הכדור בפנים? לא: פרידה משרגא גפני
פרידה משרגא גפני, הסופר שלא הבין כדורגל ולימד אותנו הכל על המשחק
שרגא גפני. לימד אותנו על תעוזה ואופי ונאמנות ועל אהבת המולדת צילום: אריק סולטן
יצא לי לדבר פעם אחת בחיי עם גפני, כשחייגתי לביתו לפני חמש שנים וביקשתי ממנו לכתוב על רפי לוי לקובץ של 100 סיפורים שערכתי על 100 הכובשים הגדולים בכדורגל הישראלי.
גפני, חד וצלול, סירב בנימוס. "אני לא מכיר את רפי לוי," הוא אמר. מה? אני חי כבר 35 שנה בתחושה שאלון לוי הוא רפי לוי ורפי גבעון הוא יעקב חודורוב. "ממש לא," הוא ענה לי, "אני לא מבין בכדורגל ולא התיימרתי להבין בכדורגל מעולם. כתבתי סדרת ספרים על נוער ישראלי עבור נוער ישראלי לא כתבתי ספרים על כדורגל."
נזכרתי בשיחה הזו שלשום. אחרי הכל, למדנו לקרוא עוד לפני שהכרנו את בלומפילד, ובעטנו בעיטה מלאה אחרי שהכרנו את הבעיטות האדירות של אלון לוי, אחד מארבעת גיבורי סדרת הספרים "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי (רפי, אלון וחברותיהם רננה ושועה.(
למדנו כדורגל מהמשחקים שניהל מר באנדי נגד יוגוסלביה ויוון, מהתוצאות האסטרונומיות של 11 בני בנקוצץ, עליהם סיפר הסופר הצ'כי אדוארד בס, וכשנשאר לנו זמן הכרנו את כיעורו של הכדורגל הישראלי דרך המדור "הדקה ה"91- ביומון "חדשות הספורט."
כוח המילה הוא אדיר, בפרט כשהעיניים היונקות הן בנות פחות מעשר. שרגא גפני היה כנעני, פטריוט, ויש שיאמרו ששפתו היתה לאומנית, אבל הוא לימד אותי על כדורגל יותר מכל משחק שראיתי, כי הוא הפך מציאות לדמיון ולא להפך.
כפי שכל אחד מאיתנו שתה מים סגולים ודמיין שהוא רואה ואינו נראה, עלה מחוף הילטון לגן העצמאות וחיפש את הדלת של המערה החשמלית, כך כל אחד חלם שנבחרת ישראל תמחוק פיגור של 5:0 במחצית נגד מצרים לניצחון 5:6 רק בגלל ששני שחקנים, מליגת בתי הספר, ייכנסו במחצית להרכב נבחרת ישראל. ואז חילופים בכלל היו רק בספרים של אבנר כרמלי.
יכול להיות ששרגא גפני הוא שריד לתקופה שפרנסה בכבוד את הוצאת הספרים מ. מזרחי ממתחם לבנדה-לוינסקי בת"א, שדפים מספרי הכיס שהדפיסה התעופפו אל תעלת סואץ כמו קונפטי במר דל פלאטה כשירד מטר האש הראשון על קו בר-לב ב6- באוקטובר .1973
וגם יכול להיות שהוא היה ההבדל בין ישראל של פעם, שקראה, לישראל
של היום, שגם לא כותבת. בין ישראל של "בעט אלון בעט" לבין ישראל שמונעת מחיילים לחזור (בימי ראשון) בשלום לבסיסם.
שרגא גפני לימד אותנו על תעוזה ואופי ונאמנות ועל אהבת המולדת (וכן, גם על שנאת האויב) יותר מכל מיכאל בן-ארי. אבל בלי שהתכוון, הוא לימד אותנו להיות אוהדי כדורגל. לפעמים, גם זה מספיק. יהי זכרו ברוך.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם