טיל קרקע: התקווה הישראלית למדליה
יריבים מקומיים אין, כל תנועה לא זהירה עלולה לחסל את הקריירה, ולא קל להתפרנס בישראל מקפיצות על המזרן. עשר שנים אחרי שעלה מאוזבקיסטן, וחצי שנה לפני טקס הפתיחה, מתעמל הקרקע אלכס שטילוב הוא התקווה הישראלית הגדולה למדליית זהב בלונדון 2012
אריק זאבי ואליס שלזינגר הודחו בשלבים מקודמים בג'ודו, ניקה קורנצקי וורד בוסקילה השיגו מקום רביעי מכאיב במפרשיות, ונבחרת נשים הגיעה למקום השישי בגמר ההתעמלות האמנותית.
שלא לדבר על תחרות הקליעה, שבה שכב היורה הישראלי לא רחוק מעמיתו המצרי, ולקראת סיום, כששניהם נקלעו לדוחק זמן, החלו לירות בצרורות וכמעט גרמו להחזרת השגרירים להתייעצויות.
בישראל כמו ישראל, למרות שהעניין הציבורי בספורט אולימפי צץ אחת לארבע שנים ומחזיק מעמד בקושי שבועיים, כולם חיפשו איזה ראש לערוף, לא חשוב של מי. עד שברגע האחרון הגיעה מדליית הארד של הגולש שחר צוברי. למחרת עלינו איתו את כל מדרגות החומה הסינית, הצטלמנו למזכרת, ובא לציון גואל.
עכשיו אנחנו פוגשים עוד תקווה אולימפית. קוראים לה אלכס שטילוב, או סניה כפי שמכנים אותו קרוביו. הוא לא גולש או שייט, אפילו לא ג'ודוקה או קיאקיסט - המקצועות שבהם ספורטאים ישראלים צברו מסורת של הצלחה יחסית. שטילוב בא מקודש הקודשים של הספורט האולימפי, התעמלות, כשההתמחות שלו היא בתרגיל הקרקע.
האמת, יש משהו כמעט מופרך כשמחברים ספורטאי דובר עברית לענף כמו התעמלות. אולי זה הפער בין האלתור הישראלי המוכר ובין הדרישה למשטר עבודה קפדני, כמעט סובייטי, שבו זנב נחיתה לא מושלמת, אחרי ביצוע בדיוק מילימטרי, יכול להבדיל בין זהב למקום מחוץ לגמר.
אף אחד לא ייסע במיוחד לראות את טורניר הכדורגל האולימפי בקיץ הבא, אבל אוהדים רבים יבואו מכל קצות עולם לאולם ההתעמלות, שם הם יפגשו את שטילוב - אחד ממתעמלי הקרקע הטובים בעולם - שמגיע ללונדון עם סיכוי אמיתי ללכת עד הסוף, כלומר מדליית זהב.
ב-2008 בבייג'ין הקדים שטילוב ב-25 מאיות הנקודה מתחרה מדרום קוריאה, והיה למתעמל הישראלי הראשון בהיסטוריה שעלה לגמר אולימפי. הוא אמנם סיים שמיני ואחרון, אבל אותת לכולם שעוד ישמעו עליו.
בשלוש השנים וחצי שעברו מאז הוא המשיך להתקדם. באליפות העולם האחרונה שנערכה באוקטובר בטוקיו הוא הגיע למקום השלישי בתרגילי הקרקע, שאותו חלק עם יריב ברזילאי, אחרי מתעמלים מיפן ומסין.
חצי שנה לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון,
החזות המרשימה שלו הפכה אותו לשם דבר בעולם ההתעמלות הבינלאומי, ובענף שמקדש את האסתטיקה לא פחות מאשר את היכולת הטכנית זה יכול לעזור לו ברגעים הקריטיים, שבהם צוותי השיפוט יצטרכו להתלבט בין חלקיקי נקודות ולהכריע על זהותם של הזוכים וצבע המדליות שלהם.
- אז אתה הולך להביא מדליה? יש לחץ להביא אותה?
"אין לחץ. במיוחד עכשיו אין. אולי כשאגיע ללונדון ארגיש את זה, אבל אני מקווה שלא אלחץ מזה. כי בסך הכל, בכל תחרות שאני משתתף בה בעולם הרמה דומה לרמה שיש באולימפיאדה.
"הכל זה רק בראש. אם אני מצליח באליפות העולם, אין סיבה שלא אהיה טוב באולימפיאדה".
- התחרויות המוקדמות שלך יתחילו כבר למחרת טקס הפתיחה. מה זה אומר על מצעד המשלחות. אתה מתכוון להשתתף בו?
"לא אצעד בטקס. באתי לעשות תחרות, לא להשתתף בטקס, אבל אני מקווה שבאולימפיאדה הבאה, בריו דה ז' נרו, אצעד בטקס הפתיחה עם הדגל. אני מעדיף תחרות טובה מאשר להיות בטקס. אפילו אם אשב בחדר שלי במלון, ארגיש את האווירה".
- השתתפת כבר באולימפיאדה אחת. מה זה בשבילך להיות שם?
"כל ספורטאי מכוון את הקריירה שלו כדי להגיע לאולימפיאדה. צריך להיות ווינר ולהביא את האופי שלי במאה אחוז, כדי שההופעה תהיה בידיים שלי".
- המראה, הגובה שלך, יעזרו לך?
"בהתעמלות אתה צריך למכור את עצמך לשופטים. לא רק לבצע את האלמנט הכי טוב אלא גם לתת לקהל סיבה לאהוב אותך, ושהוא יעביר את התחושה הזאת לשופטים. היום השופטים כבר מכירים אותי.
"מ-2006 אני נמצא בטופ העולמי, מגיע לגמרים של אליפויות עולם. היום אני בין ארבעת הטובים בעולם בהתעמלות קרקע מבחינת דרגת הקושי, ואם אעשה תרגיל טוב, אין סיבה שלא ייתנו לי מקום גבוה".
הוא בן 24, מתגורר בהרצליה עם הוריו אלה וסרגיי, כבר חמש שנים נמצא בזוגיות עם אלה קליכמן, היום סטודנטית לתקשורת וניהול ובעבר מתעמלת אמנותית.
לפני עשר שנים, כשהיה בן 15 וחצי, עלה עם הוריו מאוזבקיסטן. הוא מספר שסבתו הגיעה לכאן כבר בתחילת שנות התשעים, אבל להוריו לא בער; אביו עבד באוזבקיסטן כמדריך רכיבת סוסים, והפרנסה הייתה טובה. כשעלו לישראל האב המשיך בהדרכת רכיבה בכפר בתיה, ואמו מצאה עבודה כמאמנת אקרובטיקה במודיעין.
בגן הילדים בטשקנט אלכס היה נמוך בהשוואה לחבריו. אמו הניחה שמכל מקצועות הקרב-רב בהתעמלות (סוס סמוכות, טבעות, שולחן קפיצות, מקבילים, מתח, קרקע), מיטב הסיכויים שלו הם על המזרן, תחום שמזכיר את המקצוע האקרובטי שלה.
ב-2002 הוא הספיק להיות אלוף הנוער של אוזבקיסטן בקרב-רב. יומיים אחרי שהגיע לישראל התייצב באולם בהדר יוסף לחפש לעצמו מקום להתאמן. במשך כשנה חי לבד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד והתאמן עם מתעמלים בגילו. אבל הבדלי הרמות לעומת המולדת, והצמיחה המהירה בגובה שלו, איימו על התפתחות הקריירה.
הוא חזר לתל אביב וחבר למאמן סרגיי וייסבורג, שעלה לישראל מעט לפניו והיה בעבר חבר בנבחרת ההתעמלות של ברית המועצות. מאז הם נוסעים בעולם, מתאמנים, עובדים עם הטובים ביותר, מתקרבים למטרה שהציבו לעצמם - מדליה אולימפית.
שטילוב הוא פרח כמעט בודד בערבת ההתעמלות הישראלית השוממה. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, הוא מתאמן לבד, ללא מתחרים, ללא גב של קבוצה או נבחרת - להבדיל מעמיתיו ביפן, סין או רוסיה, שמגובים בסוללת יריבי אימון משובחים.
מצד אחד, מדובר בחיסרון גדול כי אין לו מתחרים ברמה גבוהה שיכולים למשוך אותו להישגים, והוא נאלץ להצטרף לעתים לאימונים של נערים בני 14. מצד שני, בגלל העדר התחרות הוא לא צריך להתיש את עצמו כל הזמן באימונים כדי להבטיח לעצמו מקום בנבחרת.
"בחוץ לארץ למתעמלים יש בעיה, כי הם צריכים לשמור את עצמם כל הזמן בשיא כדי לא לעוף בתחרות ולאבד את המקום שלהם בנבחרת", הוא אומר.
- ובכל זאת, עדיף לשמור על כושר תחרותי גבוה גם אם הסיכוי לעוף גדול יותר, מאשר להתאמן בלי יריבים אמיתיים.
"שלוש-ארבע פעמים בשנה מקבלים אותנו בכל מקום שאנחנו רוצים להתאמן. בבלארוס, ברוסיה, ביוון או בצרפת. לקראת אליפות העולם האחרונה עשינו מחנה עם נבחרת גרמניה. בהתעמלות אתה יכול להגיע עם המתחרים שלך ליחסי חברות, כי להבדיל ממקצועות לחימה כמו ג'ודו, בהתעמלות כל אחד מתחרה לבד בזירה, מול המחשב".
- כמה חשוב לך לזכות בזהב? ארד יספק אותך?
"שאלה קשה. אבל לא נראה לי. אני יודע שביום טוב אני יכול להשיג יותר מארד, ואם אני אהיה ביכולת הזאת שלי, אני לא רואה מישהו יותר טוב ממני. היו לי פעם מתחרים שידעתי שהסיכוי שלי לנצח אותם הוא רק אם הם יעשו טעות.
"היום אני יודע שאם אעשה תרגיל טוב, לאחרים לא יהיה סיכוי. יש כאלה שעושים תרגיל שהוא בעשירית נקודה גבוה יותר מבחינת דרגת הקושי שלו, אבל אם אעלה עוד טיפה, יש לי ביצוע טוב".
- אילו ויתורים נאלצת לעשות כדי להגיע למעמד של מועמד למדליית זהב באולימפיאדה?
"לא חושב שוויתרתי. יש כאלה שחושבים שוויתרתי על חברים, ושלא הייתה לי הזדמנות לצאת לבלות.
"כשהייתי בן 15-14 התאמנתי בטשקנט והיו איתי הרבה נערים כמוני, כך שלא הרגשתי שום פספוס. אחר כך הספיק לי פשוט להשקיע בספורט. למרות האימונים, אף פעם לא ויתרתי על חיים אישיים. היו לי חברים, יצאתי".
- בתרגילי הקרקע יש הרבה אלמנטים מסוכנים, קפיצות. זה משהו שיושב כל הזמן בראש?
"צריך לעבוד על זה עוד כשאתה קטן. לעבוד על קואורדינציה, לקפוץ הרבה על טרמפולינה. לעבוד קשה על שליטה באוויר.
"לפחד? בתחרות אתה לא פוחד, כי אין דבר כזה שאתה תעשה דברים שלא עבדת עליהם באימון. מכל דבר פשוט בהתעמלות אפשר להיפצע, אבל דווקא כשנזהרים יותר מדי, נפצעים. חמישה מתעמלים בעולם, ואני ביניהם, הגיעו באלמנטים שלהם למקסימום דרגת הסיכון שאפשר להגיע אליה.
"7 זו דרגת הקושי הכי גבוהה, ועד עכשיו הגעתי בתחרויות ל-6.7. ברזילאי וסיני הגיעו באחת התחרויות ל-6.8, אבל דווקא יפני ניצח שם. באימונים הגעתי גם לדרגה 7, שזה כבר לקחת סיכון גבוה. זה אלמנט מסובך שקרעתי בו מיניסקוס בברך".
כששטילוב מדבר על כך שהוא בין החמישה בעולם שהולכים הכי רחוק שיש, הוא מתכוון ל"טריפל" - שלוש סלטות לאחור. ההתמצאות שלו באוויר פנומנלית, והוא מסוגל לעשות גם שני היפוכים באוויר עם בורג, כלומר סיבוב של הגוף בשני צירים.
כשסיים שמיני בבייג'ין, התרגיל שלו היה יכול לזכות אותו במדליית ארד, אבל חסרה לו הבשלות. בתחרות הגמר ראה ארבעה מתעמלים לפניו נופלים בתרגילים שלהם ומאבדים נקודות יקרות. אבל במקום למנף את עצמו בדירוג, גם הוא הושפע מהכישוף שאחז באולם ומעד פעמיים.
חשוב להדגיש שבישראל אין באמת ענף התעמלות. אולם תקני יש רק אחד, בהדר יוסף, ומזרן התעמלות מקצועי עולה 250 אלף שקל, כשהתקציב השנתי של הענף כולו הוא חמישה מיליון שקל.
לשם השוואה, התקציב השנתי של קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב גדול פי 20 מתקציבו של כל הענף. אבל כל זה לא ממש חשוב. כבר עכשיו אפשר לדמיין את כל הפוליטיקאים שיקפצו על המזרן בלונדון אם שטילוב ישיג שם מדליה, ואת הטלפונים מלשכות השרים או ראש הממשלה. כולם ירצו לקחת קרדיט על ההישג. בן לילה נכריז על עצמנו כעל אימפריה.
בהתעמלות, יותר מבכל ענף אחר, לשופטים יש חלק עצום בהכרעת התחרות. ישראל תשלח למשחקים שלושה שופטים - ג'קי וישנייה, רפי בריקנר ואורנה שי - אבל שטילוב לא בונה על דילים פוליטיים.
"אנחנו לא חזקים בעניינים האלה. תמיד יש סכנה שאני אפול על שופט שלא כל כך אוהב את ישראל, ויכול פתאום להוריד לי עשירית נקודה, וזה מספיק כדי ליפול בדירוג. אני יודע שאסור לי להגיע למצב שהגורל שלי יישלט על ידי השופטים. אם אני אעשה תרגיל הכי מושלם, לא יוכלו לעשות לי כלום".
שטילוב מתפרנס רק מהתעמלות. ההקצבה החודשית שהוא מקבל מהוועד האולימפי ומהסוכנות היהודית היא כעשרת אלפים שקל, בנוסף הוא זוכה לתמיכה קבועה מאגודת ההתעמלות של מכבי ת"א ומנשיא מכבי חיפה יעקב שחר, ששמע על הישגיו ומגלה בו עניין. הם נפגשו במשרדו של שחר ונוצר ביניהם קשר קרוב. שטילוב מעדכן את שחר בתוכניותיו למשך השנה, ושחר מעביר לו תמיכה בהתאם. לפעמים אפשר לראות אותו במשחקים של מכבי חיפה בקרית אליעזר, שבהם הוא מתקבל בכבוד.
עניין התמיכה הכספית רגיש - ספורטאי יכול לאבד את התמיכה בקלות אם לא יגיע להישגים - כך שאפשר בקלות לראות אצל שטילוב את השאיפה להגיע הכי רחוק שאפשר.
זכייה במדליית זהב בלונדון פירושה מענק של מיליון שקל מהוועד האולימפי, ומענק נוסף, שיכול להגיע לחצי מיליון שקל, ממשרד הספורט. כך שמבחינתו של שטילוב לא מדובר רק בתהילת עולם אלא בהישרדות כלכלית.
"אם לא אשיג מדליית זהב, אני לא יכול לקנות היום דירה בישראל. מהפרסים הכספיים שאני מקבל אני משלם 30 אחוז מסים, לעומת החברים שלי ברוסיה, בבלארוס או באוזבקיסטן, שמקבלים הכל בלי מס, ובלי קשר למענקים מקבלים גם דירות.
"אלוף אולימפי ברוסיה מקבל גם פנסיה לכל החיים, הוא ממש חלק מהתרבות של המדינה. אני מקווה שאם אגיע רחוק בלונדון, יהיה לי הכוח להשפיע ולעזור לספורטאים ישראלים אחרים לקבל פנסיה קבועה, כדי שהם יוכלו להשקיע בספורט שלהם".
"שטילוב הוא פנומן ואנחנו ניתן לו כל מה שהוא צריך כדי שיוכל לעבוד ולהתאמן בתנאים האופטימליים", אומר רענן ורשביאק, יו"ר איגוד ההתעמלות. "עלותו למדינת ישראל היא בערך מיליון שקל. למשל, אנחנו לא שולחים אותו לשום אליפות בחו"ל בלי המאמן שלו.
"לאליפות העולם האחרונה בטוקיו שלחנו איתו מתעמל שלא עמד בקריטריון, אבל היה חשוב לנו שייסע איתו, כדי שלא יהיה לבד בחדר ויסבול מבדידות. יש לנו כאן כוכב גדול שהוא אבן שואבת להרבה מתעמלים שרואים אותו וחולמים להיות כמוהו. יש כאלו שהיו כבר פורשים, אבל הוא מסתכל עליהם בגובה העיניים ומשכנע אותם להמשיך".
- מדינה שלמה תחזיק לו אצבעות בתקווה למדליה.
"מבחינת הסיכוי שלו למדליה, אני לא רוצה להיות חזיר ולדבר על הצבע שלה, אבל בוא ניקח מצב שבו אלכס וכל המתחרים שלו יהיו בכושר הכי טוב שלהם בגמר תרגיל הקרקע, ואני בטוח שהוא יביא מדליה.
"בלי טל ברודי לא היה לנו גם מיקי ברקוביץ', ואני חושב ששטילוב יכול להיות הטל ברודי של ההתעמלות, ושאחריו יבואו הברקוביצ'ים".
שטילוב היה בן ארבע כשברית המועצות התפרקה והרפובליקות השונות זכו לעצמאות, בהן מולדתו אוזבקיסטן. ארצות הברית כבר לא נחשבה בעיניו למדינת אויב, החברים בשכונה גדלו על סרטים אמריקאיים, והחלום הגדול היה להגיע יום אחד לניו יורק.
היום הוא מאמין שפירוק האימפריה הסובייטית עשתה טוב לעצמאותן של המדינות, "כי החופש הוא הדבר הכי טוב שיכול להיות לבני אדם".
- מאז שעליתם לישראל העדפתם לשמור את עצמכם בקהילה נבדלת או להתערות בחברה הוותיקה?
"יש עולים שהגיעו לישראל והשתדלו לא להפוך לגמרי לישראלים. הם לא התאמצו ללמוד את השפה, או שזה בגלל שהיו מבוגרים מדי, או שהיו צריכים להתפרנס. אני רציתי להיות חלק מהמדינה הזאת, להיות ישראלי. לא ניסיתי להיות רוסי או נבדל משאר האנשים פה.
"לא הקפתי את עצמי בחברים רוסים. יש לי גם כאלה, אבל רוב החברים שלי הם דווקא ישראלים. אני מרגיש ישראלי, ואם בחוץ לארץ יוצא שמדברים פוליטיקה על ישראל ואומרים עלינו משהו רע, אני ישר מנסה להגן".
- מה אתה חושב על אביגדור ליברמן?
"אני חושב שכל הכבוד לליברמן שהוא הגיע למעמד של שר החוץ. לא פשוט להגיע כל כך רחוק בפוליטיקה הישראלית, ואני שמח שיש אנשים שיכולים להשפיע ולעזור. זו הדרך שליברמן בחר, אבל אני בן אדם אחר, ואני לא בדיוק חושב כמוהו".
- יש שטוענים שהשליטה המוחלטת של ליברמן במפלגה שלו מזכירה את התרבות הפוליטית בברית המועצות של פעם.
"לא משנה מה הוא יגיד, כל הרוסים יצטרפו לדעתו. לדעתי זה לא מצב טוב, כי בן אדם צריך לחשוב בצורה עצמאית. אבל לא פשוט פה בכלל. ידעתי על הבעיות עוד לפני שעלינו לארץ".
שטילוב אומר שיש היום בעולם 20 מתעמלי קרקע ברמה גבוהה, שביום טוב יכולים להיכנס לשמיניית הגמר בלונדון, אבל כמובן שהיריבים הגדולים הם אלה שחלקו איתו מדליות באליפות העולם בטוקיו, שבה סיים שלישי - היפני האגדי קוהי אוצ'ימורה, הסיני צו קאי והברזילאי שחלק איתו את הארד, דייגו איפוליטו.
"המתח והלחץ הגדולים נולדים מהניסיון לגבור על היריבים האחרים ולהיכנס לשמיניית הגמר. "לפעמים להגיע לגמר זה אפילו יותר קשה מאשר להשיג מדליה", הוא אומר.
- איך שומרים שהגוף יהיה במצב שיא בזמן תחרות?
"אני שומר על הגוף שלי. הכי חשוב זה הרגליים, איתם אני צריך לעבוד. אני לא אסכן את עצמי ברכיבה על אופנוע או אופניים, כי זה יכול לגמור קריירה. אני אחשוב פעמיים לפני כל דבר שיכול לגרום פציעה. כשאחי הגדול הולך לשחק כדורגל, אני מאוד רוצה לבוא לשחק איתו, אבל בסוף אני מוותר. הרי גם אם אני אהיה הכי זהיר עם עצמי, מישהו כבר יבוא ויבעט לי ברגל, ומה אז?".
- אתה שחקן כדורגל מבוזבז?
"שיחקתי בגיל 13 באוזבקיסטן. אחי סלאבה מאמן עכשיו ילדים בני 13 במכבי הרצליה. אז עכשיו, כשאני בשיא שלי, לא אשחק כדורגל, אבל אחרי שהכל ייגמר בהתעמלות, אולי אחזור לזה".
- בתור כדורגלן בינוני בישראל היית יכול להיות יותר מפורסם ובמצב כלכלי יותר טוב מאשר כמתעמל.
"נו, זה לא נורא. אני לא איזה סלב שצריך לראות את התמונה שלו בעיתון".
- נולדת במדינה עם תרבות של השקעה בהתעמלות. האם ישראל יכולה לדעתך להיות מדינה של התעמלות או שאנחנו לא מתאימים לזה?
"בניגוד למה שהרבה חושבים, אני לא חושב שצריך להכניס ילדים קטנים למשמעת. ילד בן 12 הוא רק ילד, אבל בגיל 15 הוא מספיק בוגר ואפשר, כמו באירופה, להקים בגיל הזה נבחרת נוער ולהשקיע שם יותר. גם באירופה אין פנימיות לגילים צעירים כמו ברוסיה. אני חושב שאנחנו צריכים לאמץ את המודל האירופי".
- לוח התוצאות מסמן בסוף התחרות שאתה, אלכס שטילוב מישראל, הוא הזוכה במדליית הזהב. מה זה עושה לך?
"סיפוק ענק. הנה סוף סוף היה שווה כל המאמץ הזה, הגעתי למה שציפיתי מעצמי".
- תחפש ביציע את אמא ואבא שלך?
"אני חושב שההורים שלי לא יהיו בלונדון. הם לא יעמדו במתח הזה. כשיש שידור של תחרות שלי הם לא מסתכלים, זה בגלל שהם ספורטאים בעצמם והם יכולים לקלוט בזמן התחרות כל מיני ניואנסים לפני כולם. הם יזהו את השגיאות הקטנות. מאוד קשה לראות את זה כשאתה מבין כל כך".
- אז מה הם יעשו כשתביא מדליית זהב?
"אמא תרד למטה לטייל עם הכלב ואבא יעשן סיגריה במרפסת. אם הם ישמעו צעקות ממרפסות אחרות, הם יבינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם