירתו הגבוהה גרמה להרמת גבות סיטונאית.
אירווינג, תומפסון וכספי נחשבים לשלוש אבני יסוד צעירות שיכולות לרוץ הלאה עם המועדון, ושעליהן מוטל לספק את הסחורה ולעבור מעידן הייאוש לעידן התקווה. זה לא יהיה קל, כאשר אנתוני פארקר וג'יימסון כבר הרבה אחרי שיאם, כאשר על הספסל יושבים עדיין אותם אלמונים כמו האריס, ג'י, איינגה והאריס, וכאשר ורז'או הוא השחקן היחיד שנמצא בשיאו.
זה לא יהיה קל, כשגילברט הפך לאחד האנשים השנואים ב-NBA בשנה האחרונה ויחד עם המיקום הגיאוגרפי הלא מאוד אטרקטיבי, יצר בקליבלנד קבוצה ששחקנים לא רוצים לבוא אליה. לפחות אפשר לומר שבהשוואה לעונה שעברה, אפשר רק לטפס.
רגע שנזכור מההשבתה: דן גילברט מרגיז את בעלי הקבוצות האחרים כשהוא מעלה דרישות מופרכות במהלך המו"מ; דן גילברט אומר לבילי האנטר, ראש ארגון השחקנים, "סמוך על תחושות הבטן שלי".
דן גילברט שולח מייל נזעם לדייויד סטרן בעקבות הידיעות על עסקת כריס פול ללייקרס ותוהה "מתי 25 קבוצות יצטרכו לשנות את שמן לוושינגטון ג'נרלס?" (יריבתם של ההארלם גלובטרוטרס). הג'נרלס, אגב, הציעו לו עבודה אצלם כשחקן או כמאמן. כשמדמיינים את גילברט כותב את המייל האחרון, ממש אפשר לדמיין אותו עושה זאת בקולו של גרגמל.
אופטימי: הצופים הישראלים, שנאלצים לחזות במשחקים רבים של קליבלנד קבאלירס באמצע הלילה, מצליחים ליהנות מדי פעם, אפילו מהקבוצה שמשחקת בבורדו-זהב-לבן.
פסימי: כמה כבר אפשר לבהות בשלג נופל?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם