נר לי דביק: הגעת גוטמן לנבחרת
החיוכים אתמול יכולים להפוך לפרצופים מחר. גוטמן כבר לא האיש שמגיע לו, אלא המאמן שצריך להוכיח שהוא ראוי לתפקיד
הדיאלוג הקצר הזה מביא אותנו לאלי גוטמן, המאמן הלאומי הטרי. אתמול (שלישי), כשצעד לראשונה לתוך אולם מסיבות העיתונאים של הנבחרת, הוא עדיין נראה כמי שלא ממש מבין שמצפים לו עוד שבעה מיליון מאמנים. כאלה שיגידו לו איך לשחק, יבקרו את השיטה ואת הסגנון, יחפרו לו בכל פצע, ובעיקר יחכו לו בפינה.
בחצי השנה האחרונה גוטמן בעיקר החלים מאירוע הלב. בין לבין היה לו זמן לעבוד מבוקר עד ערב על התפקיד החדש. הוא ידע, כמו כולם, שזה יגיע. לא באוגוסט, אז בדצמבר. לאותה "פגישה חשאית" עם לוזון הוא כבר הגיע עם חוברת עבה המפרטת את תוכניותיו.
הוא נכנס לפינות הכי קטנות, אולי אפילו זניחות. למשל מטבע הלשון "אין יותר נבחרת, יש קבוצה לאומית". או דרישה שכבר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו המיקרופונים
אחרי 40 דקות של דיבורים, עם לא מעט מחמאות ליו"ר, הבנו הכל. הבנו שגוטמן לא יודע כלום על העסק הזה שנקרא ההתאחדות לכדורגל, ואיך הוא עובד. רק בעוד כמה חודשים הוא יבין שמה שהיה אתמול היה גם במסיבת הפתיחה של פרננדס, קשטן, גרנט, נילסן וכולם. בדיוק אותו טקס. בדיוק אותן שאלות, אותן תשובות, אותה דביקות.
הכי נורא הוא שגוטמן, בתוך תוכו, אולי האמין אתמול שיקבל ארבעה משחקים (אימון) של חסד. הוא לא יודע שאחרי 20 דקות מול אוקראינה התקשורת תשחיז סכינים אם לא תקבל את מבוקשה. לעזאזל השיטה, העיקר התוצאות. הוא גם לא יודע שהחיוכים אתמול יהפכו לפרצופים מחר. הוא ילמד שלוזון נחמד, אבל לא תמיד. הוא יספוג מסרים עוקצניים משבעה מיליון מקורבים ליו"ר. הוא יבין שפה אחד בהנהלת ההתאחדות יכול להיות פיות רבים רושפי אש. והכל יקרה מהר.
גוטמן הוא המינוי הראוי. זהו. עכשיו הוא תלוי בשפיץ של זהבי, במהירות של שכטר, בזינוקים של אוואט וביכולת של בניון. אם הם לא יספקו את הסחורה, לא יעזור למאמן שהשחקנים שלו יצחצחו שיניים בבוקר עם השיטה וילכו לישון איתה. יעזור לו רק "השם". ומה לעשות, לפעמים גם אלוהים עסוק בדברים אחרים. מהבוקר גוטמן כבר אינו האיש שמגיע לו. הוא האיש שעליו חובת ההוכחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם